ליאת קוזמא

בינואר 1909 סיכם דוקטור סלימאן אפנדי אל-חאג' במאמר שהתפרסם בכתב העת הבירותי אל-משרק, את חמש שנותיו כרופא ממשלתי בכפר עין אבל שבנפת מרג' עיון, כ-6 קילומטר צפונית לגבול ישראל-לבנון של היום. אז היה האזור כולו חלק מהאימפריה העות'מאנית, ותפקידו של סלימאן אפנדי הוביל אותו לכפרים רבים בנפת מרג' עיון ובנפת צפת. מתוקף תפקידו, הוא הסתכל על ביצות החולה מצפון, ואם נחזור לעולם המושגים שפרס כאן נמרוד בן זאב, הרי היה זה מרחב משותף, אותו חלקו המטופלים של סלימאן אפנדי עם חלוצי העלייה השנייה ועם יתוש האנופלס וטפילי המלריה, שלא הבדילו בין דם לדם. הרגע ההיסטורי בו הוא כותב מגלם תנועה של בני אדם, יתושים וטפילים, שהפיצו מחוללי מחלה באותה עת בה עמלו אחרים על מיגורה.

לא רחוק מהכפרים שפקד סלימאן אפנדי בשנים הראשונות למאה העשרים, הסתובבו גם שני רופאים יהודים, ד"ר שרה בן עמי וד"ר שבתאי מלכין. שניהם התמודדו עם מחלות שפקדו את המושבות, וב-1913 לקחו על עצמם, בליווי מרחוק של ד"ר הלל יפה, למגר את המלריה בשתי מושבות פיק"א, יסוד המעלה ומשמר הירדן, שתי מושבות שספגו אבדות קשות והיו ל"מושבות אוכלות יושביהן, ששאון כנפי מלאך המוות נשמע תמיד מתוך הזמום של רבבות היתושים הממלאים את אווירן". ד"ר יפה, דיווח ל"פועל הצעיר" תושב יסוד המעלה בשם מ. אמיתי, חילק כדורי כינין בבתי האיכרים, וכדי "לתת לנו מושג נכון מהיתושים נושאי המלריה", נשא שתי הרצאות, "ויראה לנו את תולעי היתושים כשהם חיים במים בעזרת פנס קסם שהביא אתו למטרה זו". ד"ר בן עמי, מצידה, תרה אחר שלוליות וביצות קטנות, ושפכה תערובת שמן ומי סיד, ולאחר מכן גם נפט, על ריכוזי הדגירה. חלק מהבקרים היא שטה בסירה בחיפוש אחר מקורות הגידול של יתושי האנופלס על חופה המזרחי של ימת החולה, ולעיתים, אחר הצהרים ובערב, עלתה על סוס וביקרה ביסוד המעלה ובכפרים השכנים.

לרופאי המושבות היה הרבה במשותף עם סולימאן אפנדי. ראשית, המסגרת האימפריאלית המשותפת. האימפריה העות'מאנית החלה פועלת לקידום בריאות הציבור באמצעות סוכנויות ממשלתיות במהלך המאה התשע-עשרה. אולם, מצב התברואה באזורים שונים של האימפריה נותר גרוע ורמת התחלואה  – גבוהה. סלימאן אפנדי הציג את רגע כתיבת מאמרו – אך חודשים ספורים אחרי מהפכת התורכים הצעירים – כשעת רצון, כהזדמנות. "יש לקוות," הוא כתב, "שבתקופה חוקתית זו יהיו החיים בטוחים יותר עבור אותם כפריים, והם יוכלו לפתוח חלונות בבתיהם ולא יצטרכו לישון עם צאנם ותרנגולותיהם," מה שיסייע במניעת מחלות. הוא גם קרא לממשלתו לנקוט בצעדי מניעה נגד שחפת, ולפרסם תקנות לבניית גדרות סביב בארות וטיהור מקורות ביצות ובריכות מים עומדים. עבורו, היה במהפכת התורכים הצעירים פוטנציאל של ממש לשיפור חיי היומיום של אותם כפריים – ביטחונם האישי ובריאותם. כמו סלימאן אפנדי, גם רופאים ומנהיגים יהודים חשבו שהממשל העות'מאני לא עושה מספיק להדברת המלריה. ארתור רופין וד"ר מנחם שטיין, לדוגמא, קראו לממשל העות'מאני ליבש ביצות כדי למנוע ריבוי יתושים.

יתוש האנופלס: אוייב משותף

שנית, משותף להם היה זה תפקידם החברתי, כרופאים בסביבה מוכת מלריה. סלימאן אפנדי התגאה שבזכות שנותיו בנפות מרג' עיון וצפת, "האנשים מקבלים היום רופאים בברכה, מדברים על חיידקים ומודעים לאופני ההגנה על הבריאות".  "עמיתי בוגרי הפקולטות לרפואה," הוא מסכם את מאמרו – "אני מבקש להסב את תשומת ליבכם לאזורים אלה ומקווה שתבואו להשתקע בהם: תתאמנו כך בבית החולים רחב הידיים הזה, וגם תשרתו את החברה בה אתם חיים." הוא כתב אל בוגרי בתי הספר לרפואה בתור אחד מהם; הוא כתב לאנשי בירות כי זו הסביבה החברתית מתוכה שממנה בא. הוא קרא להם לראות את עבודתם כשליחות, כמי שההון החברתי והתרבותי שלהם יכול לשרת את החברה – כלומר את החלקים הפריפריאליים יותר של האימפריה העות'מאנית. סלימאן אפנדי שיקף בכך שיח מודרניסטי מובהק שהיה מקובל באותן שכבות חברתית, שיח שעסק בדרכים להשגת 'קידמה' עות'מאנית, על ידי כיבוש השממה ותירבות תושביה. יתרה מזאת, הוא מציע לקוראיו לראות את הפריפריה האימפריאלית כמין מעבדה, או בית חולים אוניברסיטאי, שבו יעמוד לרשותם מגוון רחב של מטופלים ומגוון רחב של פתולוגיות.

עבור אנשי העליה השניה, מיגור המלריה היווה אחד מסימניו של הפרויקט הציוני – יכולתם לכבוש את הטבע ולעצבו. הם חלקו עם סלימאן אפנדי אמונה עמוקה במודרניות, לצד תחושה עזה של אחריות כלפי המתחולל בחברה בה הם חיים.  הם ביקשו לחלץ את העם היהודי מאלפיים שנות גלות ובה בעת את ארץ ישראל ממי האפסיים, המילוליים והמטאפוריים שלה. "הטבע הקים עלינו חיידקים ומחלות לכלותנו – ובא האדם ויסד תחנות הבריאות להלחם בהאויבים". כתבה בהתפעלות עיתונאית "האור" (החתומה ח., כנראה חמדה בן יהודה):  "הנני חוזה בדימיוני מכון גדול, עם מעבדות גדולות לכל החכמות הקשורות בחקירה זו. מאות תלמידי חכמים לומדים ועושים ניסיונות שם. חכמים גדולים מבני עמנו עמלים בתוכו כדי להוציא לאור עולם סודות ומסתרי הקיום. ומציון הטהורה והבריאה תצא תורה ותאיר לעולם כולו."

שליחותם של בן עמי ומלכין ביסוד המעלה ובמשמר הירדן הוגדרו כניסוי במניעת מלריה, שהוכתר בהצלחה ואכן צמצם את שיעורי ההדבקה בה. עוד דרומה משם, בעתלית, הקים אהרון אהרונסון "משרד לבריאות" בסיועו של הפילנתרופ האמריקאי נתן שטראוס, ויזם חפירת תעלות לניקוז הביצות סביב המושבה, ייבוש בריכות מים עומדים, מנות יומיות של כינין והנחת רשתות מתכת על החלונות. את התעלות חפרו "אנשים מצריים שמלאכתם בכך", שאף הוחתמו על התחייבות ליטול את מנת הכינין היומית עם קבלתם לעבודה. לצערו, "אם בתחנת הנסיון היה הא' אהרנסון חפשי לעשות הכל עפ"י רצונו, לחייב ולהכריח את האנשים לבלוע חינין, הנה במושבה לא הייתה ידו תקיפה". כאן שימשה עתלית, אך יותר מכך, הפועלים המצרים, כמעבדה חיה במניעת מלריה.

מרפאת המלריה של ד"ר גדעון מר בשנת 1938, מאוסף צילומים של אינג' זלמן גיחון (גרונדמן)

מרפאת המלריה של ד"ר גדעון מר בשנת 1938, מאוסף צילומים של אינג' זלמן גיחון (גרונדמן)

שלישית, ואולי חשוב מכל אלה, מטופליהם של סלימאן אפנדי, מלכין ובן עמי חלקו מרחב פיזי משותף, שבאותו רגע היסטורי נמצא בתנועה. הייתה זו תנועה של אנשים ושל חפצים, שהעשירה את מקורות המחייה של האנופלס ושל מחוללי מחלה אחרים ואפשרה הפצה של מחלות. חלוצי העלייה השנייה חשפו את גופם ליתושי האנופלס באזורים שעד אז נחשבו בלתי ראויים למגורי אדם. תושבי נפות מרג' עיון וצפת, כתב סלימאן אפנדי, נהגו לקנות בגדים ורהיטים משומשים בבנת ג'ביל וג'וניא, גם אם נקנו מבתיהם של נפטרים; חיילים שבים הביתה משירותם הצבאי כשמדיהם המטונפים לגופם; מהגרים השבים לכפרם, כל אלה מכניסים חיידקים וטפילים לביתם פנימה.

מחלות, אם כן, נעו עם  עם גלי ההגירה המתרחבים של שלהי המאה ה-19 ואלה גם שינו את המאזן בין האדם לסביבתו. המלריה הייתה תוצאה של פעילות אנושית מכיוון שיתוש האנופלס נמשך לריכוזי אוכלוסין חדשים; ונושאי מחלה אחרים נדדו עם מהגרים. הפרשות אנושיות ומאגרי מים מעשי ידי אדם היו מקור להפצת מחלות. היסטוריה של מרחב משותף, אם כן, משמעה להפגיש את סלימאן אפנדי עם בני דמותו בהתיישבות העלייה השניה. הפרוייקט הציוני פעל לפיכך במקביל לפרויקט המודרניות של האליטה הערבית-עותמ'אנית. הם דימיינו עתיד שונה, אך נאבקו באתגרים דומים, שנולדו מתוך יחסים משתנים בין האדם אל הטבע. משני צדיו של סכסוך לאומי בהתהוות, היו אויבים משותפים – היתוש, החיידק והביצה.

* עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

 מאמרים נוספים שעשויים לעניין אתכם:

על יחסי יהודים-ערבים בסוף התקופה העות'מאנית

נוצרים בפלשתינה-א"י המנדטורית ותפקידם הפעיל בעיצוב היחסים הבין-דתיים

על אותנטיות, מקומיות וחומוס