נמרוד בן-זאב

"כשהגיחה במרחקים ראש-הנקרה, עמומה באופק הכחול, נעצרה המכונית. הנשים ירדו מבין המיטלטלים וניגשו אל פלאח שישב ישיבת-קרפדה בצד הכביש וקֶלֶת-תפוזים לפניו. הן נשאו עימן את התפוזים, וקול יללותיהן הרטיט באוזנינו. אביך ירד מאצל הנהג והושיט ידו לקבל תפוז. הוא התבונן בו באלם, ואחר-כך פרץ בבכי כתינוק."

                                                                        ע'סאן כנפאני, ארץ התפוזים העצובים, 1963

"נוהג הביתה כרגע, ופתאום מריח ריח מוכר: אובך לילי, עם ניחוח ריקבון קל של פרדסים, ורואה ירח כמעט מלא. ממש מתחשק לעזוב לרגע את המו״מ המייגע ולצאת לניווט לילי (לא ארוך מדי בגילי). בליל ירח, ניווט הוא די תענוג. לילה טוב, חבר׳ה"

                                                                        נפתלי בנט, פייסבוק, פברואר 2013

 

מה יש בהם, בתפוזים ובפרדסים, שממשיך לחבר כך את ריחם, מראם, ומגעם אל ליבם של אתוסים לאומיים יריבים – הישראלי והפלסטיני – בהקשרים, מדיה וזמנים כה רחוקים זה מזה, ועבור דמויות כה שונות? מהו הקשר בין החוויה החושית-הגופנית לבין הרגשות שהיא מעוררת, וכיצד היא מעצבת ומושפעת מההקשר ההיסטורי והתרבותי שלה? ואיזו היסטוריה יש לקשר בין החושים, הגוף, זהות, ואידיאולוגיה?

לשאלות דוגמת אלו מבקשת להשיב ההיסטוריה של החושים, או היסטוריה חושית (Sensory History), המתבססת על ההבנה כי חושינו אינם נקבעים אך ורק על פי המאפיינים הפיזיולוגיים של איברי החישה שלנו, אלא גם מושפעים ומעוצבים על-ידי תרבות, ובתורם גם מעצבים אותה. מפגשן של שתי תנועות לאומיות, הציונית והפלסטינית, זו עם זו, ועם החוויה החושית הרוויה של הפרדסים ופירות ההדר, מעניק הזדמנות פז לנסות ולהתמודד עמן.

החל משלהי התקופה העות'מאנית, נעשה ייצוא פירות ההדר לענף הייצוא המרכזי של הארץ. בשנת 1873, עוד בטרם העלייה הראשונה, דיווח הקונסול הבריטי בירושלים כי רק שישית מתוצרת ההדרים בפלשתינה נועדה לצריכה מקומית. יתר התוצרת יוצאה למצרים ולאנטוליה, אליהן עשתה את דרכה בעיקר מנמל יפו, מרכז ענף הפרדסנות. ביקושים הולכים וגוברים לתפוזים גם ביבשת אירופה הבטיחו כי כאשר החלו מתיישבים יהודים להקים את פרדסיהם הראשונים, היה ענף ההדרים מפותח למדי ומוטה ייצוא.

בתקופת המנדט הבריטי, מרכזיות ההדרים כענף חקלאי וענף ייצוא הגיעה לממדים חסרי תקדים. אם בשנת 1927, ערך ייצוא ההדרים היווה כ-43% מערך כלל הייצוא של פלשתינה המנדטורית, אשר עמד באותה עת על כ-830 אלף לירות, הרי שקצת יותר מעשור לאחר מכן, בשנת 1938, ייצוא ההדרים היווה 84% מערך כלל הייצוא, אשר כעת עמד כבר על כ-4 מיליון לירות. בשנת 1926, כ-1.5 מיליון ארגזי הדרים יוצאו מן הארץ, 63% מהם מפרדסים בבעלות ערבית-פלסטינית. בשנת 1938, הגיע מספר ארגזי ההדרים לייצוא לכ-11.5 מיליון ארגזים, כאשר 60% מהם הגיעו מפרדסים בבעלות יהודית. לאורך תקופת המנדט, המשיכה מרבית האריזה להתבצע באופן ידני. גידול, קטיף, מיון, ואריזה של פירות הדר, ובייחוד של תפוזים אשר באותה עת נמכרו רובם ככולם תחת שם המותג "Jaffa", היו ענפים מרכזיים בכלכלת הארץ, אשר במסגרתם הועסקו עשרות אלפי ערבים ויהודים.

מתוך הסרט, Jaffa – The Orange's Clockwork

אריזת תפוזים. מתוך הסרט "Jaffa סיפורו של מותג". במאי: אייל סיוון

מרכזיותם של ההדרים והפרדסים בחיי תושבות ותושבי הארץ, יהודים וערבים גם יחד, באה לידי ביטוי בעושר של התייחסויות בספרות, שירה, ציור, ועוד. ההדרים המשיכו לככב ביצירה ובתרבות גם כאשר הפרדסים עצמם החלו להיעלם מן העין, תוך שהם הופכים בהדרגה מנוף ממשי לזיכרונו. התייחסויות אלו משרטטות עולם של חוויות חושיות שעיצבו את החיים במישור החוף הפלסטיני-ישראלי, בצל הביאראת-הפרדסים. מכיוון שחוויות חושיות מעצבות אלו היו משותפות לשני העמים, וקיפלו בתוכן ממדים גופניים וסמליים, אישיים ולאומיים, נהיו בעצמן לשדה למאבק.

כך למשל, עבודת הכפיים, אותו ערך מקודש של הציונות העובדת אשר נתפס כשלב הכרחי לביסוסה של הלאומיות היהודית בארץ ישראל, מצאה לה ביטוי גם בין אלפי הפועלים והפועלות בענף ההדרים וחיברה בין חוש המישוש לעימות הלאומי המתהווה. פעולות הקטיף, המיון, והאריזה, חייבו את הפועלים הציונים בפרדסים לסגל לעצמם רגישויות תחושתיות ומיומנויות שיאפשרו לבצען במהירות ובאופן כמעט אוטומטי. על הפועלת היה לדעת בדיוק כיצד לקטוף את הפירות; כיצד למיין את הפירות המיועדים לייצוא, מן הבררה - מונח מקומי שהשתרש בעברית המדוברת – באמצעות מגע מרפרף בלבד בפרי; ולפתח את המיומנות הנדרשת לאריזתו בנפרד של כל פרי ופרי. כך למשל, נכתב במדור 'מכתבים מא"י' בעיתון הצפירה, ב-21 בינואר, 1898:

"…כי הקטיף חכמה ואינה מלאכה, ובאמנה דרוש לה שמוש, וידיעות, איך לאחוז התפוח [הכוונה ל"תפוח זהב", נ.ב.ז] בהקצצו, שלא למעכו ולא לדחקו, שלא להשאיר בו עוקץ יתר מדי ולא לגעת במלקחיים בגוף הפרי בהקצצו, ועוד ידיעות, זריזות וזהירות הרבה אבל – אדם מישראל יוכל להתלמד החכמה הזו בנקל; כמו כן סידורן של הפירות בתיבות דורש ידיעות, איך לקמץ במקום, לבלי תקח הפרי מקום בתיבה יתר מכדי צרכה, וזהירות, לבל תדחק אשה רעותה, וזריזות, לבל יתמהמה המסדר יתר מדי, וגם התורה הזאת נקל ללמדה ולעשותה…"

בכדי שיוכלו לבצע מטלות אלו, פועלות יהודיות, אשר רבות מהן התנסו לראשונה בעבודת כפיים, נאלצו לאמץ דפוסים מקומיים של מגע שהיו זרים לחלקן לחלוטין. אם "כיבוש העבודה" אכן היה, כפי שהוצג, יעד לאומי הכרחי בדרך אל לידתה מחדש של האומה היהודית, הרי שהוא חייב את הפועלות בפרדסים, ובמפעלי המיון והאריזה, ללמוד למשש ולגעת כמו הערבים הפלסטינים אשר את מקומם היו עתידות לתפוס.

יתר על כן, בתוך כל אחת מן הקהילות היו מי שנחשבו למוכשרים ומתאימים יותר לעבודות הענף. בידיעה אודות מחסור בפועלים לענף הפרדסים בפתח תקווה שהתפרסמה בעיתון הצבי ב-19 בנובמבר, 1909, ציין הכותב כי הקטיף והאריזה מצריכים "מעט כשרון וידיים קלות", ועל כן דרושים לפרדסני פתח תקווה פועלים עירוניים, דוגמת אלו המצויים ביפו. זאת בניגוד ל"פלחים העובדים כל השנה בעבודות גסות… [ו]בידיהם הגסות הם דוחקים את הפרי ומחבלים אותו עד כי לא יסגל להשלח למרחקים." מכיוון שכמות הידיים העובדות הנדרשת לפרדסים בעיר לא יכולה להיות מסופקת על ידי ערביי יפו, יש שהמליצו, לפי הכותב, "להכניס אל פ"ת אי-אלה משפחות מהמהגרים התימנים, כי כידוע בעבודת לקיטת תפוחי הזהב אפשר גם לנשים וילדים לעבוד ולהרוויח כפועל גדול," או "…שתבאנה אליה משפחות…פעלים בעלי ספוק כתימנים, כדמשקים, כבני אור כשדים (אורפלים)."

יחסי הגומלין בין ההדרים לבין הגוף והחושים הלאומיים לא הסתכמו בצורך של פועלות לסגל את גופן ולווסת את חושיהן לטובת העבודה בפרדס. כך למשל, יוחסו לריח ההדרים סגולות מרפא, ולשהייה באזורי הפרדסים השפעה מחסנת. להדרים ולאופן בו תווכו על ידי החושים היה כאמור גם מטען רגשי של ממש, כפי שארץ התפוזים העצובים של ע'סאן כנפאני חושף כבר בכותרתו.

עטיפת קובץ הסיפורים, ארץ התפוזים העצובים, מאת ע'סאן כנפאני

עטיפת קובץ הסיפורים, ארץ התפוזים העצובים, מאת ע'סאן כנפאני

הרשימה המאויירת "כך אוכלים תפוז" של נחום גוטמן, יכולה ללמד לא רק על האופן בו אנו לומדות לגעת, להתבונן, להריח, ולטעום, אלא גם לקשר בין חוויות חושיות לבין רגשות. בטקסט ההיתולי, גוטמן קושר בין לימוד הדרך הנכונה לחוש את התפוז, לבין הכשרת הגוף לתגובות ההולמות את החוויה, המצויות על התפר שבין הפיזי לרגשי ("ריח ניחוח שמרחיב את החזה"; "הלב נפתח אליו"). הלב – מקום משכנם של הרגשות הפרטיים והלאומיים – ניצב גם במרכז הכרזה הפלסטינית, "אל-קדס פי אל-קלב" (ירושלים בלב). סל תפוזים מונח על ראשה של אישה, המייצגת את פלסטין או אולי את האומה הפלסטינית, והדרים מעטרים את כיפת הסלע. הדרים, אם כן, הכשירו בקרב שני העמים את הלבבות. טיבו של המטען הרגשי נקשר באופן הדוק להיסטוריה והשתנה והתפתח לאורך הזמן. לאחר 1948 קיבלו ההדרים וריחם משמעויות סמליות ומטענים רגשיים חדשים, כמעט הופכיים, בנרטיבים הציוני והפלסטיני. בעבור הציונות שלאחר קום מדינת ישראל, הפרדסים, ריחם, ומראותיהם נעשו לסמל להתחדשות לאומית, הצלחה ותחייתה של הארץ. מנגד, בעבור הלאומיות הפלסטינית הם נעשו לסממן של היעדר ושל געגוע אל מה שהיה לפנים ואיננו עוד.

מתוך: נחום גוטמן, "כך אוכלים תפוז"

מתוך: נחום גוטמן, "כך אוכלים תפוז"

ההתחקות אחר האופן בו החושים וחוויות חושיות עיצבו את חייהן של הקבוצות הלאומיות בארץ ישראל/פלסטין – בין אם מדובר בשלל החוויות שסיפקו הפרדסים; בטעם החומוס או הבקלאווה; במגעם הזר או המוכר של בדים; בריחו של סבון משכם או מחיפה; בצלילי המואזין, בקולות החסידים, או בשאון המכוניות ומקלטי הרדיו שהחלו למלא את הרחובות, הבתים ובתי הקפה בתקופת המנדט – טומנת בחובה אפשרות להבין באופן שונה גם את הסכסוך הלאומי בארץ. ההתמקדות באידיאולוגיות המשמרות, המלבות, או המנסות לכבות את אש העימות, שהייתה ועודנה המגמה השלטת בניסיונות להסביר את ההיסטוריה של ישראל/פלסטין במאות האחרונות, מותירה אותנו מנוכרים מן האופן בו מרבית האוכלוסייה חוותה וחיה את עולמה, את גבולות קבוצתה שלה ואת המפגש עם מי שמצוי מחוץ להם, "שכנה", "אחר", "זרה", או "אויב". יתר על כן, גם לאידיאולוגיות עצמן, ולרגשות שהתלוו אליהן, היו ממדים גופניים וחושיים מובהקים. היסטוריה של החושים מאפשרת לנו, אם לא ממש לחוש את המציאות ההיסטורית כפי שחשו אותה, הרי שלפחות לנסות ולהבין את האופן בו חוו אותה על גופן.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן ותעודכנו על עליית פוסטים חדשים.

כרזה פלסטינית, "אל-קֻדס פי אל-קלב" (ירושלים בלב)

כרזה פלסטינית, "אל-קֻדס פי אל-קלב" (ירושלים בלב)