ג'ניפר פוליאקוב-ז'ורוב

התהפוכות הפוליטיות במזרח אירופה וסיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה הציתו לאחרונה מחדש בבלוגוספירה ובתקשורת הרוסית דיון היסטורי ער. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הכריז בחודש מרץ האחרון בנאום בשידור חי, כי קרים "היתה ונשארה בלב הרוסים, היא חלק בלתי נפרד מרוסיה ובעלת חשיבות היסטורית לכולנו". התבטאות זו מיוחסת בדרך כלל לקשרים התרבותיים והפוליטיים של תושבי אזור קרים למדינות ברית המועצות לשעבר, אולם להתבטאותו של פוטין יש גם הקשרים היסטוריים עמוקים יותר. אחד החשובים בהם נובע לא רק מעצם השליטה הרוסית בקרים במאה ה-10 אלא בעיקר קשור לסיפוח קודם של חצי האי ב-1783, במהלך שגדע גל פשיטות של שבטים טטאריים אל שטחי מזרח אירופה וסתם את הגולל על חטיפה של רוסים ושעבודם ברחבי המזרח התיכון.

לפני הסיפוח בסוף המאה ה-18, שימשה קרים כבסיס ממנו פשטו שבטים טטאריים, בעלי הברית של האימפריה העות'מאנית, על שטחי מזרח אירופה במטרה לחטוף אוכלוסייה נוצרית כדי למכור אותה לעבדות בתוככי האימפריה העות'מאנית וברחבי המזרח התיכון. בשל נסיבות גיאופוליטיות שונות, ובהן ההגנות הצבאיות הרעועות במזרח אירופה, שימש האזור כ"מאגר אנושי" חשוב לאספקת עבדים הן לעולם האסלאם והן למדינות הנוצריות באגן הים התיכון עוד מהמאה ה-14, תהליך שהגיע לשיאו במאות ה-16 וה-17. העבדות באגן הים התיכון לא היתה תופעה חדשה ואף לא ייחודית לעות'מאנים. תופעה זו רווחה משחר ההיסטוריה, הן בחברות אירופיות והן בחברות במזרח התיכון. כפי שהראו מאמריהם של אהוד טולידאנו וליאת קוזמא שהתפרסמו בסדנה (כאן וכאן), העבדות היתה מוסד חברתי רווח ומרכזי בעולם המוסלמי.

לפי הערכות שונות, בין מיליון לשני מיליון מזרח אירופאים נמכרו לעבדות במזרח התיכון ובייחוד באימפריה העות'מאנית. מרבית כלכלתם של השבטים הטטארים בקרים התבססה על סחר בעבדים נוצרים אלו, החל מהפשיטה המתועדת הראשונה ב-1468 ועד להפסקת הפשיטות בסוף המאה ה-18, עם סיפוחה של קרים. מהלך הסיפוח של רוסיה הצארית נבע לא רק מהחשיבות האסטרטגית של האזור, שאפשר לרוסיה גישה חופשית לים השחור ושיפור עמדות בעימות הצבאי מול האימפריה העות'מאנית, אלא גם נועד להפסיק את החטיפות של הנתינים הרוסים. מלבד הפגיעה הכלכלית והאסטרטגית שגרמו החטיפות לצד הרוסי, תופעה זו נרשמה כטראומה בזיכרון הקולקטיבי הרוסי, וכפגיעה בגאווה הרוסית. חלק חשוב מהחוויה הקשה נקשר בתיאורי חטיפתן ושעבודן של הנשים הסלאביות בשל המשיכה לחזותן ומאפייניהן הפיזיים, בשימוש בגופן לשעשוע מיני ובשימוש ברחמן להעמדת צאצאים בידי המוסלמים הכופרים.

פשיטה של הטטארים של קרים במזרח אירופה. ציורו של ארתור גרוטגר, 1854

פשיטה של הטטארים של קרים במזרח אירופה. ציורו של ארתור גרוטגר, 1854

כמו במקומות אחרים, משועבדים באימפריה העות'מאנית נחשבו לרכוש אדוניהם והללו יכלו למכרם, להעניקם במתנה או להעבירם בירושה. למשעבד היתה גישה מלאה וכמעט בלתי מוגבלת לגופה של השפחה, בין אם גישה מינית ובין אם יכולת לנצלם בעבודות הבית, בחקלאות או בכל תפקיד אחר. המקורות העומדים לרשות החוקרים מצביעים על כך שלצד עבודות הבית, שכללו תחזוקה שוטפת וטיפול בילדי המשעבדים, חלק גדול מהנשים שימשו כפילגשים למשעבדיהן. ברישומי בתי המשפט השרעיים באיסטנבול בעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא תיעודים שכיחים למדי של שפחות שכונו "רוסיות" על אף שחלקן הגיעו ממדינות המרכיבות היום את רוסיה, פולין, אוקראינה, בילורוסיה וליטא המודרניות, שתוארו כבעלות שיער, עיניים ועור בהירים. דוגמא אחת היא תלונה שנרשמה ביוני 1583 בקובץ בית המשפט השרעי באיסטנבול בדבר הימלטותה של שפחה מביתו של עות'מאני בשם אחמד סובאשי, רוסיה במוצאה. גובהה תואר כבינוני ועיניה בצבע תכלת-ירקרק. תיעוד זה ורבים נוספים של שפחות לבנות, הן בבירה העות'מאנית והן בערים אחרות ברחבי המזרח התיכון, היו כה שכיחים בעת החדשה המוקדמת, עד כי מיסיונר קתולי ממוצא קרואטי, שסייר באימפריה העות'מאנית בסוף שנות השבעים של המאה ה-17 כתב: "יש כל כך הרבה עבדים רוסים ביוון, סוריה, פלסטינה, מצרים ואנטוליה, האם בכלל נותרו רוסים ברוסיה?"

נוכחותן של השפחות הרוסיות בולטת לא רק ברישומי בתי הדין השרעיים ברחבי האימפריה אלא גם ברישומים של מוסדות המדינה הרוסית, שחקרו את העבדים והשפחות שהצליחו לחזור למזרח אירופה, וכן בחיבורים ודיווחים של נוסעים אירופים למזרח התיכון:

"כל יום מגיעות לאיסטנבול בין 4-3 ספינות עמוסות בעבדים מרוסיה…בשוק העבדים של איסטנבול יש כמרים, נזירים, נערים ונערות, אותם מוכרים ושולחים מאיסטנבול למצרים. חלקם מסרבים לזנוח את הנצרות וחלקם הוכרחו להתאסלם". (מתוך פטיציה של הקהילה היוונית של העיר איסטנבול מאמצע המאה ה-17, שיועדה לראש הכנסייה הרוסית, הפטריארך ניקון).

טענתם של הרוסים באשר להעדפתן של נשים סלאביות על ידי העות'מאנים בשל מאפייניהן הפיזיים אינה משוללת יסוד. במרבית התעודות מבתי המשפט העות'מאניים ניתן להבין מתיאורן הפיזי של השפחות העדפה של העות'מאנים לרכוש נשים בעלות שיער ועיניים בהירים, בעיקר ממוצא סלאבי.

שפחה לבנה בציורו של ז'אן- לאון ז'רום, 1884, שוק העבדים.

שפחה לבנה בציורו של ז'אן- לאון ז'רום, 1884, שוק העבדים.

הסיפוח של קרים בסוף המאה ה-18 שם קץ לפשיטות ולשעבודן של הנשים הרוסיות במזרח התיכון ונרשם כאירוע מכונן בכל הקשור לשיקום הגאווה הרוסית שנרמסה בדמותן של הנשים הרוסיות שגופן היה נגיש במשך מאות שנים למוסלמים הכופרים. גם היום, כאשר פוטין מתבטא באשר לזיקה ההיסטורית של רוסיה לקרים, הוא פורט על קשר היסטורי עמוק זה ומעלה באוב סיפוח קודם ומוצלח ששם קץ לשעבוד בני העם הרוסי. ההצדקה לסיפוחה של קרים נקשרת כיום בעיקר לאינטרסים כלכליים, פוליטיים ולאומיים, אולם היא נשענת על שורשים עמוקים של גאווה לאומית ואף לאומנית. אחד הביטויים לכך הוא הדיון בתקשורת הרוסית בנושא הסחר בנשים ממזרח אירופה למטרות זנות, בעיקר למזרח התיכון. הרוסים מפנים אצבע מאשימה לאוקראינה, שנחשבת ל"יצואנית" העיקרית של נשים מזרח-אירופיות למטרות זנות במזרח התיכון. ושוב, כמו בעבר, נשמעות טענות בדבר ההעדפה הגברית של הגברים במזרח התיכון לנשים בהירות שיער, עור ועיניים. תומכי הסיפוח מביאים כדוגמה את העובדה כי הכינוי המקובל היום לאישה העוסקת בזנות בתורכיה הוא "נטאשה", שם רווח במדינות של ברית המועצות לשעבר. לטענתם, בהנהגתו של פוטין ניתן יהיה לחסל תופעה מבישה זו, הפוגעת פגיעה אנושה בגאווה האזורית.

* ג'ניפר פוליאקוב-ז'ורוב היא דוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומחקרה עוסק בתופעת השעבוד של אוכלוסיה ממזרח אירופה באסטנבול בעת החדשה המוקדמת, בהנחייתה של ד"ר מירי שפר-מוסנזון.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אתכם:

מדוע מאחורי כל קבוצת שחורים ניצב קברניט לבן?

לחץ בחדר החקירות המשטרתי (של האימפריה העות'מאנית)

מתחת לשפם: מה אפשר ללמוד משיער על הפנים?