און ברק

בעמוד הדעות של הארץ התייחס לאחרונה יונתן ברמן לקונצנזוס הרחב, מגדעון סער עד ירון לונדון, המניח כי מאחורי מחאת מבקשי המקלט האפריקנים עומדים ארגוני שמאל או גורמים ישראלים אחרים. "הסירוב לקבל את האפשרות שמבקשי המקלט עצמם הם סובייקטים פוליטיים בעלי עמדה כלשהי ביחס למה שמעוללת להם הממשלה", כותב ברמן, "בני אדם השואפים לשנות את מצבם ובעלי יוזמה ויכולת פעולה, הוא דוגמה נוספת להכחשת היותם בעלי תכונות אנושיות בסיסיות". מחקר המתפרסם בימים אלה בארה"ב אודות מרד על ספינת עבדים ספרדית בתחילת המאה התשע עשרה מאפשר לקשור את ההנחות הבסיסיות שמאבחן ברמן למסורת ארוכה ובלתי מפוארת של גזענות חובקת עולם.

המרד על הטריאל ב-1805, הוא פרשה מדהימה, העומדת גם במרכז הנובלה "בניטו סראנו" (Cereno) להרמן מלוויל. ההיסטוריון גרג גרנדין מאוניברסיטת ניו יורק מתחקה בספר שראה אור החודש, The Empire of Necessity: Slavery, Freedom, and Deception in the New World, ובמאמר המבוסס עליו ב-The Nation  אחר הקשר בין מתווה ההשתלטות על הספינה והרפתקאותיה לבין מוצאם של המורדים המערב אפריקנים ולאמונותיהם המוסלמיות – סופיות. היסטוריונים מעריכים כי עד כ-10% ממיליוני האפריקאים שנישבו ונמכרו לעבדות בעולם החדש היו מוסלמים וכאלו הם גיבורי ספרו של גרנדין, סנגלים שניצודו כחיות והוחזקו מתחת לסיפוני הטריאל. אלא שבמקרה דנן הצליחו העבדים להשתלט על הספינה לפני שהגיעה ללימה, פרו – שם היו אמורים להימכר לעבדות. הם הרגו את רוב הצוות הספרדי ואת סוחר העבדים שלכד אותם, ופקדו על הקברניט, בניטו סראנו, להחזירם לאפריקה. אולם בדרך, לאחר תלאות רבות ועל סף מוות ברעב ובצמא, הם נתקלו בספינה אחרת, הפרסווירנס (Perseverance), ספינת ציד כלבי ים מניו-אינגלנד, שהתקרבה לטריאל החבוטה כדי להושיט לה עזרה וציוד. הסנגלים על הסיפון עמדו בפני דילמה קשה. ללא האספקה מהפרסווירנס לא יוכלו להגיע ליבשת השחורה. מאידך, המפגש עם הספינה האמריקנית היה עלול לחשוף אותם והם ידעו היטב מה העונש המצפה להם אם ייתפסו.

תרשים של ספינת עבדים בריטית, סוף המאה השמונה-עשרה.

במקום להילחם, הגה מנהיג המורדים תוכנית נועזת ומחוכמת: האפריקנים יתחזו לעבדים המובלים אל העולם החדש, כאילו כלל לא התרחש המרד, ויניחו לקברניט הפרסווירנס, אמאסה דלאנו, לעלות על סיפון הטריאל. בנו של מנהיג המורדים, שידע ספרדית, התחזה למשרתו של סראנו ונצמד לשני הקברניטים כדי למנוע מאדונו להדליף את דבר ההתקוממות. קברניט הטריאל אמור היה לספר לאמריקני כי סופות ומגפות פגעו בצוותו ומכאן מיעוט הלבנים על הסיפון. למרבה הפלא התכסיס הצליח: במשך תשע שעות ארוכות האמין הקברניט האורח – יורד ים מנוסה וממולח (וגם ליברל נוצרי טוב שדגל בערכי החירות והשוויון ואפילו קרוב משפחה רחוק של הנשיא העתידי פרנקלין דלאנו רוזוולט) – כי השחורים שעל הסיפון עודם עבדים, וכי בספקו להם מים ומזון, הוא מושיע אותם. גרנדין מראה כיצד הצלחת התרמית למשך זמן כה ממושך (אם כי לא בלתי מוגבל) הייתה תלויה במפגש של שתי תפישות עולם שהזינו זו את זו: האחת היא ההשקפה הסופית של המורדים, לפיה השתחררות מכבלי העולם הזה ותלאותיו מושגת רק בהתמסרות מוחלטת לאל, אדון העולמים. גאולה דרך ביטול עצמי וויתור על החירות שהשיגו בקושי כה רב: זה בדיוק היה ההיגיון שעמד בבסיס התכסיס שהגו. במלים אחרות, המורדים פעלו במיטב המסורת הסופית, שחלק מהוגיה אף הבינו מילולית את יחסי האדון-עבד השוררים בין המאמין לאלוהיו, שכן משמעות המלה "אסלאם" היא "התמסרות". את ניתוחו של גרנדין ניתן להשלים או להחליף במודלים אסלאמיים אחרים של הסתרת זהות, דוגמת ה"תקייה", ואף להימנע מלייחס את המזימה לדת כלל ועיקר. כך או כך, אין ספק שמן הצד השני, העיוורון של הקברניט הלבן ואנשיו ניזון מסדרת הנחות אודות פשטות המוחין של האפריקנים, האמונה כי שחורים לא ניחנו ברצון לחירות, ברציונאליות, ביוזמה, במשמעת או ביכולת ארגון.

 

סיפור המרד על הטריאל לא יכול, כמובן, לשמש אנלוגיה היסטורית מדויקת למחאת מבקשי המקלט בישראל. אפילו מבחינת דתם, רק מקצת המפגינים בתל אביב היו מוסלמים, – גברים ונשים שהגיעו מסודן או כאלו הנמנים על בני שבט הסהו האריתראי. מרבית המפגינים היו אריתראים נוצרים אורתודוקסים, בני השבט הטיגראי. גם את תודעתם הפוליטית ויכולות הארגון שלהם לא רכשו המוחים בהכרח דרך כתבי קודש דתיים, כי אם בסיטואציות שונות בארצות מוצאם (חלקם נאלצו לעזוב את בתיהם בגין פעילות פוליטית), או כשעברו דרך מצרים. למעשה, פליטים רבים מספרים כי מה שדחף אותם לחצות את הגבול לישראל היו משקעי הטבח בכיכר מצטפא מחמוד בקהיר ב-2005, אז הרגה המשטרה המצרית עשרות מפגינים סודנים שהשתלטו על הכיכר למשך חודשים. במהלך השנים הבאות נפתחו כמה ערוצי שיתוף פעולה בין מנהיגיהם לבין ערבים מצרים; כששהיתי בקהיר ב-2010, פגשתי סודנים ואריתראים רבים במחיצת מי שכמה חודשים מאוחר יותר יוכרו כ"צעירי כיכר תחריר". אולם שביעות הרצון העצמית של הקברניט הלבן, ההנחה כי בספקו לאנשי הטריאל מים ומזון יצא ידי חובתו, וכן עיוורונו, שהתבסס על האמונה שמאחורי כל המון שחור מאורגן עומד איש לבן האוחז בהגה – תפישות כאלו קושרות אותו לבכירי אנשי התקשורת שלנו, לקברניטי ארגוני ימין כמו "אם תרצו" ולשרי הממשלה.