ליאת קוזמא

במזכר שהופץ במצרים בדצמבר 1877, מוזכר דינו של גלב, שנאסר עליו לעסוק במקצועו, שכן התברר כי הוא מל ילד מטנטא מבלי שהיה מורשה לכך:

תמצית הדברים היא שמכיוון שהמילה היא פעולה כירורגית, עליה להתבצע רק על ידי אדם שנבחן על ידי רופאים בני סמכא, קיבל רישיון לעסוק בכך, וכשירותו אושררה מדי שנה בתעודה רפואית. הגלבים המוסמכים לעסוק במילה בקהיר, אלכסנדריה, דמיאט, רשיד, סואץ, פורט סעיד והתעלה, יקבלו תעודת הסמכה ממועצת הבריאות, שתחודש מדי שנה עם תשלום מס של עשרים גרוש לשנה.

נהוג כבר באלכסנדריה מזה זמן מה, שכל מי שרוצה למול את בנו, מגיש בקשה למועצת הבריאות, ומציין את שם הגלב שהוא מעונין לשכור על מנת למול את בנו, ומשלם אגרה. המועצה בוחנת האם שמו של אותו גלב מופיע בפנקס המוהלים המורשים ומדווחת על כך לתחנת המשטרה. אם מסתבר שאותו גלב אינו מורשה לערוך מילה, מונעים ממנו למול את הילד עד שיעבור את בחינת ההסמכה. אם גלב המוסמך לערוך מילה מבצעה ללא הגשת בקשה, יש לקנוס אותו ואת אבי הנימול בששים ותשעה גרוש. גלבים לא מורשים, אשר עורכים מילה "מחתרתית" משלמים את הקנס האמור, ולצד זאת עומדים למשפט, ונדרשים להתחייב לא לעשות זאת שוב, וזאת על מנת למנוע פגיעה בבריות.  

מזכר זה נוגע בסוגיה רלוונטית גם היום, והיא שאלת מילת הבנים. כמו סוגית החיסונים, מיעוט של סרבני-מילה מעוררים דיון ציבורי לגבי זכויות על גופו של הילד, אך גם דיונים רחבים יותר, באשר לזהות יהודית בישראל המודרנית. תורמים לכך גם דיונים המתקיימים באירופה היום ובניסיונות להוציא מילה מחוץ לחוק, הנתפסים לא אחת כאנטישמיים.

המזכר המצוטט כאן מזכיר לנו, ראשית, שמילת בנים היא סוגיה שמעסיקה גם מוסלמים; ושנית, שבדומה לסוגיית החיסונים, זוהי שאלה שנוגעת למעורבות המדינה בחיי הפרט, בבחירתה האם לכפות פרוצדורה גופנית וביכולתה להגן על הפרט מפני תוצאותיה. עמדת המדינה במקרה זה שונה באופן קוטבי כמעט מעמדתה לגבי חיסונים. המילה היא כמעט אוניברסלית בקרב יהודים למרות (ויש שיאמרו בגלל) העדר כפייה מדינתית. בניגוד לחיסונים, יתרה מזאת, המילה היא פרוצדורה שהמניעים לה הם בראש ובראשונה דתיים-זהותיים, ותועלתה הרפואית שנויה במחלוקת.

מילת בנים היא מצווה באסלאם, בדומה ליהדות, שכן המוסלמים מזהים את עצמם כצאצאי אברהם. ראוי להעיר כאן שמילת בנות, לעומת זאת, אינה מצווה אסלאמית, כי אם מנהג אפריקאי שנקלט בחלק מהאזורים שהתאסלמו, כגון מצרים וסודאן. ישנם אנשי דת רבים הרואים בה מעשה שעולה בקנה אחד עם המסורת המוסלמית, ולפיכך פרוצדורה מכובדת ורצויה. מילת בנות, עם זאת, שנויה במחלוקת היום גם במצרים ובסודאן ומוקד לביקורת פנימית ובינלאומית.

מילת בנים זוכה להרבה פחות ביקורת, אם כי גם זו קיימת גם בעולם הערבי. בניגוד ליהדות, מילת בנים הייתה נהוגה בגיל מאוחר, בין שבע לשלוש-עשרה, ובמקומות רבים היא נהוגה כך עד היום. מוסלמים רבים, עם זאת, מלים את בניהם בינקותם ואף סמוך להוולדם – בשל ההשלכות הפסיכולוגיות המיוחסות למילה בגילאים מאוחרים יותר. בניגוד למילה המוקדמת, זו נחרטת בזכרון (וכותב למשל האינטלקטואל הטג'יקי סדרדין עיני בזכרונותיו כיצד תפס בזעם את זקנו של המוהל, וכך צרחו שניהם בעת ובעונה אחת).

סולטאנים עות'מאניים נהגו לערוך פסטיבלים גדולים לרגל מילת בניהם. בתמונה: רקדני קוצ'ק (köçek) ונגנים בחגיגות ברית המילה של שלושת בניו של הסולטאן אהמט השלישי (1703-1730).

את המזכר שלפנינו ניתן להבין במספר הקשרים. מעורבותם במילת בנים של גלבים, האוחזים בתער, לא צריכה להפתיע אותנו. שירותי רפואה, בעשורים המאוחרים של המאה התשע עשרה, עדיין לא היו זמינים לכל, והגלב ביצע פעולות כירורגיות פשוטות שנכרכו בשליטתו בתער, כולל מילה. בנוסף, מילה של ילדים פשוטה יותר, כירורגית, מאשר מילת תינוקות מפני שהפרדות העורלה בילדות המוקדמת מייתרת את פעולת הפריעה (דהיינו קילוף העורלה מהעטרה) ומותירה לגלב את פעולת המילה (כלומר חיתוך העורלה) בלבד.

מה שמעניין כאן במיוחד הוא הניסיון לפקח על פעילותם של גלבים אלה, ובאופן ספציפי – על מעורבותם במילת ילדים. כאן, ניתן לקשור זאת למאמציה של המדינה המצרית, החל מראשית המאה התשע עשרה, לבסס סטנדרטים חדשים של בריאות הציבור. מבצעי חיסונים רחבי היקף הם דוגמא חשובה אחרת. בנוסף, פעלו השלטונות לשיפור תנאי התברואה בערים הגדולות. כבר בימי בימי מחמד עלי פאשא ייבשו הרשויות את ברכת אזבקיה, בריכת מים עומדים שתושבי קהיר נהגו לזרוק אליה פסולת והייתה מקור לזיהום ומחלות. תקנות שיצאו בעשורים שלאחר מכן אסרו על גברים להטיל את מימיהם ברחוב. בבסיסם של מהלכים אלה הייתה ההנחה שאדים מצחינים שעולים מפסולת הם מחוללי המחלה. יחדיו הם יצרו מרחב ציבורי בריא יותר ונעים יותר, לעין ולאף.

אכן, ניסיון הפיקוח הפך במחצית השניה של המאה התשע עשרה לסמן היכר של המדינה המצרית המודרנית. למשל, מערכות שעות מבוססות-שעון שנכפות על עובדי המדינה, תקנות האוסרות על פקידי בית המשפט לעשן במהלך ניהול הדיון, או תקנות  פיקוח על בניה, שתכליתן שיפור הסטנדרטים הנהוגים בענף והבנייה וכך מניעת התמוטטות של בניינים. יש כאן שני מניעים שונים, ומשלימים: יצירת האחדה וביסוס השליטה מצד אחד; אך גם דאגה כנה לשלום הציבור. המזכר שלפנינו משקף שתי עמדות אלה. מצד אחד, ניסיון לפקח ולשלוט על הגלבים, לוודא שאיש לא יחמוק ממבטו של השלטון. לראייה – אפילו האבות אמורים להיענש בגין פניה לגלב בלתי מורשה. מצד שני, דאגה כנה לשלומם של ילדים: הנוהל אכן כלל מס (ומניע כלכלי פעמים רבות קיים היה בבסיסם של מנגנוני פיקוח כאלה או אחרים), אבל בראש ובראשונה – בחינה ורישוי על ידי רופא. אכן, רופאים היו מעטים, אך המזכר כאן משקף הכרה בעליונות הידע הרפואי וסוכניו, ולו כרשות מפקחת.

ילדים לבושים בבגדים חגיגיים לקראת טקס המילה שלהם. איסטנבול, 2006.

כהיסטוריונים, אנחנו רואים כאן מקרה מעניין של שילוב רציונליות מודרנית באקט שהוא דתי בעיקרו. כמו במקרים ובמקומות אחרים, סטנדרטיזציה, מודרניות ומדע אינם מחליפים את הדת, אלא מעצבים מחדש את האופן שבו אנשים מקיימים את צוויה. גם בישראל, גם בין המחייבים וגם בין השוללים את המילה, יש המצטיידים בטיעונים מדעיים-רפואיים התומכים בטענתם. רבים המלים את ילדיהם פונים היום לרופאים, ולא למוהלים, למרות שמילה היא בראש ובראשונה מצווה דתית או מנהג בעל חשיבות זהותית היסטורית, ולא פרוצדורה רפואית במובנה הפשוט.

הפרספקטיבה המצרית מאפשרת לנו לבחון את מילת התינוקות היום בישראל תוך השוואתה למנהג שרווח במקום אחר ובזמן אחר. בהקשר זה, מצטיירת המילה כמעיין יציר כלאיים, רפואי-דתי-זהותי. לצד זאת, למרות שקיים הליך להסמכת מוהלים, כל אדם יכול למול, ללא הכשרה וללא פיקוח, וזאת תוך סיכון התינוקות הנימולים. יתרה מזאת, לא קיים נוהל לפיקוח מתמשך על מוהלים, רק לשלילת רישוי בעקבות תלונה. פיקוח על מוהלים, עם זאת, משמעו מידה רבה של אחריות שלוקחת המדינה על מנהג זה: המדינה המצרית במקרה שלפנינו ביקשה לקחת על עצמה אחריות כזו, ופיקחה, למיטב הבנתה, על איכותם של בעלי המקצוע האחראים לכך. השאלה שעולה מכאן היא מדוע נמנעת החקיקה הישראלית מפיקוח, ומה השלכותיה של הימנעות זו.