אהוד טולידאנו 

רק לפני שנים ספורות, ספגה ישראל ביקורת נוקבת ממחלקת המדינה האמריקאית בשל העדר מאבק אמיתי ויעיל בסחר בנשים, וגם הטיפול במהגרי עבודה ממשיך לתפוש מקום חשוב בשיח הציבורי במקומותינו. מערכות המשפט ואכיפת החוק נידרשות להתמודד עם תופעות אלה, ולצד הצלחות, נירשמת גם עליה במתחים החברתיים המתהווים בגינן. "שפחות מין", "עבדות מודרנית", "עבדות בתעשיית המין", או משחק המלים "עובדים/עבדים זרים" הפכו זה מכבר למושגים השגורים במרחב הציבורי שלנו. מונחים אלה באים אלינו היישר מעולם אחר, אשר בו עד לפני 150 שנה, היה השיעבוד חוקי ומקובל חברתית בארה"ב, ובכמה ממדינות המזה"ת עדיין התקיים עד לפני 50 שנה. לא אחת נטענת הטענה כי למרות שהשיעבוד החוקי בוטל, והמדינה המודרנית אסרה עליו, הרי שממשיכות להתקיים תופעות מסוגו שאינן נופלות באכזריותן מהעבדות בימים עברו. לאורה של מציאות זו, חשים היסטוריונים רבים העוסקים בחקר השיעבוד אחריות חברתית-פוליטית, צורך להצביע על עוולות העבר, ורצון לצרף את קולם ואת הידע שפיתחו למאבק בשיעבוד המודרני על צורותיו הרבות.

 חקר השיעבוד—או העבדות, מושג מוכר ונפוץ יותר—הינו אחד מתחומי המשנה הדינמיים והמרתקים בהיסטוריה חברתית, אולם העוסקים בו באים מתת-דיסציפלינות נוספות, שבולטות בהן היסטוריה כלכלית, מחקר התרבות, הגירה ותנועות אוכלוסין כפויות, וחקר הקהילות הדיאספּוריות (קהילות מהגרים) שיצרו משועבדים ומשוחררים בארצות המשעבדות. בעקבות המקובל בעולם כיום, אנו עוברים גם בעברית לשימוש בשפה ערכּית ומשקפת-מציאות, ועל כן העבדות תִּקָרא כאן שיעבוד (enslavement), העבדים יִקָּרְאו משועבדים (enslaved), ומי שהחזיקו עבדים הם, כמובן, המשעבדים (enslavers). כל זאת כדי להדגיש כי אדם לא נולד עבד, אלא שהיו מי ששיעבדו בני אדם, ומן הסתם האחריות ההיסטורית רובצת עליהם, בין כיחידים ובין כקבוצות. שפה זו משמעותית במיוחד בשנים האחרונות, מכיוון שצאצאי המשועבדים, בעיקר בארה"ב אך גם במקומות אחרים, תובעים התנצלות מהמשעבדים ואף מעלים דרישות לפיצויים.

 "לימודי השיעבוד" (Enslavement Studies) התגבשו זה מכבר כתחום עשיר ורב-פעילות, אשר מחקרים רבים נערכים ומתפרסמים במסגרתו כל שנה. בקרוב למאה שנות כתיבה בתחום, ניתן להבחין  במספר גלי מחקר, שהראשון בהם התרכז בשיעבוד בעת העתיקה, בעיקר ביון וברומי, ובמדינות הדרום בארה"ב שלפני מלחמת האזרחים (1865-1861). הגל השני עסק ברובו בעולם האטלנטי, בסחר במשועבדים מיבשת אפריקה לדרום אמריקה (בעיקר ברזיל), למרכז אמריקה (בעיקר לאיים הקריביים), ולצפון אמריקה (בעיקר לארה"ב). בגל השלישי, שבעיצומו אנו נמצאים מזה כעשור, מתגבש עניין במחקר השוואתי בין השיעבוד במרחב האטלנטי לבין השיעבוד במרחב האוקינוס השקט. במסגרת זו, עולה הדיון בשיעבוד בחברות אסלאמיות, שהיוו חלק משמעותי במרחב האוקינוס השקט, לצד חברות תת-היבשת ההודית (בהן גם אלה המוסלמיות) ובשאר חלקי יבשת אסיה (בעיקר בסין, יפן וקוריאה).

ז'אן-ליאון ז'רום, עבד בקהיר, 1872

 מן המחקר ההשוואתי הזה, מסתבר כי היה שוני משמעותי בין המרחבים הללו באשר לסוגי השיעבוד, לשימושים שנעשו במשועבדים, למוצאם האתני ולמיגדרם. כהכללה, אשר כמובן שהיו לה גם יוצאים מן הכלל, ניתן לומר כי מרבית המשועבדים במרחב האטלנטי היו גברים אפריקאים שהועסקו בחקלאות, בעוד שבמרחב האסייתי, מרבית המשועבדים היו נשים, רובן לא הגיע מאפריקה, והן הועסקו בעיקר במשקי הבית של האליטות השונות במדינות היבשת. אומנם מדובר על מרבית המשועבדים ולא על כולם, אך השפעת מצב זה על אופיו של השיעבוד היתה רבת-משקל: אפשרויות השתלבותן של המשועבדות ("שפחות" בלשון שהיתה מקובלת במחקר בעבר) בחברה המשעבדת היתה גדולה יותר, ובמהלך דור או שניים, הן וצאצאיהן הפכו לחלק מהמשפחות המורחבות בחברות הללו, תוך שהן והגברים (שהיוו מיעוט) משתחררים ומִתְעָרים במשקי הבית שברבדי החברה השונים.

 נטייתם של צאצאי המשעבדים, ושל החוקרים שאימצו את נקודת המבט שלהם, היתה להציג תמונה אפולוגטית של "שיעבוד רך", לעומת השיעבוד הנוקשה והאכזרי שהיה נקוט בדרום ארה"ב. יש אף כאלה הטוענים כי לא ניתן לתאר תופעה זו כשיעבוד. עם זאת, המחקרים האחרונים פוסלים גישה זו, בין היתר בטענה שהשיעבוד בחברות אסיתיות ואסלאמיות היה לא פחות חריף, נצלני ודכאני מזה שנהג בעולם האטלנטי. לכך אנו מוסיפים כיום גם את יבשת אפריקה עצמה, אשר בה התקיים שיעבוד פנימי (הן המשעבדים והן המשועבדים היו אפריקאים מחברות השוכנות דרומית לסהרה) בקנה מידה רחב ומן הסוג שהיה נפוץ במרחב האסייתי.

 חקר השיעבוד בחברות אסלאמיות התפתח בשלושת העשורים האחרונים כמרחב מחקרי בפני עצמו. עיקר העיסוק התרכז באימפריה העותומאנית ובחברות שנשלטו מאסתנבול ע"י הסולטאנים מבית עוסמאן. לאחרונה מתפרסמות עבודות המטפלות בשיעבוד בחברות הערביות של המזה"ת וצפון-אפריקה, וכן באימפריה האיראנית, ואף בזו המוגאלית שבהודו. עד למאה ה-18, משועבדים רבים בחברות אלה הובאו בכפיה מארצות הבלקן, מהקווקז, מרוסיה ומסין, במקרים רבים כשבויי מלחמה שמדינותיהם נוצחו ע"י האימפריות האסלאמיות החזקות. עם סיום עידן הכיבושים, הביא הביקוש למשועבדים בחברות אלה למהפך בשיטת השיעבוד: סוחרים ומשעבדים פשטו על מדינות חלשות דרומית לסהרה, חטפו מקהילותיהם וממשפחותיהם צעירות וצעירים, ונשאו אותם למדינות המשעבדות. האחרונות פיקחו על הסחר, גבו מכסים, תיקננו את השווקים בהם נמכרו המשועבדים, ואכפו את זכויות הקניין של המשעבדים. זכויות אלה עמדו למשעבדים מכוח ההלכה האסלאמית, אשר איפשרה לשיעבוד להתנהל באורח חוקי, כפי שהיה נהוג גם בחברות לא-מוסלמיות, בהן בקהילות היהודיות, שבהן נהגה ההלכה הרבנית.

מתוך James Richardson, Travels in the Great Desert of Sahara

 שתי מגמות עיקריות קיימות בשנים האחרונות בחקר השיעבוד בחברות אסלאמיות: העניין במיקרו-היסטוריה, והדילמה של ביטול השיעבוד. למרות מיעוטן היחסי של תעודות בגוף ראשון, המאפשרות הצצה לעולמם של המשועבדים בחברות המזרח תיכוניות בעת החדשה, הרי שניתן לדלות בעקיפין פרטי חיים ולחברם לכלל תמונה משקפת-מציאות. עדויות מסוג זה קיימות בתיקי בתי-הדין השרעיים, בארכיוני המשטרה, בדיוני המועצות השונות שפעלו כבתי משפט במחצית השניה של המאה ה-19, ובזכרונות שחיברו משעבדות ומשעבדים. היכולת להציג משועבדים ספציפיים, כאלה שניתן לזהותם בשם ופרטים אישיים ולספר את חוויותיהם, מהווה בשנים האחרונות מוקד משיכה לחוקרים העובדים על חקר השיעבוד באיזור. יש בשיטת עבודה זו כדי להמחיש את השפעת השיעבוד על אנשים קונקרטיים, ומתוך סיפורי חייהם להפיק תובנות לגבי קבוצת המשועבדים כולה.

 המוקד הנוסף המושך אליו את המחקר בן-ימינו בתחום השיעבוד הוא הדיון המתפתח לגבי שאלת סיומו של השיעבוד בחברות המזרח תיכוניות. בחברות אסייתיות ובמיוחד באסלאמיות שביניהן, ההתנגדות האידאולוגית לשיעבוד היתה חלשה ומאוחרת, ותנועות משמעותיות לביטול השיעבוד לא קמו בהן. זאת, אולי בשל אופיו האינגרטיבי של השיעבוד בחברות אסלאמיות, אולי מכיוון שהוא נהנה מלגיטימציה שָרְעית, ואולי משום שבהרמונות האליטה באימפריות המוסלמיות היה השיעבוד לכלי מרכזי בשיעתוק הביולוגי והחברתי-תרבותי של האליטות הללו (מרבית הנשים הבכירות בהרמונות היו שפחות לבנות, ובניהן היו לשליטים אימפריליים). מכל מקום, ועקב בולְטוּתו הערכית של שיח זכויות האדם בתרבויות המערב בעשורים האחרונים, הפך ביטולו המאוחר והמהוסס של השיעבוד לכלי ניגוח מערבי נגד האסלאם כמערכת ערכית-דתית וכנגד התנהלותן של חברות מוסלמיות. העדרה של התנגדות עקרונית לשיעבוד וחולשתם של מבקשי ביטולו הצטרפו לביקורת שסופגים המוסלמים בגין מעמדן של נשים בחברות מוסלמיות, בשל היחס למיעוטים לא מוסלמים, עקב המצב הבעייתי של זכויות האדם, וכתוצאה מהכשלון לייצר משטרים דמוקרטיים מאריכי ימים. כל אלה מוכרים היום כטיעונים העיקריים המזינים את ה"אסלאמופוביה", או שנאת האסלאם והמוסלמים.

 במאבקם המוצדק נגד האסלאמופוביה, מוצאים עצמם חוקרי השיעבוד בדילמה ערכית וזהותית קשה: האם יניחו לאֶמְפָּתְיה שהם חשים כלפי החברות האסלאמיות אותן הם חוקרים, ולרצונם לגונן עליהן, לגבור על הזדהותם עם גורל המשועבדים ורצונם להעצים את מאבקם בשיעבוד בכלל ובאותן חברות עצמן בפרט? האם יעדיפו להמעיט מחומרת השיעבוד שנהג בחברות מוסלמיות לעומת השיעבוד שהתקיים בחברות נוצריות ופגאניות בעולם האטלנטי ובאפריקה עצמה? האם יגדילו כל בדל התנגדות לשיעבוד בקרב המשעבדים למדרגת מחאה רבת עוצמה, כדי להציג את החברות האסלאמיות באור מחמיא יותר מבחינת השמירה על כבוד האדם וחירותו? האם יציגו את ההתנגדות לשיעבוד בחברות מערביות כאינסטרומנטליסטית גרידא וכמשרתת מטרות קולוניאליות-אימפריאליות, ולא כמוּנַעת בעיקר מעמדות מוסריות?

מתוך Budgett Meakin, Life in Morocco

 אלה הן הדילמות הניצבות כיום בפני מחקר השיעבוד, ואין הן אלא מוכיחות את מה שטען זה מכבר ההיסטוריון הבריטי קאר (E.H. Carr), כי מה שמניע את כתיבת ההיסטוריה הוא הדיאלוג שבין ההווה לעבר, וכי ההיסטוריון מעצב את ההיסטוריה במידה רבה בדמות אישיותו הערכית. ובמלים אחרות, האם הפוליטיקה מְמָסְגֶרֶת את המחקר ההיסטורי באופן כה בוטה, או שמא ארגז הכלים של ההיסטוריון, שיטות המחקר שפיתח התחום, ובקרת האיכות בידי עמיתים למקצוע דיים כדי להבטיח כי ניתן להגיע לחקר "האמת ההיסטורית" מבלי לשעבדה לחלוטין לשיקולים פוליטיים?

* אהוד טולידאנו הוא ראש התוכנית ללימודים עותומאניים ותורכיים החוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה אוניברסיטת תל אביב

עשוי לעניין אתכם לקרוא גם את מאמרה של ליאת קוזמא על סחר בעבדים בשלהי המאה התשע עשרה, את מאמרו של אבי רובין על המאבק בשחיתות באימפריה העות'מאנית ואת מאמרו של עומרי פז על אלימות בחדר החקירות העו'תמאני.  

אתם מוזמנים לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הסדנה, ולהתעדכן כך ברשימות חדשות ולעלעל בישנות.