אבנר וישניצר 

בליל ה-8 בספטמבר 1790, יצאה קבוצה קטנה של מלחים אירופיים לשייט הוללות במימי הבוספורוס. הפלגה לילית כזו היתה דבר שבשגרה, אלא שהחבורה האמורה היתה קולנית מאוד, וקרובה מאוד לארמון האימפריאלי, שם ניסה הסולטאן סלים השלישי (1789-1808) לישון. למחרת, שלח הסולטאן העייף והנרגז את הצו הבא לאחד מפקידיו הבכירים: "הלילה [...], מלחים אירופיים שטו הלוך ושוב בסירתם כמה פעמים מול הארמון, תוך שהם שרים בקול. על ראש השירות הלבלרי להזהיר את כל השגרירים והתושבים האירופיים לבל יחזרו על המעשה חסר הבושה הזה. אהרוג ללא רחמים כל אחד שיעז לעשות זאת שוב."

 הסולטאנים העות'מאנים למן המאה ה-16 הקפידו על ריחוק מנתיניהם, באופן שנועד לטפח הילה של כוח בלתי מושג. הם נותרו ספונים בארמונותיהם והופיעו בציבור רק כשהם מוקפים בפמליות ענק שהדגימו אף הן את כוחו ועושרו של השליט. המלחים ההוללים נכנסו בחסות החשכה לתחום האסור. הם היו קרובים מדי. הצו הנזעם נועד אפוא לקבוע גבולות שהלילה איים לטשטש. הצו מדגים כי הלילה אינו סתם גרסה כהה יותר של היום. שעות החשכה מעצבות את האינטראקציה החברתית בדרכים ייחודיות  ואלה משתנות בין חברות, אזורים גיאוגרפיים ותקופות. ללילה, בקצרה, יש היסטוריה.

בשנים האחרונות החלו חוקרים בתחומים שונים לבחון היבטים שונים של שעות החשכה. תאורה מלאכותית והמחירים שהיא גובה זוכים לתשומת לב מיוחדת. בעוד שבעבר נתפסה כמות האור המלאכותי שחברה מייצרת כמדד ברור למידת "הנאורות" שלה, מחקרים חדשים מדגישם דווקא את המחירים הכלכליים, האקולוגיים והבריאותיים שגובה תאורת יתר. ארגונים לא ממשלתיים, דוגמת קבוצת 'אור מכוון' הפועלת בישראל, מבקשים להפיץ מידע על ההשלכות השליליות של תאורת יתר ומקדמים תקינה וחקיקה שתגביל את מה שמכונה 'זיהום אור' (light pollution). החשכה, שבמשך דורות זוהתה עם סכנה ורשע שיש לגרשם באמצעות אור, נתפסת יותר ויותר כפרק זמן חשוב שיש להגן עליו. ברור שהגופים הפועלים להגבלת תאורה אינם מבקשים להחזיר את האנושות "לחשכת ימי הביניים", אלא לפתח דרכים לתאורה חסכונית, סביבתית ובריאה יותר. אם להשתמש במילותיו של אחד החוקרים המובילים בתחום, "נראה כי עתיד בהיר יותר לאנושות הוא בעצם עתיד חשוך יותר."

פליטת אור ברחבי העולם, על בסיס תצלומי לווין מאמצע שנות התשעים של המאה העשרים

הגישות הביקורתיות לתאורת יתר הגבירו את העניין בהיסטוריה של הלילה. ואכן, בשנים האחרונות הופיעו מספר מחקרים חשובים המשחזרים היבטים שונים של חיי הלילה בחברות עבר. המחקר של התחום הזה במזרח התיכון עדיין בחיתוליו אבל אפשר כבר לסמן כמה כיוונים מעניינים. בניגוד לסברה הרווחת לפיה קודם להופעת תאורת הרחוב היו אנשים הולכים לישון "עם התרנגולות", המחקר החדש חושף מספר מסורות של חיי לילה שמילאו שורה של תפקידים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים.

עבור אחדים היו שעות החשכה זמן של התבודדות. סוּפים, למשל, מצאו בשקט ובחשכה תנאים נוחים להתכנס פנימה 'ולהתבונן במראת הלב' כפי שכינו זאת לעתים קרובות. המשורר הסופי בן המאה ה-18 ארזורומלו אברהים האקי כתב:

עיניהם של אנשי האהבה פקוחות, לפנות בוקר/ נשמתם של אנשי הלב אוצרת סודות, לפנות בוקר / עיר הלב שקטה בלילה/ שוממה מהמון / משתה הנשמה חופשי מדוחק זרים, לפנות בוקר.

עבור אחרים, היה הלילה זמן להתכנסויות מסוג אחר. מאות המסבאות שפעלו בעיקר בשכונות הנוצריות של איסטנבול שירתו גם לקוחות מוסלמים רבים שניצלו את החשכה על מנת לחמוק מעיניים בוחנות ולשתות יין וראקי. גם בתי קפה וחמאמים היו אתרים של חיי לילה, מפוקפקים אומנם, אך פופולאריים מאוד. בכל האתרים האלה אפשר הלילה את מה שאסר היום. מנקודת מבטם של רבים מתושבי העיר היה הלילה מפלט מן המסגרות החברתיות של השכונה, של הגילדה ושל המשפחה, שתפקדו כמנגנונים של פיקוח חברתי והכפיפו את החברים בהם למוסכמות וכללי מוסר מחמירים. החושך הציע הזדמנות לחמוק בין החריצים של הסדר החברתי מבלי להתגלות. היה זה הזמן של מסיבות שתייה, של הרפתקאות אהבהבים ושל יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין.

המבנה החברתי-פוליטי של האימפריה העות'מאנית והסביבה הפיזית של איסטנבול יצרו מסורות של בילוי לילי שחלקן היו ייחודיות לקבוצות חברתיות מסוימות וחלקן חצו מעמדות וקהילות. אחת מהן, שהיתה מקובלת לפחות למן המאה ה-17, היתה השייט הלילי על הבוספורוס. בלילות ירח מלא קיציים היו יוצאות קבוצות חוגגים למסיבות צפות בסירות שהפליגו כגוש אחד ועליהן נגנים, זמרים, כיבוד ולעתים קרובות אלכוהול. בדרך כלל היה זה אדם בעל אמצעים ומעמד שמימן את המסיבות הללו, ואלה סייעו לו להפגין את כוחו ונדיבותו כלפי בני חסותו. היטלו של אור הירח על המים האפלים (שכונה "ברוש כסף") וצלילי המשוטים והנגינה בשקט הלילי הונצחו בשירים ופזמונים שחלקם צוטטו או הושרו באותן הפלגות עצמן. במלים אחרות, הבילוי הלילי לא נסמך על גירוש החושך והפיכת הלילה ליום אלא ביקש דווקא את הייחודי שבלילה. הנה דוגמה מתוך שיר של נשיד (מת ב-1791):

נערי, הבה נרווה צימאוננו בכוס יין טהור\ נשתה עד שיתרופף עלינו מזגנו\ בוא אדוני, אל תקדים לעלות על יצועך\ הו פסגת יופי ירחי, בוא נצא אל אור הלבנה המלאה\ דרוש לנו רק קתרוס או שניים וכמה זמרים\ שיזמרו נעימות לילה ומוזיקה מעוררת \ בוא נפקוד את האחו של קוצ'וק-סו \ הו פסגת יופי ירחי, בוא נצא אל אור הלבנה המלאה.

לילה על הבוספורוס - מתוך The Beauties of the Bosphorus, 1838

לילה על הבוספורוס, 1838 – מתוך The Beauties of the Bosphorus

עבור השלטונות, היוו מסורות חיי לילה שכאלה אתגר, שכן בהיעדרן של טכנולוגיות תאורה זולות ויעילות לא ניתן היה לפקח עליהן ביעילות. במובן זה, זעמו של הסולטאן על אותם מלחים הוללים היה 'עיוור' פשוטו כמשמעו. בעוד אנשים שהפריעו את מנוחתו של הסולטאן באור יום היו נתפסים מיד, המלחים ההם היו נסתרים מעינו של הסולטאן ועל כן מחוץ להישג ידו. על מנת להתמודד עם פשיעה וחתרנות פוליטית, שמצאו מחסה בחשכה,  הפעילו העו'תמאנים כלים שונים שנועדו לצמצם את התנועה בעיר בשעות הלילה ולפקח עליה. למשל, שעריהן של ערים מוקפות חומה הוגפו עם רדת חשכה, וכך גם השערים של רבעים, שכונות, שווקים, ומתחמים סגורים אחרים. שומרים חמושים סבבו ברחובות ועצרו כל מי שהתהלך ללא פנס. אולם כפי שראינו לעיל, למרות אמצעי פיקוח אלה ואחרים, היו לו ללילה חיים משלו.

תאורת גז הגיעה לאיסטנבול קצת אחרי אמצע המאה ה-19 ותרמה לשינוי דרמטי באופיים של חיי הלילה בעיר ובהדרגה ברחבי המזרח התיכון כולו. התאורה המלאכותית תרמה לתחושת הביטחון של תושבים  ופתחה אפשרויות חדשות של בילוי לילי. אולם, בדיוק כפי שהאורבניזציה המואצת של המאות ה-19 וה-20 יצרה מרחבים עירוניים הדומים זה לזה תוך מחיקת הבדלים בין בתי גידול וחיסול מערכות אקולוגיות,  התאורה המלאכותית מחקה חוויות עירוניות שהיו ייחודיות לשעות החשכה והכחידה מסורות מקומיות של חיי לילה. לצד היתרונות הברורים של התאורה המלאכותית, ראוי על כן שניתן דעתנו גם על מה שאבד וזאת לא מתוך מבט נוסטלגי אלא כבסיס לניתוח ביקורתי של הלילה המודרני, ניתוח שעשוי להוליד אלטרנטיבות. ייתכן שגם לנו, במאה ה-21 דרוש קצת יותר חושך וקצת יותר שקט בשביל לעצור ולהתכנס פנימה או בשביל לשיר ביחד, הרחק מעיניו של הסולטאן.

* עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית פוסטים חדשים.

לילה על הבוספורוס, 2007