און ברק

זמן קצר לפני סילוקו של מוחמד מורסי מארמון הנשיאות המצרי פתח שר התרבות החדש מטעם האחים המוסלמים בסדרת מינויים גורפת שנועדה להוציא את הארכיונים והספריות המרכזיים מידי האינטלקטואלים החילונים שעמדו בראשם והעברתם לניהול גורמים המקורבים לתנועה. המהלך כלל לא רק מינוי מנהלים חדשים לארכיון הלאומי, דאר אל-וַתַ'אֵאק אל-קַוְמִיה, ושורת מוסדות דומים, אלא גם גל פיטורים ליליים של פקידים מן הדרג השני, השלישי ואף הרביעי בארכיון והחלפתם ב"אנשי שלומנו". תגובת הכוחות החילוניים לצעדים הללו במיקרוקוסמוס של הארכיון ניבאה את ההתפתחויות הבאות בזירה הלאומית: ברפלקס מותנה וכמעט ללא שיהוי מיהרו חוקרים ופקידי ארכיון ופנו אל קציני צבא בכירים בבקשה שייקחו לידיהם את ניהול הארכיונים ויגנו עליהם  מפני ה"אח'וונה" – ההשתלטות האסלאמיסטית. כידוע, שבועות ספורים אחר כך, שוב השליכו מצרים חילוניים את יהבם על הצבא וזה נעתר להם ברצון מופלג ונחפז להדיח את הנשיא המצרי הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות.

סיפור ההיקלעות החוזרת ונשנית של הכוחות הליברליים המצריים לבחירה אומללה בין נבלה לטרפה, בין האסלמיסטים לביטחוניסטים, ראוי לבחינה נפרדת. אולם אין ספק שהפרשייה מנפצת את התדמית הרווחת אודות הארכיון הרואה בו גנזך מאובק ומנומנם המעניין בעיקר אנשי אקדמיה מנותקים. הפרשייה מציגה את הארכיון כהפך הגמור: כאתר בו ניתן להבחין בסימפטומים המוקדמים של תהליכי עומק שמאוחר יותר יאורכבו בו כפרשות היסטוריות דרמטיות. ארכיונים והמאבקים סביבם אכן מסמנים בשנים האחרונות את הקצה המדמם של ההיסטוריה במצרים ובמקומות אחרים. במהלך 2011, למשל, הסתערו אקטיביסטים מצרים על ארכיוני ביטחון הפנים כדי למצוא בהם ראיות מרשיעות כנגד בכירי משטר מובארכ ועל ארכיוני המשטרה החשאית כדי לאתר תיקים עליהם עצמם, באפיזודה שהפכה לאחד מסמלי המהפכה. מאז, ובכל האזור, מוקמים מסדי נתונים, תמונות ומסמכים אלטרנטיביים המערערים על המונופול של המדינה בארכוב וייצוג העבר. כפי שטען ג'ורג' אורוול ב-1984, וכפי שמבינים אקטיביסטים, אסלאמיסטים וגנרלים מצריים, "מי ששולט בעבר שולט בעתיד, ומי ששולט בהווה שולט בעבר."

את הקרבות על הארכיון יש להבין בהקשר רחב יותר: כמה מהמאבקים הסוערים והחשובים ביותר בשנים האחרונות, במזרח התיכון ומחוצה לו, נסובים סביב סוגיות של גישה למידע. בין אם מדובר ברישומי בעלות על קרקע, תיעוד האזנות סתר או פשעי מלחמה, תכתובות דיפלומטיות, מספרי טלפון אישיים וכתובות אימייל, מידע עסקי או ביומטרי – פעילים פוליטיים, מדליפים והאקרים מציבים שוב ושוב על סדר היום את השאלות "למי שייך הארכיון או המאגר?" "כיצד הם מאורגנים?" "מי משתמש בהם ולאיזה צורך?"

עבודות שיחזור בעקבות הצתת המכון המצרי הנפוליאוני בדצמבר 2011. צילום: אי.פי

כציבור לקוחות עיקרי הפוקד ארכיונים ומאגרי מידע מרכזיים, היסטוריונים נמצאים בעמדה ייחודית המעניקה להם תובנות משמעותיות לגבי האופן שבו מדינה מסוימת מנגישה או מונעת מידע מאזרחיה. בשנים אחרונות התפתחו מאוד אמות המידה האקדמיות המחייבות חוקרים להביט באופן ביקורתי במסדי המידע מהם הם שואבים את ידיעותיהם. דוגמה מובהקת היא תהיות חדשות אודות הכרטיסיות בערבית בארכיון המצרי, שנוצרו בשנות השלושים של המאה העשרים ושימשו דורות של היסטוריונים מצרים, ששיערבו כך את העבר העות'מאני של מצרים. ואכן, רפלקסיה אודות ארגון המקורות הארכיוניים והאופנים בהם קטגוריות ומגבלות ארכיוניות מאפשרות כתיבת היסטוריות מסוג מסוים ומשתיקות היסטוריות מסוגים אחרים הפכה לרווחת יותר ויותר בפרסומים אקדמיים. עבודה ארכיונית, בראש ובראשונה, כשמה כן היא  - עבודה: נטילת חלק, לעיתים לתקופה ממושכת, בפעילותו השוטפת של מוסד ממשלתי מרכזי, פיצוח הבירוקרטיה הרשמית שלו כמו גם הנהלים הלא כתובים של מפעיליו. היסטוריונים ממלאים טפסים, יוצאים להפסקות תה, מרכלים ליד מכונת הצילום, מצייתים להיררכיות מגוונות ומנסים להבינן ולו רק כדי לעבור את היום בשלום. אין כמו הצורך לאמץ את העיניים ולנשום אבק בעת העתקה מייגעת ביד של מסמכים ישנים (בשל שלל איסורים ומגבלות על צילום ברבים מארכיוני מצרים) כדי לטפח הזדהות לרגישויותיהם ולנהלי עבודתם של לבלרי המאה התשע עשרה. לצד שלל מקורות היסטוריים ממאה זו והבנה טובה יותר על האופן שניתן לכתוב אודותיה כיום, החודשים הארוכים שביליתי בדאר אל-כֻּתֻב, הספרייה הלאומית המצרית (במצטבר כשנתיים), ציידו אותי גם בשלל תובנות על המגזר הציבורי במצרים של המאה העשרים ואחת והשתנותו בעשור האחרון, מהיקפי ההשתתפות בתפילת הצהריים לתפריט ארוחת הצהריים.

אולם הארכיון הוא גם מטה לחמם של היסטוריונים מקצועיים, וכדי להמשיך ולהתבסס עליו במשך קריירה שלמה עליהם להיזהר שלא לנכר כלפיהם את עובדי המקום ומנהליו, למשל בתיאור תופעות כמו אבטלה סמויה, שוחד או חלוקת העבודה המגדרית המאפיינות אותו. לפיכך, נדירים המקרים בהם נמצא היסטוריונים – שממילא ניחנים מתוקף הכשרתם בזהירות מופלגת שקשה לתחום רק לסוגיות אקדמיות גרידא – עומדים בראש מאבק ציבורי לשקיפות בארכיון. דוגמה יוצאת דופן היא המאבק שמנהלים היסטוריונים מצריים בשנים האחרונות  בתביעה להפקיד את מסמכי "מלחמת אוקטובר" 1973 בארכיון, כקבוע בחוק. הדבר נכון כפליים לגבי היסטוריונים זרים. הארכיון, אם כן, מאפשר להיסטוריונים להעשיר מאוד את הבנתנו לגבי מכלול הקשרים בין העבר וההווה, אולם בה בשעה הוא מגביל מאוד את מה שביכולתם או ברצונם לספר. יכולתם לחלץ קולות מושתקים מהעבר תלויה במידה רבה בווליום הנמוך בו הם עצמם מדברים על ההווה. מחד, הפרדוקס הזה צריך לגרום לנו לחדד את אוזנינו ולהקשיב להיסטוריונים טוב יותר, ואולי אף לתבוע מהם להרים קצת את הקול. מאידך, הוא מראה שלא ניתן לסמוך עליהם בלבד במאבק לחשיפת הסודות הישנים והחדשים שהמדינה קוברת עמוק בארכיון.

* טור זה הוא הראשון בסדרה שתעסוק בארכיונים המרכזיים באזור, בהתמודדויות של ההיסטוריונים הפוקדים אותם ובתובנות שניתן לחלץ על העבר ועל האפשרות לגשת אליו בתנאים משתנים.