עידן בריר

השבועיים האחרונים בעיראק היו ימי-דמים. המיליציה הג'יהאדית דאע"ש (המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה) השתלטה במהירות על שטחים נרחבים ועל ערים מרכזיות בצפון המדינה ובמרכזה, שמהם קצרה הדרך לבירה בגדאד. הארגון פועל כמעט באין מפריע ולא נתקל בכל תגובה משמעותית מצד הצבא העיראקי, שקרס במהירות תוך שמרבית חייליו ומפקדיו נוטשים את עמדותיהם ונמלטים אל האוטונומיה הכורדית. מספר הלוחמים בדאע"ש, ארגון שפרש מאל-קאעדה לפני כשנה, אינו גדול, אך במהלך הקרבות בסוריה – וגם בשבועיים האחרונים בעיראק – נודעו אלה כאכזריים וחסרי-עכבות. כחצי מיליון תושבים נמלטו ממוסול הכבושה מאימת חמושי הארגון ולצד דיווחים ספורדיים על גילויי שמחה בעיר (בעיקר מצד בני שבטים ותומכי בעת' סוּנים), גוברים בעיר קולות המביעים חשש מן העתיד המעורפל של העיר תחת שלטון האסלאמיסטים. "אני כלל לא חש בטוח", אמר תושב מוסול לארגון "משמר זכויות האדם" (HRW) לאחר השתלטות חמושי דאע"ש על העיר. "אני חושש מהם. הם עלולים להרוג אותי מכל סיבה, אפילו בגלל שזקני לא ארוך דיו". לאחר כיבושה המהיר של מוסול, נע הארגון במהירות לכיוון עיר הנפט כִּרְכּוּכּ. לוחמיו כבשו בקלות את המרחב הכפרי סביב העיר והטילו עליה מצור בן יום וחצי. המצור נמשך עד לנטישת חיילי צבא עיראק את עמדותיהם גם בעיר זו וההשתלטות המהירה של הכוחות הכורדיים, שהצליחו לבלום את האסלאמיסטים ולהסיגם מן העיר.

דווקא בסערת הימים האלה, מעניין להיווכח שעיראק, ואזור כרכוכ בפרט, כמו גם רבים מן האזורים המקיפים אותה, סבלו בעבר מחולשה דומה של השלטון המרכזי, ושימשו זירות לעימותים קשים עם מיליציות, עימותים שהסיבות לפריצתם דומות ושהובילו לתוצאות דומות. שנות ה-70 של המאה ה-19 היו שנים ראשונות ליישום רפורמות מנהליות במחוזות העיראקיים של האימפריה העות'מאנית. הרפורמות, שמטרתן הייתה הפיכת השלטון העות'מאני במחוזות למודרני וריכוזי יותר והפיכת הצבא העות'מאני לצבא סדיר, מודרני ויעיל יותר, הוחלו כבר שלושה עשורים קודם לכן, אך רק במחוזות קרובים יותר למרכז האימפריה באיסטנבול. כך, לצורך ייעול גביית המסים והרחבת הגיוס לצבא, ביקשה המדינה העות'מאנית להשליט פיקוח הדוק יותר על האוכלוסייה ואחד ממאמציה העיקריים היה ביישוב השבטים הנוודיים ובהחלת חוק המדינה עליהם.

המפה מראה את שטח המדינה העות'מאנית סביב שנת 1900 (בירוק); הקו השחור מסמן את גבולותיה של עיראק בת-ימינו ובתחומו מסומנות הערים המרכזיות במדינה.

 

ברוב שטחי אנטוליה והבלקן, שבהם יושמו הרפורמות בראשית דרכן, נחלה המדינה הצלחה ביישוב השבטים ובהכנסתם לתוך מערך המדינה העות'מאני, באמצעות מקלות וגזרים כאחד. אלא שעם החלת הרפורמות באזור כרכוכ, בסְפָר המזרחי של האימפריה, נתקלה האימפריה בהתנגדות איתנה מצדו של שבט כורדי בשם הָמַוַונְד. שבט זה, מנה כ-1000 נפשות בלבד, ורק שליש ממספר זה לקחו חלק פעיל בלחימה כנגד השלטון. חרף מספרם הנמוך, נודעו בני ההמוונד כפרשים ולוחמים מיומנים, אכזריים עד מאוד וחסרי-פחד מפני המדינה. המטייל הבריטי מארק סַיְיקְס תיאר את שבט המוונד כ"עז-הרוח והפיקחי ביותר מבין השבטים הכורדיים באזור". המטיילים הצרפתיים ז'וֹרז' פִּיסוֹן ואַלבֶּר דֶוְולֶה שמעו מפקיד עות'מאני בכרכוכ כי "הבדואים הם ישרים ומכבדים חיי אדם. ההמוונד, לעומתם, הם מפלצות צמאות-דם".

שבט ההמוונד חי בתחומיו של עמק צר ומוגן היטב מכל צדדיו בשם בַּאזְיָאן, על אם הדרך בין כרכוכ לסולימאניה. השבט סירב להכיר במרות המדינה העות'מאנית ובתכתיביה, מאן לשאת ולתת עם שלוּחיה, וערך פשיטות אלימות על שיירות נוסעים, דואר ומסחר, גם במרחק מאות קילומטרים מכרכוכ. המציאות הזו, בצל איום הפשיטות של ההמוונד גבתה מחיר כלכלי וחברתי ניכר מהאוכלוסייה באזור. אסמאעיל הַקִי פאשא, פקיד עות'מאני בכיר בכרכוכ, דיווח לאיסטנבול בשנת 1884 כי "שודדי ההמוונד הביאו להריסתם של כ-600 כפרים במחוז סולימאניה לבדו ולהריסה חלקית של כפרים נוספים במחוז כרכוכ ולבריחה של תושביהם. הדרכים באזור כולו אינן בטוחות עוד לתנועה". באותה שנה כתב רַאסֶל, סגן הקונסול הבריטי במוסול לשגריר בריטניה באיסטנבול כי "להמוונד המורדים בשלטון אין כפרים משל עצמם או מגורי-קבע, והדבר הופך את הענשתם למשימה קשה במיוחד עבור השלטונות התורכיים".

ואכן, האתגר שהציבו אנשי ההמוונד בפני האימפריה העות'מאנית היה עצום בעוד שהמדיניות העות'מאנית לנוכח מרידת ההמוונד הייתה מהוססת ובלתי-אחידה. השלטון העות'מאני המרכזי התקשה להשליט את מרותו באופן שוטף במרחבי הסְפָר ובכר להתמודד עם המרידה בשילוב של כמה אמצעים: קמפיינים צבאיים גדולים – אך ממוקדים וקצרים – של כוחות-משלוח מיוחדים, פעולות מקומיות להגליית אנשי-שבט, ניסיונות "לקנות" מנהיגים שבטיים ובכך לפגוע בסולידריות השבטית. אלא שלצד כל אלה, פעל השלטון העות'מאני גם תוך לא מעט התעלמות והעלמת-עין, אולי מתוך תקווה שהאיום יעלם מאליו. על רקע כל זאת, לא רק שהישגי המדינה היו מקומיים וחלקיים, אלא שבעקבות פעולות הממשלה הפכו פשיטות ההמוונד תכופות ואלימות יותר ואנשי השבט גילו תעוזה רבה יותר.

לאחר שני עשורים של מרידה רצופה ובעקבות התגובה העות'מאנית המבולבלת והרופסת, עברו אנשי ההמוונד מפשיטות לצרכי ביזה למצב של מלחמה גלויה עם האימפריה. הם לא היססו לתקוף שיירות גם כאשר אלו היו מלוות במאות רבות של חיילים עות'מאניים ובמקרים רבים אף היו הורגים חיילים ותוקפים במתכוון שיירות צבא. החיילים העות'מאניים חששו מעימות ישיר עם אנשי השבט ונמנעו מלצאת לדרכים ולהגן על שיירות. התוצאה הייתה חוסר ביטחון בנתיבי התנועה שהוליך לשיתוק מלא של צירי התנועה בין הערים הגדולות באזור. בספרו "אל מסופוטמיה וכורדיסטאן בתחפושת", משנת 1907, תיאר סופר-המסעות והדיפלומט הבריטי א"ב סוֹאן את חומרת המצב בדרכים באזור כרכוכ, את פחדם של התושבים ואת אזלת היד העות'מאנית בהתמודדות עם המרידה:

הנסיעה בין כרכוכ לבגדאד הפכה בלתי אפשרית באותו זמן בשל פשיטות ההמוונד ששלטו על הדרכים בכל עברי העיר והטילו עליה מצור של ממש. גם סולימאניה הייתה מבודדת ונתיב המסחר אל העיר היה סגור לחלוטין בשל האיום של ההמוונד. הם הוכרזו כפורעי חוק וניתנה פקודה לירות בכל איש-שבט מיד כשפוגשים בו. אך הללו נודעים בנועזותם ומתהלכים ברחובות ובשווקים בלא כל פחד מנוכחותם של החיילים העות'מאנים, ביודעם כי האוכלוסייה בכרכוכ מפחדת מאוד מנוכחותם בעיר וממסעות-נקם אפשריים שיבצעו."

פרשים משבט ההמוונד, מתוך ספרו של מארק סייקס Dar Ul-Islam

 

כך נמשכה מרידת ההמוונד ברצף והשלטון המרכזי לא הצליח לדכאה עד למלחמת העולם הראשונה, ולמעשה, עד לקריסתה של האימפריה העות'מאנית. ברי כי קיימות נקודות שוני רבות בין המצב הנוכחי בערי עיראק והמצור שהוטל על חלקן, לבין המצב ששרר בה תחת איום ההמוונד לפני למעלה ממאה שנים. מדובר במרידות על רקע שונה לחלוטין, שמטרותיהן ושאיפות מחולליהן שונות לחלוטין. בכל זאת, נדמה כי אפשר למצוא קווי דמיון לא מעטים במציאות הפוליטית והשלטונית שאפשרה את שתי המרידות והובילה להצלחתן הסוחפת. השלטונות בשני המקרים פעלו כדי לבסס את שלטונם במרכזי הערים הגדולות אך הזניחו את האזורים הכפריים ואת אזורי הספר, שבהם הייתה שליטתם בלתי אפקטיבית ונומינלית בלבד. אלא שההפקרות ב"חצרות האחוריות" של המדינה הובילה לעלייתם של כוחות לא-מדינתיים, קטנים, ניידים ונחושים, המסרבים להכיר במרותו של שלטון ריכוזי ויכולים להנחיל לו תבוסות קשות. בשני המקרים, הן בזה העיראקי של השבועות האחרונים והן בזה של עיראק העות'מאנית, הצבא הסדיר, שנבנה ואומן בקפידה ובהשקעה רבה כצבא סדיר האמון על התמודדות עם מרידות מקומיות, קרס כליל בפני האיום שהציב בפניו כוח נחוש שכזה וסלל את הדרך לניצחונן המפתיע של המיליציות החמושות.

 * עידן בריר כותב דוקטורט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב על צפון עיראק בשלהי התקופה העות'מאנית בהנחיית פרופ' אהוד טולידאנו .

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

אולי תמצאו עניין גם במאמרים הבאים:

על ארונות ספרים, רב לשוניות ושדים עדתיים

"אהבת לרעך" ותחי המהפכה: על בית חולים יהודי במהפכה האיראנית

לרגל יום השנה להתאבדותו של בועזיזי: על חלום ושברו