יובל בן-בסט

 

בשלהי 1890 פנו התושבים הבדואים של ח'רבת דוראן לוזיר הגדול באיסטנבול כנגד הקמתה של המושבה רחובות: "השבט שלנו מונה 32 משפחות וכ-200 נפש, כולם מקרב הנתינים הנאמנים של האימפריה, המתגוררים באוהלים בח'רבת דוראן… השבט הזה, מימים ימימה ומימיהם של אבינו וסבינו, לא מכיר אף אדמה אחרת חוץ מח'רבת דוראן…מתפרנס ממנה, ואין לו כל מקום מגורים אחר מלבדה."

 פנייה שכזו לא היתה ייחודית כלל ועיקר. בארכיון העות'מאני באיסטנבול שמורות אלפי פטיציות שנשלחו בידי תושבי ארץ-ישראל (לימים פלשתינה המנדטורית) לאיסטנבול בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הייתה זו המשכה של מסורת ארוכת ימים ששורשיה עוד בעולם הפרה-אסלאמי של פנייה ישירה לשליט בתחינה לצדק ולרחמים. כך, למרות שבשלהי המאה ה-19 עמדו לרשות הנתינים העות'מאניים מגוון רחב של אמצעים חדשים לבקש צדק מן המדינה ומוסדותיה, עדיין היו רבים שהעדיפו לפנות ישירות לסולטאן.

 

 רוב הפטיציות עוסקות בענייני מיסים, תלונות על פקידים מקומיים, בקשה להטבות ומענקים, מחאה כנגד צעדי רפורמה חדשים שחתרו תחת נהלים קודמים, ועוד. ניכרת גם נטייה גדולה מבעבר להפיכת הפטיציות לאמצעי לסגירת חשבונות בין קואליציות עירוניות, לניהול משא ומתן מול איסטנבול, ולעירובה בענייני העילית העירונית המסוכסכת. הפטיציות נכתבו לרוב בערבית ורק מיעוטן בעות'מאנית (כיום כמעט אין בידינו את הפטיציות במקור כי אם רק תרגומים לעות'מאנית שנעשו באיסטנבול) ונשלחו בידי יחידים או בידי קבוצות של בעלי אינטרס משותף, לעיתים בראשות נכבדים ונושאי תפקידים.

מעניינות במיוחד הן פטיציות שנשלחו לאיסטנבול ע"י האוכלוסייה הכפרית, הן זו יושבת הקבע והן זו הבדואית, בנוגע להתיישבות היהודית. הללו מהוות מקור נדיר ואיכותי הזמין לנו כיום כהיסטוריונים, אף כי לרוב הן לא נכתבו בידי הפונים עצמם כי אם בידי כותבי פטיציות מקצועיים בהם נעזרו. התמונה העולה בנוגע להתיישבות היהודית הנה מורכבת. מצד אחד, מספר הפטיציות העוסקות בפעילות ההתיישבות וההגירה אינו גדול, עובדה השוללת את ההנחה כי ההתיישבות וההגירה היהודית היו העניין המרכזי שהעסיק את תושבי ארץ-ישראל כבר מראשית ההתישבות היהודית החדשה ב-1882. מצד שני, הארכיון מלמדנו כי אין כמעט מקרה של התיישבות יהודית שלא גרר קובלנות לאיסטנבול על האופן בו נרכשה הקרקע ועל פעילות המתווכים באמצעותם נרכשה, על יחס הרשויות לתלונות האוכלוסייה המקומית, וגם על יחס המתיישבים עצמם. לא פעם לוותה ההתיישבות היהודית בחילוקי דעות לגבי הבעלות על השטח, גבולות החלקות, וזכויות שונות הקשורות בקרקע, עניינים ששורשיהם עוד בתהליכים שקדמו להגעת המתיישבים. ראו למשל את המשך דברי הבדואים תושבי ח'ירבת דוראן כנגד התיישבות אנשי המושבה רחובות:

לאחרונה, המדינה הנעלה מכרה את אדמת הח'רבה הזו לאנשים עשירים מקרב אנשי האזור [וטן]. משרתיך הנאמנים לא הביעו כל התנגדות לכך משום שבעלי האדמה החדשים ידעו בבירור שהחווה [מזרעה] עובדה והוחזקה על ידינו מימים ימימה. הם לא התנגדו לנו ולא ניסו לגרשנו ממקום מושבינו או מחוותינו. [אבל] בעודנו במצב זה, החווה נמכרה לקבוצה של זרים, אשר הגיעו לשם כשברשותם ממון רב ואמצעים כלכליים. הם הצליחו לקנות את החווה באמצעות עלי הייכל אפנדי, חבר המועצה האדמיניסטרטיבית של יפו..הנודע לשמצה במעשים כאלו. מאוחר יותר, הקונים היהודים העשירים… לא הסתפקו בכך. הם החלו לגרשנו ממקום מושבנו ולמנוע מאתנו לעבד את אדמת החווה…והאשמה לנזק זה וליחס שקיבלנו, יכולה להיות מיוחסת רק למעשיו הבלתי מקובלים של האפנדי הנזכר לעיל.

בדברי הבדואים משתקפת תפיסה לפיה הקרקע המדוברת היא שלהם מכוח  ישיבתם עליה מזה דורות, זאת לעומת חוקי המדינה החדשים שקידשו את זכות הקניין. הבדואים מאשימים במצבם בעיקר את אותו נכבד עירוני, שתיווך בעסקת המכירה של האדמות למתיישבים. עוד עולה מדבריהם כי כל זמן שיכלו לעבד את האדמה עליה ישבו, לא התעורר מבחינתם כל קושי בנוגע לשאלת הבעלות. העניין עלה רק כאשר המתיישבים היהודים רכשו את האדמה ופעלו לממש קנייתם בהתאם לחוקי המקרקעין העות'מאניים שהמדינה קידמה החל מחוק הקרקעות של 1858.  

לאחר מהפכת 1908, עם הסרת ההגבלות על חופש העיתונות וההתאגדות הפוליטית, שהיו נהוגים בתקופתו של הסולטאן עבדולחמיד השני (1876- 1908/9), חלה בהדרגה התדרדרות ביחסי היהודים והערבים בארץ. לראשונה ניכרה התארגנות פוליטית נגד ההגירה וההתיישבות היהודית והדבר אף מצא את ביטויו בפטיציות לאיסטנבול, שהפכו חריפות יותר. הדבר ביטא קרוב לוודאי את השינוי בהלכי הרוח בקרב האוכלוסייה העירונית ביחס לפעילות היהודית ואת ההתעניינות הגוברת שלה בעימותים בין יהודים לערבים באזורים הכפריים של ארץ-ישראל.

למשל, בעקבות 'תקרית זרנוקא' בין אנשי ארגון 'השומר' ברחובות לבין ערביי הכפרים באזור, שהסתיימה במספר פצועים והרוגים ונחשבת לנקודת מפנה חשובה בתולדות יחסי היהודים והערבים בארץ, שלחו עשרות מוח'תארים פטיציה משותפת לאיסטנבול בסוף יולי 1913, ככל הידוע ביוזמתו של פעיל פוליטי מיפו בשם סולימאן אל-תאג'י. לדבריהם,

היהודים הנזכרים לעיל [=אנשי 'השומר'] התקיפו את אנשי כפרנו, שדדו וגזלו את רכושם, הרגו ואף חיללו את כבוד המשפחה…דוגמה לתוקפנותם היא שליחת שומרים יהודים וצ'רקסים תוך חימושם בנשקים שונים כולל כאלו האסורים…לרכב עם סוסיהם בדרכים הציבוריות. הם תופסים כל כפרי אשר נוסע לאורך הדרך הציבורית, מכים אותו, ולוקחים את בגדיו וכספו. הם הורגים כל מי שמתנגד להם ויורים בעוברי אורח בדרכים הציבוריות, ורוצחים אותם. בתחילה, השומרים של עיון קארא [ראשון לציון] התקיפו שני רוכבי גמלים אשר הובילו ברזל. הם רצו לקחת את בגדיהם, כספם וגמליהם, אבל הם סירבו למסור את גמליהם וברחו מעיון קארא..בתקווה למצוא מקלט בקרב אנשי הצדק. אבל למרבה הצער, הם נאלצו ללכת שלוש שעות באדמות המושבות היהודיות באזור ועוד כשעה באדמת הכפר קוביבה בתת-מחוז עזה [עד שהגיעו לזרנוקא]. בינתיים היה זמן לשומרים של עיון קארא לקרוא לשומרים של דוראן [רחובות] אשר פתחו באש על שיירת הגמלים הנזכרת בפוצעם חמישה משרתים [קואס] וסוס… בכל פעם שפנינו לממשלה המקומית בבקשה לזמן אותם [כלומר, את המתיישבים היהודים] לבית המשפט בהתאם לחוקים, היהודים ענו …שהאנשים המבוקשים לא נוכחים מכיוון שנסעו לרוסיה או לאירופה. באמצעות כסף הם עושים מה שהם רוצים כאלו יש להם ממשלה קטנה משלהם בתוך המדינה.

הפטיציה של ראשי הכפרים לוזיר הגדול בעקבות 'תקרית זרנוקא', 29 ביולי, 1913
מקור: ארכיון ראש הממשלה, תורכיה. הובא בכתב העת 'קתדרה' ומובא כאן שוב באישור

 

 בהשוואה לפטיציה מ-1890, הפטיציה הזו מבטאת חשש גדול הרבה יותר מפני ההתיישבות היהודית, שאנשיה עושים ככל העולה על רוחם וחומקים מעונש בשל המשאבים הכספיים העומדים לרשותם. כמו כן, הפטיציה הזו, המעלה האשמות חריפות בהרבה כלפי ההתיישבות היהודית, משקפת כבר התארגנות של עשרות ראשי כפרים כנגד המושבות. חשובה גם העובדה שמארגן הפטיציה הוא בן העיר יפו, שכן יש כאן ביטוי לשיתוף פעולה עירוני-כפרי כנגד ההתישבות היהודית.

לסיכום, הפטיציות משלהי המאה ה-19 מעניינות במיוחד משום שזאת התקופה בה החלה ההתיישבות היהודית החדשה בארץ-ישראל ושם נטועים שורשי הסכסוך היהודי-ערבי. סכסוך זה משפיע רבות על הדרך בה נכתבת ההיסטוריה של האזור, אשר לרוב עדיין נבחנת דרך הפריזמות של ההיסטוריוגרפיות הלאומיות. רק לעיתים רחוקות נבחנים הדברים תוך בדיקת הזווית העות'מאנית של האירועים, השמתם בקונטקסט האימפריאלי הרחב יותר, ושימוש במקורות עות'מאניים זמינים שעד היום לא נעשה בהם שימוש נרחב. מקורות אלה מאפשרים מבט 'מלמטה' על האירועים, במיוחד בכל הנוגע לאוכלוסייה הכפרית שהשאירה אחריה מעט תיעוד כתוב. 

 

* יובל בן-בסט הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה