אבנר וישניצר

בפברואר 1621 קפא הבוספורוס. הכרוניקאי העות'מאני איברהים פצ'בי כתב כי "לרצונו של האל, היה החורף הזה באיסטנבול הקר ביותר מאז ראשית העולם… מי ראה אי-פעם כל-כך הרבה אנשים הולכים על הקרח ללא פחד, כמו היה אדמה יבשה." אולם עבור רוב תושבי הבירה העות'מאנית, מדובר היה באסון, לא בקוריוז. אספקת המזון של העיר היתה תלויה בספינות שהביאו מוצרי מזון דרך המיצרים, ותנועה זו נפסקה לחלוטין בשל הקרח. אכן, כרוניקאי אחר בן התקופה, חסן בייזאדה, תיאר את הנעשה בעיר ללא שמץ של שעשוע: "באותו חורף היה כל-כך קר שבאיסטנבול קפא הבוספורוס ואנשים חצו [...] ללא סירות. בעיר קפאו אנשים למוות בשל הקור העז. שלג כיסה את הארץ. הרעב פלש וכל מי שהצליח להשיג לחם עבור דירהם אחד החשיב עצמו בר-מזל."

העשורים הראשונים של המאה השבע-עשרה התאפיינו בשינויי אקלים קיצוניים שהביאו עמם משבר כלכלי, חברתי ופוליטי חמור באזורים נרחבים של המזרח התיכון. ייתכן שאנו עומדים על ספו של משבר דומה. דוח שהוגש לאחרונה על-ידי וועדת מומחים מטעם  האו"ם קובע כי שינויי האקלים צפויים לגרום במאה הקרובה למחסור במזון, ולעלייה בתחלואה ובאלימות בין קבוצות ומדינות. על רקע התחזית הקודרת הזו באשר להשלכות שינויי האקלים על עתיד האנושות, מעניין לבחון את ההיסטוריה של האקלים במזרח התיכון.  

חוקרים של היסטוריה סביבתית בוחנים את הקשרים בין שינויים בדפוסי מזג אוויר לבין תהליכים היסטוריים. בהקשר זה זכתה המאה השבע עשרה לתשומת לב מיוחדת. היסטוריונים של אזורים שונים בעולם, מבריטניה, דרך סין ועד אמריקה הצפונית הראו את ההשלכות הקשות של האקלים הקיצוני שאפיין את שלהי המאה השש-עשרה ואת המאה השבע-עשרה. האקלים היה כל-כך קיצוני עד כי התקופה מכונה לעתים "עידן הקרח הקטן".

עד לאחרונה, לא נתנו היסטוריונים של המזרח התיכון את דעתם להיבטים סביבתיים ואקלימיים. אולם שורה של מחקרים מן השנים האחרונות משנה את האופן שבו אנו מבינים את ההיסטוריה של האזור. בין המחקרים האלה בולטת עבודתו של סאם ווייט (White), שמנתחת את ההשפעות של עידן הקרח הקטן על האימפריה העות'מאנית, בהסתמך על מסמכים עות'מאניים ואירופיים, אותם הצליב עם מודלים אקלימיים. לטענתו של ווייט, האקלים הקיצוני של עידן הקרח הקטן, בשילוב שורה של גורמים אנושיים, כמעט והכריעו את האימפריה העות'מאנית. סימני התאוששות ראשונים ניכרו רק לקראת סוף המאה השבע-עשרה, אך למעשה, האימפריה העות'מאנית לא הבריאה לגמרי מן המשבר ונכנסה למאה התשע-עשרה כשאוכלוסייתה עדיין מדולדלת וכלכלתה רעועה. רק ב-1830 הגיעה אוכלוסיית האימפריה לגודלה ב-1590.

לאורך המאה השש-עשרה, נרשמה ברחבי האימפריה העות'מאנית צמיחה דמוגרפית וכלכלית רצופה. מערכת אספקה מורכבת שנוהלה מהארמון, תיעלה עודפים בעיקר לערים הגדולות ולצורכי הצבא והצי וכך תמכה במרכזי השלטון ובמלחמות התפשטות שהביאו עוד ועוד הכנסות לאוצר. אולם נראה כי בעשורים האחרונים של המאה החלה המערכת נופלת קורבן להצלחתה שלה. הגידול המתמיד באוכלוסיה הגדיל את הלחץ על מקורות המחיה הקיימים. שטחי העיבוד שעמדו לרשות כל בית אב קטנו בהדרגה – אך בהתמדה – וכך גם משק החי שכל משפחה יכולה היתה לקיים. ככל שגבר לחץ האוכלוסייה על מקורות המחייה עלו מחירי המזון וקטן העודף הפנוי לצריכה על-ידי הנתינים ולמיסוי על ידי הרשויות. גורמים נוספים ובלתי תלויים, כגון אינפלציה שנגרמה מן הזרימה של מתכות יקרות מן העולם החדש, פגעו אף הם בכלכלה וכך גם שורה של החלטות מוניטריות שגויות של ראשי השלטון העות'מאני.

  הקשיים החריפו עם מזג האוויר הקיצוני שפגע באזור בעשור האחרון של המאה השש-עשרה והמשיך עמוק אל תוך המאה השבע-עשרה. חורפים קרים במיוחד ובצורות פגעו קשות ביבולים והפכו מחסור בתחומים מוגבלים לרעב באזורים נרחבים. כאמור, 'עידן הקרח הקטן' פגע באזורים שונים של העולם אך לא באותה עוצמה. האימפריה העות'מאנית, לטענתו של ווייט, נפגעה מוקדם יותר וקשה יותר. שינויי מזג האוויר הפכו אזורים רבים של האימפריה שהיו ממילא מתאימים אך בקושי לעיבוד, לצחיחים לחלוטין.

לא רק באימפריה העות'מאנית: נהר התמזה קפוא, 1677. ציור של הצייר ההולנדי אברהם הונדיוס

בתנאים אלה, יכולתה של האימפריה לנתב כמויות גדולות של תבואה ומוצרים אחרים לערים הגדולות ולצורכי הצבא נפגעה, וזאת בתקופה שבה ניהלה האימפריה מלחמות ארוכות וקשות מול ההבסבורגים במערב ומול הצפווים במזרח. השלטון נאלץ על כן להכביד את נטל המסים, דווקא כשהעודף שייצרה המערכת הכלכלית קטן משמעותית ובכך הקשה עוד יותר על החיים בפרובינציות והעצים את המתחים החבריים, החריפים ממילא.

על רקע המצוקה עזבו המונים את כפריהם בחיפוש אחר מקורות מחייה, אם כשכירי חרב באחת החזיתות, אם כשכירי יום באחת הערים, ואם כשודדי דרכים. אכן, בתנאים של כלכלה מתכווצת ולחץ גובר על האוכלוסייה, עלו משמעותית שיעורי הפשיעה. כנופיות של איכרים שנפלטו מכפריהם וחיילים משוחררים (שגם הם היו ברובם איכרים לשעבר שגויסו לאחת המיליציות, ואחר-כך שוחררו עם תום הקרבות) סבבו במחוזות השונים של אנטוליה וחמסו כל מה שבא לידיהן. חלקן השתלטו על אזורים נרחבים והגנו עליהם מפני ניסיונות השתלטות מחודשים של הסולטאן. שבטים נוודיים שנפגעו גם הם מהצטמצמות המשאבים, פלשו לעתים קרובות לאזורי המזרע ופגעו עוד יותר בחקלאות ובמסחר. התמוטטות הסדר הציבורי החריפה את הקשיים וכך נוצר מעגל אכזרי של התכווצות דמוגרפית וכלכלית, תוהו ובוהו פוליטי, ואלימות רחבת היקף. כל אלה בתורם פגעו עוד יותר בכלכלה, וחוזר חלילה.

הסולטאן העות'מאני עוסמאן השני (1618-1622). נרצח על רקע התוהו ובוהו של המחצית הראשונה של המאה השבע-עשרה

הבחינה המחודשת של המאה השבע-עשרה מדגישה את הצורך להרחיב את מכלול הגורמים שהיסטוריונים שוקלים בבואם להסביר תהליכים היסטוריים. עד לפני כמה עשורים הסבירו היסטוריונים את המשבר של האימפריה העות'מאנית במאה השבע-עשרה במונחים של 'שקיעה' מתמשכת שנבעה כביכול מקיפאון אינטלקטואלי והידלדלות של חיי הדת והתרבות. אולם, היו אלה מקורות המים שקפאו והמשאבים שהידלדלו ועלינו להכניס גם את הגורמים האלה לתוך המשוואה. ההסברים הישנים, הממוקדים לחלוטין בעלית ומציעים 'פיתרון' פשוט, חד-סיבתי, לשאלות היסטוריות מורכבות נראים היום בלתי מספקים לחלוטין.

הבחינה המחודשת של 'עידן הקרח הקטן' חשובה גם להתמודדותנו עם שינויי האקלים הנוכחיים. המאה השבע-עשרה מלמדת כיצד משבר אקלימי, נסיבות חברתיות והחלטות פוליטיות, בראש ובראשונה ניהול מלחמה בשתי חזיתות ומדיניות כלכלית שגויה, הביאו למצוקה אנושית קשה ולהתמוטטות של הסדר באזורים נרחבים של האימפריה העות'מאנית. במלים אחרות, הגם שהאקלים היה גורם מרכזי במשבר שאליו נקלעה האימפריה העות'מאנית, היו אלה החלטות אנושיות שבמקום להקל על המצוקה הובילו דווקא להחרפתה. במציאות הנוכחית, היחסים בין חברות אנושיות לאקלים מורכבים עוד יותר. לא רק שהאקלים משפיע עלינו; אנחנו, ועל כך יש הסכמה מדעית רחבה היום, משפיעים על האקלים. גם אם לא ניתן עוד למנוע את ההתחממות הגלובלית, ניתן עדיין לעכב אותה, למתן את השפעותיה, ולהיערך להשלכותיה.

סביר מאוד להניח, שבדיוק כמו במאה השבע-עשרה, האזור שלנו ייפגע קשה יותר משינויי האקלים מאשר אזורים גשומים יותר. למעשה, חוקרים רבים טוענים ששינויי האקלים כבר מעצבים את המציאות באזור. לטענתם, התמעטות המשקעים באזורים שונים של ספר מדבר, למשל על גבול המדבר הסורי, הביאו ללחץ גובר על מקורות מים מידלדלים ול'פליטות סביבתית' רחבת היקף, שתרמה בתורה להתעצמות מתחים חברתיים ופוליטיים ובסופו של דבר, לקריסת הסדר הפוליטי בסוריה. אחרים טוענים שעליית מחירי החיטה והאורז תרמו לתסכול שהתפרץ בסופו של דבר ב'אביב הערבי'. המאה השבע-עשרה מחדדת את המודעות שלנו לכך שגם בהתייחסנו למציאות העכשווית, עלינו להביא בחשבון לא רק את הגורמים האנושיים שתופסים את קדמת הבמה, אלא גם שורה של גורמים סביבתיים, אקלימיים וטכנולוגיים המעצבים את הבמה ומכתיבים לשחקנים את שדה הפעולה ואת התנאים שבתוכם הם פועלים.