יונתן מנדל

לאחרונה חזרו אל הדיון הציבורי לימודי השפה הערבית בבתי הספר היהודיים בישראל. הפעם היה זה בעקבות הצהרת שר החינוך, הרב שי פירון, שלימודי הערבית יצומצמו מארבע שנות לימוד לשלוש, ויתקיימו בכיתות ז'-ט' בלבד. בעקבות זאת, וכמו פעמים רבות בעבר, השתנה שוב מעמדה הנרעד גם כך של השפה הערבית בבתי הספר, וגם הפעם, כמו בעבר, נמשכה הסערה דקות ספורות בלבד, כשהיא מעניינת בעיקר את הנוגעים הישירים בדבר. אחד המקצועות החבוטים ביותר במערכת החינוך הישראלית, שההחלטות וההמלצות לגביו נותרו בדרך כלל על הנייר בלבד, ספג בסך הכל מכה נוספת. מבחינה זו, נתלה הרב שי פירון באילנות גבוהים והמשיך את הדרך שסללו רבים מקודמיו במשרד החינוך במהלך 65 השנים האחרונות: גם הוא החליט שלא להחליט, לשנות בלי לשנות, להחליש בלי להחליש ולחזק בלי לחזק, ובעיקר: לשמר  את נחיתותה של הערבית במערכת החינוך.

שי פירון נואם. צילום: מוטי מילורד

 סקירה קצרה של השינויים שהתחוללו בשדה לימודי הערבית בששת העשורים האחרונים יכולה לזרוע אור על מעמדה של השפה, ועל המסלול המפותל שהיא עשתה משפה שאיננה חובה ואיננה רשות, דרך עליות ומורדות, הרים וגבעות, עד לאותו המקום בדיוק. בינואר 1949, כשנתכנסו חברי "ועדת השעות" לקביעת המקצועות ומספר שעות הלימוד עליהם ישקדו תלמידי ישראל העבריים בבית הספר העממי, החלו להתגלע חילוקי דעות בנושא. יעקב הלפרן, המפקח הראשי של זרם העובדים, טען שהערבית צריכה להיות שפת חובה ואמר כי "מבחינה פוליטית, כל יהודי בארץ ישראל מחויב לדעת ערבית, קרוא וכתוב, כי אנו נמצאים בשכנות מכל צד עם מדינות ערב ואתן נצטרך לבוא תמיד במגע ומשא…". משה דפנא, המפקח הראשי של הזרם הממלכתי, לא יכול היה לסבול את דברי עמיתו והגיב עליהם בחריפות: "אם נרצה להתחשב עם השכנות של עמי ערב נצטרך יותר להתמסר לחינוך הגופני", אמר דפנא בציניות, "תמיד ניפול במספרנו כלפי הארצות הערביות שבסביבה… מוטב שיסתגלו הם [הערבים] אלינו וילמדו עברית. עלינו להשתחרר מהנחיתות הגלותית".

 ינואר 1949 התגלה כרגע מכונן בשדה לימודי הערבית, שכן מאז החליטו במשרד החינוך שלא להחליט. מרגע היסטורי זה השתלשלה שורה של פשרות שהובילו את שדה לימודי הערבית, בדיוק כמו את השפה הערבית ואת הפלסטינים בישראל, להיות לא על הגדר, רגל פה רגל שם, אלא פשוט לא פה ולא שם. בששת העשורים האחרונים ישבו עשרות ועדות על המדוכה וייצרו סבך בלתי ניתן להתרה של המלצות, רציונאליים ומנגנונים להסדרת לימודי הערבית, שפעלו לעיתים אחד בניגוד לשני, ושבעיקר הבטיחו ושימרו את נחיתותה של הערבית במערכת.

 נחיתותה זו של השפה הורגשה מיד בתחילת הדרך. בשנת 1950, אמנם בירך המפקח הראשון על לימודי הערבית, ד"ר ישראל בן-זאב, על מסקנות הוועדה ללימוד הערבית בבתי הספר העבריים, אך היה זה לזמן קצר בלבד. הוועדה קבעה שהערבית תילמד בשתי הכיתות העליונות של בית הספר העממי (כיתות ז'–ח') במשך 3 שעות בכל שנה, ובכיתות התיכון (כיתות ט'-יב') במשך 4 שעות כל שנה, אולם שנתיים בלבד לאחר מכן כבר טפחה המציאות על פניו ובדיון פנימי הוחלט לבטל את לימודי השפה הערבית בבית הספר העממי. היה זה דפוס שעמד להפוך לשגרה: הערבית, שפת "החובה", עתידה היתה בשקט בשקט להיהפך לשפת רשות, כשבתי הספר מצניעים בלאט את היעלמותה.

 חולשתה של הערבית התבטאה גם בנחיתות מול מקצועות אחרים במערכת החינוך. דוגמה לכך ניתנה בישיבת ועדת החינוך של הכנסת בשנת 1964, אליה הוזמנו נציגי המורים לערבית. היה זה בעקבות החלשה נוספת של מעמד השפה, כשנקבעה בחירה בין מגמת ערבית לבין מגמת היסטוריה, ולא ניתנה האפשרות לבחור בשני המקצועות לבגרות. אברהם לביא, מבכירי המורים לערבית במערכת החינוך, דיבר ראשון. הוא ציין בפתח דבריו שמאז חתמה ישראל על הסכם בילטרלי עם צרפת (1959) שוב היתה זו הערבית ששילמה את המחיר שכן מאז התלמידים נאלצים לבחור בין ערבית לבין צרפתית. "מה בכלל הזיווג הזה שבין ערבית לצרפתית?", שאל לביא את הנוכחים, "אפילו שגריר צרפת בישראל לא הבין מדוע בארץ צריך התלמיד לבחור בין הערבית לבין הצרפתית". לביא הנזעם האשים את מערכת החינוך בהחלשת מעמד השפה: "במשרד החינוך נאמר לנו שאיננו יכולים לשחות נגד הזרם, אבל האם עלינו לחכות לכך שציבור התלמידים יחנך את משרד החינוך?!". אחריו עלה מורה נוסף, מאיר אבולעפיה, שהיה מיואש לא פחות. "בכיתה החמישית נלחמת השפה הערבית בצרפתית, ועכשיו בשמינית, יהא עליה להילחם גם בהיסטוריה. וכל זה על 16 בתי ספר בלבד בהם מלמדים ערבית [לבגרות], עם 30 מורים לערבית בסך הכל. מתייחסים אלינו כאילו לימדנו הוטנטוטית על הירח", אמר אבולעפיה, ואז עצר רגע והמשיך: "כנראה כך מתייחסים למקצוע הזה… מפני שכאן כל מה שהוא מזרחי הוא ערבי, וכל מה שהוא ערבי הוא גם מלוכלך".

שי פירון מקצץ. קריקטורה של אורי פינק

 בסופו של דבר, ועדת החינוך של הכנסת החליטה לבטל את גזירת הביטול וקראה למצוא דרכים לקדם את לימודי הערבית. אך הדרכים הללו, כמו אז כן היום, היו בעיקר מהפה והחוצה. לאורך שנות ה-60 וה-70 וה-80 וה-90, ובואכה המאה ה-21, המשיכה הערבית במערכת החינוך בישראל לנוע צעד קדימה וצעד אחורה, נחיתותה המזהירה ברורה כשמש. ועדות על ועדות שהתקיימו בנושא הערבית, שתמיד הדגישו הצדקות ומוטיבציות ביטחוניות, ותמיד היו בלי ערבים, שקיבלו עוד ועוד החלטות ללא כיסוי, פעם לימין ופעם לשמאל, פעם למדוברת ופעם לספרותית, פעם לרשות ופעם לחובה. החלטות שניצתו כמו גפרור, עוררו התלהבות לרגע, ועלו בתוך כמה שנים בסערה השמיימה. החלטות שמעולם לא יושמו, או שיושמו לרגע ואחר כך נתנו להלך הרוח הציבורי האנטי-ערבי לכרסם בלימודי השפה הערבית: פה מוציאים פטור, שם מחליפים עם צרפתית, כאן היא רק רשות, ושם אין תקציבים. וכמו דו"ח מבקר המדינה משנת 1980 שתקף את הפער בין המשאבים לבין היעדים בלימודי הערבית, או זה של 1996 שתקף את המערכת שלא עשתה די לקדם את המלצות הוועדות, כך גם כאן: סיפור שתחילתו בחוזר מנכ"ל משרד החינוך ביוני 1995 שקבע שיש ללמד ערבית כשפת חובה בין כיתות ז'-י', וסופו בהחלטת שר החינוך הרב שי פירון בשבוע שעבר לבטל את לימודי השפה בכיתה י'.

 הוטנטוטית על הירח אכן נראית כמו דרך נאותה להמשיך ולתאר את מצבם של לימודי הערבית בישראל. שפה שכבר מזמן נשכח עד כמה קרובה היא לעברית, שהורחקה מהערבים, ושהתקרבה למודיעין. שפה שכבר שכחנו שהיא שפת הפלסטינים אזרחי ישראל, שהיא שפה רשמית בארץ, שהיא שפת האזור, שהיא שפה שפעם – לפני משרדי החינוך בישראל – יכולה היתה לקרב בין יהודים לערבים, לשמש כמכנה משותף ביניהם. שפה שיכלה לגשר ולא רק להפריד. זהו סיפורם של לימודי הערבית בישראל, ובמידה מסוימת זה גם הסיפור של ישראל והעולם הערבי. ביטול לימודי הערבית בכיתה י', אם כך, הוא מחווה סמלית בלבד: שכן מדובר בסופו של דבר בהחלטה לבטל לימודי שפה שתלמידי ישראל בכל מקרה כמעט ולא רוצים ללמוד, בכיתות בהן היא בכל מקרה כמעט בכלל ולא נלמדת, ובמדינה שבכל מקרה כמעט תמיד ראתה את דוברי השפה כאזרחים סוג ב' ואת שפתם כשפת בחירה, כ"שפה זרה שניה".

 * ד"ר יונתן מנדל הוא פוסט-דוקטורנט באוני' העברית וחוקר במכון ון ליר בירושלים. את עבודת הדוקטורט כתב באוניברסיטת קיימברידג' על ההיסטוריה הפוליטית של לימודי הערבית בבתי ספר יהודיים בישראל.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן