דוד גדג'

לפני כמה שבועות פרסמה ליאת קוזמא את הרשימה "פיקוח על מוהלים: בין בריאות הציבור לרציונליזציה של הדת", בה ניתחה מזכר שהופץ בסוף המאה ה-19 במצרים, שמטרתו היתה האחדה וביסוס השליטה על הגלבים על ידי השלטון המצרי מתוך דאגה לבריאות הציבור ורצונה של המדינה לפקח ולבצע רגולציה. ברשימה זו ברצוני להביא מסמך שכתב בשנת 1952 הרב חיים דוד סרירו, ראש בית הדין של העיר פאס. הרב הציג תכנית מפורטת לסטנדרטיזציה של מוסד המילה במרוקו, תוך יצירת מנגנון הכשרה והסמכה שנעזר בכלים של הרפואה המודרנית, באמצעי האכיפה של השלטון הקולוניאלי ובשירותיהם של ארגונים יהודיים בינלאומיים שפעלו במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. הרב, כגורם דתי, יזם תהליך רגולטורי שהביא לשינויים משמעותיים בתהליך המילה, שינויים שראוי לבחון אותם גם לאור דיונים העוסקים בסוגיית המילה בישראל של היום.  

תכנית הרב נכתבה כמסמך לדיון לקראת מועצת הרבנים הרביעית של מרוקו שהתכנסה ברבאט ביוני 1952. בין השנים 1947 ו-1955 נקבצה בכל שנה העלית הרבנית של יהודי מרוקו לדיונים הלכתיים שנבעו מצרכי השעה. המועצה הובלה על ידי שני אישים המשקפים את השינוי שעברה יהדות מרוקו בתקופת הקולוניאלית: רבה הראשי של מרוקו בין השנים 1967-1947, הרב שאול אבן דאנן, ומוריס בוטבול, המפקח על המוסדות היהודיים במרוקו מטעם השלטונות הצרפתיים. האחרון היה יהודי חילוני-מתמערב. בהקשר זה ראוי להצביע על תופעה הייחודית לחברות קולוניאליות שבאה לידי ביטוי במועצת הרבנים במרוקו: רצונו של השלטון הקולוניאלי לפקח על הפעילות היהודית ולקדם את האינטרסים שלו בקרבה הביא להקמת מועצת רבנים על-קהילתית. הרבנים השתמשו בסמכות שניתנה להם על ידי השלטון הצרפתי כדי לקדם את האינטרסים שלהם ושל קהילותיהם בתחומים שונים.

לכינוסים הוגדרו שתי מטרות: הראשונה – האחדה בהלכה בקרב כלל הקהילות. צורך זה עלה כתוצאה מהגירה פנימית מאסיבית של יהודי מרוקו בראשית המאה העשרים מהאזורים הכפריים לערים הפנימיות ומשם לקזבלנקה. העיור הפגיש קהילות אשר נבדלו זו מזו בפרקטיקה היהודית ויצר את הצורך בהאחדה. השניה – קביעת תקנות ההולמות את רוח הזמן. החשיפה הגדלה לתרבות צרפתית ותהליך החילון, בעיקר בקרב צעירים, חייבו את הרבנים למצוא פתרונות הלכתיים חדשים ואכן התקנות מתאפיינות בפסיקות נועזות ביחס לפסיקות קודמות של רבני מרוקו או ביחס לרבנים בישראל או בתפוצות אחרות.

.חברי מועצת הרבנים במרוקו באסיפה השניה בשנת תש"ט, 1949. רבי דוד סרירו עומד בשורה הקדמית, השני מצד שמאל.

בראשית המסמך הדן בסוגיית ברית המילה כתב רבי דוד סרירו כי "לא יהיו ילדי ישראל כדגי הים נותנים ביד כל אוחז איזמיל". משפט נחרץ זה נכתב בעקבות גילויים שכיחים של חוסר מקצועיות של מוהלים אשר הובילו לתמותת תינוקות. אלה כללו בין השאר אי הקפדה או חוסר מודעות לכללים של הגיינה, והזנחה בחיטוי כלי העבודה. הרב לא חיפש אשמים אלא התבונן אל העתיד ועל כן בחר לפתור את אירועי העבר בהביאו את פסוק ח' מדברים כ"א: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם".

בעניין ההיגיינה נקבע כי אחת לשנה יעבור כל מוהל בדיקת רופא על מנת לוודא שאינו נושא מחלה מדבקת כמו צהבת זיהומית או הרפס. בנוסף נדרש המוהל לעבור הכשרה רפואית בנושא מניעת זיהומים ומניעת סיבוכים, כמו גם בטיפול בסיבוכים לאחר מילה. על מנת למנוע זיהומים מיותרים מהנימול נקבע כי השלב האחרון בהליך המילה, המציצה, לא יבוצע בפה אלא באמצעות שפורפרת סטרילית. לכל עניין הבדיקות וההכשרה הרפואית גייס הרב סרירו את ארגון הבריאות היהודי העולמי (OZE), שהוקם על ידי קהילות יהודיות במספר מדינות במזרח ובמערב אירופה ושם לו למטרה להעניק שירותי רפואה חינם ליהודים במדינותיהם. הארגון החל לפעול במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה במימון של הג'וינט. בתקופה הנדונה הפעיל ה-OZE קרוב לשלושים סניפים במרוקו ובכלל זה מרפאות, מרכזים לחלוקת חלב ומחלקות רווחה, דבר שהנגיש את הייעוץ הרפואי שניתן למוהלים. זאת ועוד, ה- OZE פעל במרוקו, בין היתר, כדי לטפל בחולים במחלות זיהומיות שנגרמו עקב תנאי תברואה ירודים ששררו בחלק מהרבעים היהודים הצפופים, וכן כדי להקטין את תמותת התינוקות. שתי מטרות אלו זכו לקידום משמעותי בזכות שיתוף הפעולה בנושא המילה.

בעניין ההכשרה וההסמכה המקצועית גייסו רבני מרוקו את מנגנון בתי הדין שהובנה על ידי השלטון הקולוניאלי. לפני העידן הקולוניאלי ניהלה כל קהילה את ענייניה באופן עצמאי בבית דין מקומי. השלטון החדש שאף ליצירת מערכת המאופיינת באחידות והנתונה לפיקוח ועל כן יצר היררכיה שבראשה עמד בית הדין הגבוה ברבאט, תחתיו נוהלו בתי דין מחוזיים, ובכל קהילה וקהילה פעל בית דין שמנה דיין או שלושה דיינים, בהתאם לגודל הקהילה. רבי דוד סרירו שהטמיע את דרכי העבודה החדשות השתמש במבנה של בתי הדין על מנת למסד את המילה. הוא קבע כי כל מוהל יעבור הכשרה מקצועית ויהיה חייב לקבל תעודה מבית הדין המחוזי. לאחר מכן נדרש המוהל לעבור תהליך חניכה על ידי "מוהל מומחה", שימונה על ידי בית הדין הקהילתי, ובמסגרת החניכה יבצע טקסי ברית מילה תחת השגחה. הענקת התעודות והאישורים הופקדה באחריות בית הדין הרבני הקהילתי, אשר היה אחראי גם לפרסם את רשימת המוהלים המוסמכים בבתי הכנסת, ששמשו גם המרכז הקהילתי והתרבותי.

המסמך שכתב רבי דוד סרירו מרשים ביותר בזכות השיפורים שהכניס במנהג יהודי דתי עתיק יומין, שיפורים שנבעו מגילויים מדעיים חדשים וכל זאת מבלי לפגוע בטקס או ברגשותיהם הדתיים של צאן מרעיתו של הרב. האחרון השכיל להשתמש ברפואה המודרנית על מנת להבטיח את בראש ובראשונה את שלום הנימולים והמוהלים. המציצה, לדוגמה, במקורה באה להגן על התינוק וערכה שווה ערך לחיטוי ולחבישת פצע המילה. מעת שלמד הרב כי פעולה זו מביאה לתוצאה ההפוכה החליט כי פיקוח נפש שדוחה אפילו את כל התורה כולה דוחה את פעולת המציצה המסורתית בפה. בנוסף, הפך הרב מגורם פאסיבי שמקבל הנחיות מהמשטר הקולוניאלי או עזרה מארגונים יהודיים בינלאומיים לגורם אקטיבי המעורה ושולט בכלים שעמדו לרשותו ולרשות הקהילה היהודית ועושה בהם שימוש יעיל על מנת לשפר את רמת החיים. האם יצאה אל הפועל תכניתו של הרב כפי שפורטה באופן רב-רושם? נדרש מחקר נוסף לאיתור המסמכים הרלוונטיים לכל שלב בתהליך ההכשרה והסמכה, בהנחה שהתקיימו.

בסיום רשימתה תהתה קוזמא מדוע נמנעה מדינת ישראל מחקיקה שתפקח על המילה בישראל. נראה כי מסמכו של הרב סרירו יכול לשמש מסמך עבודה ראשוני לקובעי ההחלטות בישראל באמצעותו יוכלו למסד את  התהליך, כפי ששאפו רבני מרוקו לפני יותר משישים שנה. ראוי לציין כי בשנים הראשונות להקמת המדינה התוודע הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, לתקנות המתקדמות שקבעו רבני מרוקו, ופנה לרב שאול אבן דנאן וביקש ממנו את החומרים שנכתבו במסגרת המועצות. בסופו של דבר לא אימצה הרבנות בישראל את ההחלטות של רבני מרוקו בכלל וזו הדנה בברית המילה בפרט – וייתכן שלא במקרה. מסמך זה מעמת את המדינה עם סוגיות חשובות מהן היא מתחמקת באופן עקבי ואשר עומדות בבסיס הסירוב לפקח על התהליך. בין אלה ניתן למנות את הרעיון להגדיר טקס דתי כהליך הנדרש לתמיכה ופיקוח רפואי מסודר. בעיקר בולט החשש כי התערבות בנושא דתי כה רגיש תצית התנגדות בקרב קבוצות רחבות בחברה הישראלית (דתיות, מסורתיות וחילוניות) אשר רואות בברית המילה אקט זהותי ולא רק דתי, וכי יקופחו ערכים כמו חופש הבחירה וחופש הדת.

* הרב פרופ' משה עמר כינס את כל הפרוטוקולים של המועצות ב"ספר התקנות: המשפט העברי בקהילות מרוקו"

 **  דוד גדג' הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. תחום מחקרו הוא היסטוריה חברתית ותרבותית של יהודי מרוקו.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

הפנים הכפולים של ארכיון מדינת ישראל

עדות רצויה, עדות מושתקת

נראטיב רצוי, נראטיב מושתק