נוח היידוק-דייל 

בשוך אופוריית האביב הערבי, תשומת הלב הציבורית הופנתה אל עבר שסעים בחברות ערביות, כאלו שהסתתרו מאחורי הלהט המהפכני, ובפרט רדיפתם של נוצרים. היו אף שטענו כי ה"אביב הערבי" הוביל ל"חורף נוצרי". פרשנים רבים במערב יוצאים מנקודת הנחה שיחסי נוצרים-מוסלמים, ובמיוחד במזרח התיכון, הם מתוחים מטבעם. יש בהנחה זו גרעין של אמת: קיצוני האסלאם הפוליטי אכן רואים בקבוצות מיעוט נוצריות מטרה נוחה, ואף חלופה טבעית לכוחות המערב, הנמצאים על פי רוב הרחק מנחת זרועם. אולם יחסי נוצרים-מוסלמים במזרח התיכון מושתתים על יותר מאשר תיאולוגיה, ומשקפים יותר מאשר עימות דתי גלובלי. לעיתים קרובות, כוחות ונסיבות פוליטיים פנימיים משחקים תפקיד חשוב יותר באינטראקציה בין נוצרים ומוסלמים מאשר אותה משוואה בין-דתית גלובלית. במילים אחרות, הבחירות הפוליטיות של מנהיגיהן של קהילות נוצריות משחקות תפקיד מכריע בעיצוב היחסים הבין-דתיים. מערכת היחסים של הקהילה הערבית-נוצרית  אל מול הרוב המוסלמי בפלשתינה-א"י המנדטורית היא דוגמה מוצלחת לכך.

במחצית הראשונה של המאה העשרים סייעו הצרפתים להקים ממשלה על בסיס עדתי בלבנון, ובה בעת מחלוקות הינדו-מוסלמיות בהודו הסתיימו בחלוקה אלימה לשתי מדינות וביצירת פקיסטאן. בשני המקרים, הכוחות הקולוניאליים עודדו את הצדדים לאמץ קטגוריות דתיות פלגניות. בדיוק באותן שנים, לעומת זאת, ערבים נוצרים בפלשתינה-א"י המנדטורית התעקשו, ברוב המקרים, כי הם בראש ובראשונה בני קבוצת הלאום הערבית-פלסטינית. שייכותם הדתית, כך הם טענו, היא ממד משני בחשיבותו בהגדרתם העצמית.

ערבים נוצרים, לפחות בני האליטה הפלסטינית-נוצרית, תמכו במאבק הלאומי מראשית ימי המנדט, ואף קודם לכן, בימיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית. עבור נוצרים, לאור מעמדם כמיעוט בחברות ערביות, היו הלאומיות הפלסטינית והלאומיות הערבית מסגרות זהות עדיפות, על פני מדינה המוגדרת על בסיס דתי. כבר ב-1918 ערבים נוצרים הצטרפו לחבריהם המוסלמים בהקמת הארגון הערבי הלאומי "האגודה הנוצרית-מוסלמית", גוף שחתר לשכנע את שלטונות המנדט להעביר את פלשתינה-א"י לידי ממשלה ערבית. כפי שהעיד עליה שמה, האגודה שידרה מסר של אחדות בין מוסלמים ונוצרים, אל מול הנחות המוצא הבריטיות בדבר שסעים דתיים משמעותיים בתוך הקהילה הערבית. אולם שיתוף הפעולה הבין-דתי הרחיק לכת אף יותר: בראשית ימי המנדט חברו בני שתי הקהילות לתהלוכות משותפות שהסתיימו לא אחת בנאומים של נוצרים מעל דוכן הדרשה במסגדים ונאומים של מוסלמים בדוכני הכנסיות. בעצרות משותפות משתתפים הניפו כרזות כגון "מוסלמים ונוצרים הנם אחים", וחתמו יחד על עצומות שביקשו למחות כנגד השלטונות הבריטיים או כנגד ההתפשטות הציונית. שיתוף הפעולה המוסלמי-נוצרי צמח, בין השאר, מתוך פחד משותף מהציונות, ותוך מחיקתם של עשורים ארוכים בהם יחסים טובים בין יהודים-ערבים ומוסלמים התבססו על התנגדות משותפת לערבים-נוצרים. ניגוד זה הגיע לשיאו כשפרצו התנגשויות יהודיות-מוסלמיות אלימות ב-1929 בשל מחלוקת על הכותל המערבי. מנהיגים נוצריים דוגמת יעקוב פראג' ואמיל אל-ע'ורי התעקשו קבל עם ועדה כי ערבים מקומיים בני כל הדתות הנם בעלי עניין בסכסוך, לא רק מוסלמים.

הפגנה ערבית נגד הציונות, שער שכם, 1920 (מקור: ספריית הקונגרס)

 

לאורך תקופת המנדט, גם במקרים בהם צצה מתיחות נוצרית-מוסלמית, מנהיגים דתיים משתי הקהילות חשו לצנן את הניצים ומסגרו את הסכסוך כעניין משפחתי או פוליטי, ולא עדתי. כשנהרג ג'מיל אל-בחרי, עיתונאי ועורך חיפאי נוצרי ידוע בידי מוסלמים במהלך סכסוך דתי ב-1930, רק קבוצה קטנה מבני עדתו המלכיתית הפנתה אצבע מאשימה כלפי המוסלמים בפומבי. כשניסה הבישוף המלכיתי גרגוריוס חג'אר להסית נוצרים פלסטיניים כנגד הקהילה המוסלמית, נוצרים אחרים מחו נמרצות. מנהיגים נוצרים-אורתודוקסים האשימו את בני העדה המלכיתית כי הם פועלים נגד האינטרס הלאומי, ומסכנים את האינטרס הפלסטיני לטובת אינטרסים דתיים. מנהיגים מוסלמיים, מצדם, שלחו נציגים לחיפה כדי למנוע את הידרדרות הסכסוך. דוגמה זו ורבות אחרות מימי המנדט חושפות כיצד מנהיגים נוצריים התהדרו שוב ושוב בנוצותיהם הלאומיות.

גם בישראל של היום, בה מהווים נוצרים 8% מהאוכלוסייה הערבית ורק 2% מכלל האוכלוסייה, מנהיגי הקהילה מתעקשים לאמץ זהות לאומית. בשנים 2012 ו-2013 שני מנהיגים נוצריים, כומר ואזרח עובד צה"ל, זכו בכותרות כשקראו לערבים ישראלים נוצרים (אולם לא מוסלמים) לשרת בצבא. תגובתם של נוצרים אחרים, הן מקרב הכמורה והן מקרב הציבור הרחב, הייתה "לא" מהדהד ודחייה מוחלטת של כל יוזמה שתפלג את הציבור הפלסטיני על רקע דתי.

יחסי נוצרים-מוסלמים בשטחים הפלסטיניים ובישראל רחוקים מלהיות מושלמים. אולם הסכסוכים המתגלעים ביניהם מעת לעת אינם דומים כלל ועיקר לאלימות הבין-דתית הרווחת במקומות אחרים במזה"ת. הצלחתה של כל מערכת יחסים בין-דתית תלויה תמיד בשני הצדדים. פלסטינים נוצרים הצליחו, בשל מגוון סיבות, להציב את זהותם הלאומית מעל לאינטרסים עדתיים. במהלך המאה החולפת הבטיחה מדיניות זו יחסים טובים יחסית בין נוצרים למוסלמים.

הבישוף המלכיתי גרגוריוס חג'אר

לשם השוואה, נוצרים אמנם סובלים תחת נחת זרועם של אסלאמיסטים קיצוניים בסוריה ומצרים. מבלי להביע בדל של תמיכה בהצתת כנסיות, ירי, או צורות אלימות פחות של אפליה, תמיכת הפטריארכיה האורתודוקסית במשטר אסד מחד והיסוסם של הקופטים במצרים לתמוך בהפלת מובארכ ב-2011 מאידך יכולים להסביר לפחות חלק מהזעם כלפי ההנהגה והציבור הנוצרי במדינות אלה.

אימוץ השקפות פלגניות בידי גורמים אסלאמיסטיים מסביר כמובן אף הוא את חוסר יכולתם של נוצרים לגבש מכנה פוליטי משותף עם שכניהם המוסלמים. אולם חרף מגמות מטרידות אלו, מרבית הדוגמאות למתח הבין-דתי נובעות מבחירות פוליטיות, שנעשו בנסיבות היסטוריות ספציפיות. יחסי נוצרים-מוסלמים אינם אלימים כשלעצמם. קהילות מיעוט נוצריות חוות רדיפה אם וכאשר הן (או מנהיגיהן) תומכים במטרות פוליטיות שמקדמות את ציבורן על חשבון הרוב. הדבר נכון גם כאשר ממשלות אחרות שולטות על קבוצות מיעוט, דתיות או אחרות: ערבים בישראל מתקבלים בדרך כלל כל עוד אינם מערערים על צביונה היהודי של המדינה; מוסלמים באירופה החלו להידחות רק כאשר החלו לתבוע זכויות כקהילה מוסלמית. כפי שמצביעה הדוגמה ההיסטורית של פלשתינה-א"י המנדטורית, יחסים טובים נגזרים במידה רבה ממעשיה ושאיפותיה של קבוצת המיעוט. פלסטינים נוצרים כוננו יחסים כאלו על ידי הימנעות מהדגשה ומפוליטיזציה של זהותם הדתית ולחילופין על ידי כינון מכנה משותף וזהות משותפת על-קהילתית.

* נוח היידוק-דייל הוא פרופסור להיסטוריה בסנטנרי קולג' בניו ג'רזי. ספרו,Arab Christians in British Mandate Palestine: Communalism and Nationalism, 1917-1948." ראה אור לאחרונה.