יאלי השש

 בשנת 1866 פנתה אורו, אלמנתו של חיים אריה מוכר עופות ירושלמי, למשה מונטיפיורי שהגיע לביקור בארץ ישראל, בבקשה לסיוע דחוף:"[...] זה לי כמו שתי שנים שמת בעלי ונשארתי אלמנה ושלשה ילדים [...] בעירום ובחוסר כל [...] וגדלה צעקתי עד לשמים ועיני עיני יורדה מים [...] ומה גם שאני חייבת שכירות הבית ודוחקים אותי מדי יום ביומו [...] ואין מושיע [...] וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". היתה זו אחת ממאות רבות של בקשות סיוע  שהופנו למשה מונטיפיורי. במכתבים רבים חוזרת האמירה שאין לפונים מושיע אחר. היכן היו מוסדות הקהילה?

בשנים האחרונות בולטות בעולם מחאות ה-99%. פעילות המחאות טוענות שהעושר מחולק בצורה בלתי שווה, וכי מנגנונים מוסדיים פועלים על מנת לאסוף כסף מן הציבור הרחב ולהעביר אותו לרשימה מצומצמת של בעלי הון שהולכים ומתעשרים, למשל באמצעות קרנות הפנסיות ששימשו למימון חובותיהם של טייקונים. התבוננות בירושלים של המאה התשע עשרה מלמדת שמנגנונים אלה אינם חדשים. למעשה, ניתן לעקוב אחר המבנה החברתי-כלכלי והערכים של חברה מסוימת באמצעות התחקות אחר מנגנוני האיסוף והחלוקה מחדש של משאביה: נטל המס המושת על הקבוצות השונות, הפטורים ממיסוי, והאופן בו מושקע הכסף הציבורי בחזרה בצורכי הכלל – כל אלו מעידים על מידת הסולידריות החברתית ועל עומק הפערים בין עשירים לעניים. שאלות אלה הופכות מחקר של ספרי חשבונות למרתק במיוחד. ספר חשבונות מקודד את הערכים החברתיים בפועל כערכים כספיים. כשאנו מתרגמים חזרה את הערכים הכספיים לערכים אידיאולוגיים, אנו יכולים להשוותם עם  האידיאולוגיה הגלויה, הרטורית. אם היסטוריונים אינטלקטואלים או פוליטיים נוטים להתחקות אחר האידיאולוגיה המוצהרת, ספרי חשבונות חושפים את המתחים והסתירות מול יישומה בפועל.

פנקס החשבונות של כולל הספרדים מהשנים 1880-1851 מכיל סעיפי הוצאה והכנסה מגוונים, אך ניתן למיינם למספר ידוע של קטגוריות של הכנסה למשל: כספי שליחות, מסים, כספים שאספו מרכזים שונים בחו"ל, צדקות שונות והלוואות. באופן דומה, מאגד הפנקס קטגוריות שונות של הוצאה כגון: משכורות, הוצאות תחזוקה, הוצאה לעניים וצדקה ותשלומי חוב. סעיפים אלה אינם מסוכמים אחר כך בפנקס, ויש לחלצם על מנת להבין את משקלם מסך ההכנסות או ההוצאות. 

לניהול חשבונות עשויות להיות מטרות שונות, וזיהוי שיטת הניהול מסייע לזהות את מטרותיו. ניהול החשבונות בכולל הספרדי בירושלים דמה באופיו לניהול חשבונות של קהילה דתית לא גדולה, ותכליתו המרכזית הייתה להראות כי מנהלי הכספים בקהילה אינם מועלים בתפקידם. אלא שפתאום, באמצע שנות השישים, הופיעה שיטה חשבונאית אחרת, כזו המשמשת בסיס לתכנון פיננסי מסודר יותר, והופעתה משמשת חלון הצצה לחוקרות הבוחנות את אופני הקצאת משאבים. ואכן, בחינת השינויים ברישום ההכנסות וההוצאות בפנקס חושפת את סיפור התמודדות הכולל עם משבר כלכלי עמוק, ואת האסטרטגיות השונות שננקטו על מנת להתמודד עימו.

ניתוח ספר החשבונות חושף מנגנון הלוואות מתוחכם, שאפשר לקהילה הספרדית בירושלים לאורך מאות שנים לאסוף תרומות בגולה שנועדו לתמיכה בעניי העיר, ולחלק את חלק הארי של תרומות אלו לקבוצה מצומצמת של חברי האליטה של הקהילה. מנגנון זה לא היה ייחודי לקהילה הספרדית בירושלים והיה נהוג בצורה כזו או אחרת בכל קהילה אוליגרכית, אלא שבירושלים נראה כי הוא הגיע לממדים גדולים במיוחד: קרוב ל-50% מהכנסות הקהילה הגיעו מהלוואות מיחידים וישיבות בירושלים. על הלוואות אלו ניתנה ריבית שנתית של 16-10 אחוזים ששולמה על פי רוב בכל שלשה חודשים. ההלוואות לא שימשו להשקעה כלשהי בצורכי הכלל מלבד השירות שניתו למלווים – אפשרות לקבל סכומי כסף קבועים כריבית על ההלוואה. האידיאולוגיה שאפשרה למבנה כלכלי מעין זה להתקיים, הייתה אידיאולוגיה שתבעה מיהודי ירושלים לגלם בגופם את ייסורי הגלות ולעסוק בתורה יומם וליל כאמצעי לכפרת עוונות עבור עצמם ועבור כל העם היהודי: העוני נתפס כחלק בלתי נפרד מן החיים בירושלים ולכן לא כפגם הדורש תיקון, ובין עניי ירושלים, מי שנמצאו ראויים לסעד קהילתי היו החברים במבנה ההירארכי הרבני. ככל שאדם נחשב לבכיר יותר בהירארכיה הרבנית כך היה ראוי יותר לתמיכה ממשאבי הציבור. הכולל כמעט שלא השקיע ביצירת תשתיות קהילתיות או בהרחבת מוסדות קיימים, שכן תקציב הקהילה לא נועד לרווחת הכלל מלכתחילה, אלא לשם קיום הייעוד הקדוש.

החל מאמצע שנות החמישים של המאה ה-19 החלו להתגלע באידיאולוגיה זו סתירות מהותיות, אשר ליוו את המשבר הכלכלי החמור שהכולל הספרדי נקלע אליו כתוצאה מכלכלת ההלוואות. באמצע המאה ה-19 יותר מ-60% מתקציב הקהילה יצא על תשלומי ריבית וקרן. איסוף התרומות בגולה שנועד לכיסוי חובות ולסיוע לעניים, לא הספיק לתשלום כל הריביות שהכולל התחייב אליהן. כתוצאה מכך, החלו בעלי חוב שונים לבקש את כספם בחזרה, ואיימו בכך למוטט את קופת הקהילה לחלוטין. מנגד, התפיסות של תורמים חדשים לארץ ישראל כמו מונטיפיורי, שביקשו לתקן את מצב העוני מעבר לצדקה הסמלית, עמדו  בסתירה לאידיאולוגיית הגלות. אורו חותמת את מכתבה למונטיפיורי באמירה "וגדולה צדקה שמקרבת גאולה" ובכך מעבירה את המשקל מהשקעה בלימוד תורה וקיום הממסד הרבני להשקעה בעניי הקהילה. מכיוון שההצדקה לקיומם של עניי הקהילה בדלות הייתה מצב הגלות, הרי שאך טבעי היה שהם יבקשו לנסח תנאים אחרים לבואה של הגאולה, תנאים שנוגעים לחילוצם ממצב העוני המרוד. 

בית הכנסת האיסטנבולי של העדה הספרדית בירושלים, אחד מארבעת בתי הכנסת ע"ש יוחנן בן-זכאי, המאה ה-19

 ואכן, מאמצע שנות השישים ניתן להבחין בשינוי מהותי בגישת ההנהגה הקהילתית לטיפול בעוני. שינוי זה היה כרוך בהעברת חלק מן האחריות לגורלו של הכולל אל בעלי החוב, ובראייה רחבה יותר של צורכי הקהילה. את ההשפעה של שינוי גישה זה ניתן לראות באופן רישום ההוצאות על תשלומי הריבית. לפתע נעשה חשוב לדעת כמה מתוך החוב שולם לנושים, וכמה עדיין יש לשלם, ולשם כך היה צורך לרשום את הפעולות ברישום דו צדדי. בעבר לא היה חשוב כמה מן החוב שולם, מכיוון שציפיית המלווים הייתה שהקרן תיוותר בקופת הכולל ותמשיך להניב ריבית כל מספר חודשים. אולם לפי הגישה החדשה, עניים הפכו לביטוי לכישלונה של הקהילה. גורמים כמו המיסיון האנגלי ומוסדות החסד של מונטיפיורי ורוטשילד, שפעלו בעיר והגיש סיוע לאלפי העניים; נהירת העניים אל מוסדות אלו והביקורת המרומזת שהם השמיעו במכתבי הפניה לסיוע דוגמת זה של אורו; התפתחות העיתונות המודפסת שהחלה לדרוש שקיפות בניהול הכספי; חילופי גברי  בהנהגת הקהילה; התפתחות הבנקים, וכן ההבנה שהכולל עומד בפני קריסה מוחלטת – שילוב גורמים זה הצליח להביא לשינוי תפיסתי ולהקצאת שליש מהכנסות הכולל לטובת עניי הקהילה. בראשית שנות השמונים חילופי גברי נוספים בהנהגת הקהילה, שביטאו את התחזקותם המחודשת של גורמים שמרנים, קיצצו את כנפיה של רפורמה זו והקהילה שוב הפנתה עורף לענייה.

אחת הטענות החשובות של מתנגדות המשטר הניאו-ליברלי היום היא כנגד האופן בו נרשמים הנתונים הכלכליים. מדדי הצמיחה, הן טוענות, מתעדים פעילות כלכלית שאינה מטיבה עם הציבור ומבטאת כישלון חברתי ולא דווקא רווחה כמו במקרה של גידול בהוצאות כתוצאה ממלחמה או כליאה. וכך, בעוד המשק לכאורה צומח, הציבור הרחב נעשה עני יותר ויותר. הביקורת כנגד הסגידה לצמיחה מלווה בטענות הן לגבי שקיפות ניהול הכספים הציבוריים והן לגבי מטרות ניהול הכספים ומערערת הן על קטגוריות היסוד והן על התחשיבים שבבסיסן. כמו במאה ה-19, אופני רישום הנתונים הכלכליים הופכים כיום לחלק מהשיח הציבורי ומאפשרים הצצה לנתיבי הכספים הנעלמים. סיפורן של אורו ושכמותה מציב את רווחת ה-99%, כקנה מידה חדש שחושף בקלקלתן את הפרקטיקות החשבונאיות שמדגימות צמיחה אך מסתירות מאחורי טורי המספרים את תיעול הכסף מכיסם של ההמונים לכיסם של הגבירים. אך ההיסטוריה חושפת גם את המהירות בה חלון ההזדמנויות להבנה זו, ולפיכך לפעולה, נוטה להיסגר. 

* ד"ר יאלי השש מתמחה בהיסטוריה חברתית של ארץ ישראל במאות ה-19 וה-20, בדגש על סוגיות של עוני, נשים ואתניות. היא משמשת כראש האקדמי של תוכנית המ.א במזרח תיכון בבית ספר ע"ש רוטברג לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית בירושלים ומלמדת היסטוריה של יהודי ארצות האסלאם ומגדר במוסדות אקדמיים שונים.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אתכם:

חבר הלאומים: אוטופיה של שלום עולמי?

אדונים ושעונים או: של מי הזמן שלנו?

הממדים המטרידים של המודרניות