* מאמר ראשון בסדרה מיוחדת לציון 100 שנים למלחמת העולם הראשונה

דותן הלוי

ב-11 במרץ 1934 שלחו מחמד אל-ג'ארו, עבד אל-קאדר חתחת, אחמד עדס ואחמד אל-מאזיני, כולם בני שכונת שג'אעיה בעזה, מברק זועם אל הנציב העליון הבריטי בירושלים. הם ביקשו להתלונן על שהעירייה הרסה חלקים מבתיהם מבלי הסכמתם במהלך עבודות להרחבת הדרך שחצתה את השכונה בה גרו. כך הם כותבים: "כמי שסובלים מהחורבן שעברה עירנו במלחמה הגדולה, היינו מצפים שהממשלה תסייע לנו בשיקום רכושנו שנהרס על ידי הצבאות אנגלי והתורכי, אבל העיריה הפתיעה אותנו והרסה את המעט שנותר מבתינו מבלי לשלם פיצויים ובניגוד לתכנית הבניין העירונית. לדבר כזה לא היה תקדים אפילו בימי התורכים." שש עשרה שנים מתום הקרבות על עזה במלחמת העולם הראשונה, עבור תושבי העיר, במובנים מסוימים, המלחמה הייתה עדיין נוכחת.

בימים אלה מסכי הטלוויזיה בכל העולם מציגים יומיום את התפרקותה של העיר עזה ואת הפגיעה האנושה בתושביה. במקביל, נידונות כבר בתקשורת התוכניות לשיקומה של העיר ב"יום שאחרי", מתוך הנחה כי הרס ושיקום הם מעין תהליכים הפוכים שיש בכוחם, כמו לבטל זה את זה. אולם בחיי עיר, כמו בחיי אדם אין זה כך. את השיעור הזה מלמדות מלחמת רבות וגם תולדותיה של העיר עזה עצמה שחרבה בפעם הראשונה בעת המודרנית בימי מלחמת העולם הראשונה.  קורותיה של העיר בשנים שלאחר המלחמה מאפשרות למתעניינים בתולדות הארץ ותושביה מבט שונה מן המקובל על התקופה אותה אנחנו נוהגים לכנות "תקופת המנדט". לצד פניה המוכרים של תקופה זו, כמו המאבק הלאומי בין היהודים לערבים בארץ  או התבססותו של הממשל הבריטי, עסקו בשנים אלה תושבי הארץ רבות גם בשיקום חייהם לאחר המלחמה. עבור רבים הייתה זו מלאכה שנמשכה לא מעט שנים וכללה חזרה לבתים שניטשו במלחמה, שיקום רכוש ועסקים שנפגעו, חיפוש אחר קרובי משפחה שגויסו לצבא או גורשו ואף טיפול בתחלואים ובפציעות גוף ונפש. עבור אלה לא הייתה המלחמה אירוע מוגדר בעבר שהסתיים עם שוך הקרבות או עם החלתו של ממשל המנדט, שכן תוצאות המלחמה והתהליכים שהיא חוללה המשיכו להתקיים בהווה וניכרו  בחברה ובנוף. 

העיר עזה ותושביה שנפגעו במלחמה באופן חריג ביחס למערכה במזרח התיכון, מדגימים כלל זה היטב. לקראת המערכה מול חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי, פינה הצבא העות'מאני את עזה מכ-40,000 תושביה בתחילת חודש מרץ 1917. בשלושת הקרבות שהתחוללו לאחר מכן בין הצבאות בעיר ובסביבתה כשליש מהמבנים בעיר הוחרבו ושטחים נרחבים של שדות ומטעים נהרסו. עם תום הקרבות, רבים מפליטי עזה הבינו כי אין טעם לחזור אל העיר במצבה ונותרו בערים ובכפרים בהם השתקעו מאז הגירוש. במפקד שערכו הבריטים בשנת 1922 נמנו בעזה 17,480 איש, פחות ממחצית מניין תושביה לפני המלחמה.

העיר זקוקה הייתה לשיקום יסודי, ומי שביקש להוציאו לפועל היה לא אחר מאשר הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, שהגה בשנת 1923 רעיון מקורי. בין העיר עזה ובין הים הפרידו שלושה ק"מ של דיונות שהוגדרו כאדמות מדינה. על פי תוכניתו של סמואל, תחלק הממשלה 5000 דונם באזור זה למגרשים, תמכור אותם, ובכסף תקים קרן מלווה בתנאים נוחים עבור המעוניינים לשקם את בתיהם שנהרסו. הייתה זו ראשיתו של רעיון "חזית הים". אולם על אף ההבטחה שבתכנית, בפועל חלפו שנים רבות עד שקרמה עור וגידים. מודעות המכירה, שפורסמו בעיתונות העברית והערבית, לא משכו קונים רבים ולמעשה עד תחילת שנות ה-30 רק 70 מבין 2000 המגרשים ששווקו נמכרו.

בנין העירייה המחודש בעיר עזה- שנות הארבעים

בינתיים נעשו החיים בין החורבות לחלק מהיומיום בעזה. תיאורים רבים של מבקרים בשנות ה-20 וה-30 מתמקדים בהרס ובעזובה בשכונות שניטשו. רבים מזכירים את חורבות המסגד הגדול שזוהה נכונה על ידי המודיעין הבריטי כמחסן תחמושת והופגז. המסגד העתיק היה לפני המלחמה הסמל הרוחני החשוב של העיר ובספרייתו נשמרו מאות כתבי יד מוסלמיים. עת'מאן מצטפא אל-טבאע, שהיה הספרן של ספרייה זו לפני המלחמה, כתב בזיכרונותיו על פועלו במהלך תקופת המנדט לשיקום הספרייה שכה אהב. בהג'ת עטא סכּיכּ, תושב אחר של העיר, הזכיר גם הוא את חורבות המסגד בזיכרונותיו ותאר כי בילדותו מצאו הוא וחבריו בין חורבותיו ערימה בגובה של שני מטרים של שאריות תחמושת, קליעי רובים ותרמילים של פגזים. בעזרת לוח עץ, פטיש ומסמרים הם יצרו נפצים שטרדו את שלוותם של אנשי העיר עד שהמחבוא הסודי נתגלה. בשנת 1930 שני אלו כבר ראו את המסגד עומד שוב על תילו, אולם שאר העיר עוד הייתה שקועה בהריסותיה ומספר תושביה מאז תום המלחמה אף ירד. ניזכר כעת גם בתלונה לנציב העליון עמה פתחנו את הדברים והתחושה המתקבלת היא כי החיים בעיר החרבה קשרו בתודעתם של תושבי עזה, אפילו בשנות ה-30, את ההווה בו חיו עם המלחמה.

מתי, אם כן החלה המלחמה להיות מובנת בעזה כאירוע ששייך לעבר? את נקודת ההתחלה של תהליך זה ניתן אולי לסמן בפעולה של ראש עיריית עזה פהמי ביי אל-חוסייני, שבשנת 1932, החליט לשפץ ולהרחיב את רחובה הראשי של העיר ואגב כך גם לשנות את שמו מרחוב "ג'מאל פאשא" על שם המפקד העות'מאני של חזית סוריה ופלסטין במלחמה ומי שציווה לפרוץ את הרחוב לראשונה בשנת 1915, לרחוב "עמר אל-מח'תאר".  במהלך סמלי זה ביקש פהמי ביי להותיר מאחור את המורשת העות'מאנית של העיר ולחברה אל מורשת אחרת, ערבית ולאומית הקושרת כתרים לגיבורים הלוחמים בקולוניאליזם האירופי כמו עמר אל מח'תאר, מנהיג המחתרת הסנוסית הלובית, שלחם באיטלקים והוצא באותה שנה להורג על ידם. יחד עם הרחוב שנע ממזרח העיר למערבה החל אל-חוסייני להפיח, בכסף ממשלתי, רוח חיים גם בתוכנית חזית הים.

במעבר בין שנות ה-30 וה-40 המשיך את דרכו ראש העיר רושדי אל-שוא, ולאחר קנייה של מספיק מגרשים, בתים החלו להבנות על החולות שממערב לעיר. השכונה החדשה שזכתה לשם "אל- רמאל" (החולות), הייתה מחזה שהפליא את רואיו. בתים הוצבו בשורות ישרות, סובבים רחובות רחבים המסודרים בשתי וערב וביניהם גנים. חומרים חדשים כמו בטון וטכניקות של יציקה וזיון נראו אז בעזה לראשונה. מבנה חדש נבנה בשכונה עבור העירייה והחליף את המבנה המסורתי שעמד ליד המסגד הגדול, וגם ממשל המחוז עבר בשנת 1940 אל העיר. על הגבול המזרחי של השכונה הוקם גן גדול לטיולים שקיבל את השם "אל-מנתזה" (הפארק), ולצדו הוקם מועדון הספורט החדש של עזה. ב-1939 הוקם בשכונה החדשה גם בית קולנוע ללא גג שפעל בחודשי הקיץ ועל כן זכה לכינוי "סינמא אל-סאמר". עם התפתחות השכונה החדשה, הלכה עזה והתקרבה אל החוף ואפילו תוכניות להקמת נמל, דוגמת הנמלים ביפו ובחיפה, החלו להירקם. עד סוף שנות ה-30 כבר התקבע במסמכים של העירייה השם המפורש: "אל- מדינה אל-ג'דידה" (העיר החדשה) אשר, כפי שטען אחד מיושבי מועצת העיר, "צריכה להבנות כעיר ולא ככפר". עד מהרה ההנגדה המתבקשת "אל מדינה אל-קדימה" (העיר העתיקה) הופיעה גם היא במסמכים ובעיתונות.

העיר העתיקה של עזה אחרי שיקומה, שנות הארבעים

שני המושגים נטענו חליפות במשמעויות חיוביות או שליליות. חסידי החדשנות מצאו בעיר העתיקה שלל ליקויים תברואתיים והנדסיים והצביעו על בניינים חרבים עוד מימי המלחמה. מושל מחוז עזה בתחילת שנות ה-40, עארף אל-עארף הגדיל  אף לקבוע כי "העיר העתיקה אינה תואמת את הדרישות העת הנוכחית ואת התרבות המודרנית." לעומתו, מיודענו מהמסגד הגדול עת'מאן אל-טבאע, לימד זכות על העיר העתיקה ודווקא השמיץ את העיר החדשה. "התרבות הזרה הולכת וקונה לה אחיזה בקרב הצעירים והנהנתנים," כתב, "אלה התאהבו בעיר המזויפת ובמסורת הזרה ובעניינים הנוגדים את ההליכות האסלאמיות ואת המנהגים הערביים. נפוצו ביניהם שתיית היין והימורים ושעשועים ומשחקים וקולנוע ובתי קפה… כל אלה לבסוף ידרדרו אותם מן הפח אל הפחת, מבערות ותעייה לאומללות ואסונות." אם כן, בין אם הביאה השכונה החדשה ברכה לעזה ובין אם לאו, היא על כל פנים אפשרה לאנשי עזה להניח את המלחמה מאחור, כאירוע ששייך לעבר ומזוהה עם העיר העתיקה וחורבותיה שהיו למעין מצבות זיכרון.  

עזה היא אמנם זירה מקומית אך סיפורה מלמד כי מלחמות אינן אירוע צבאי בלבד, וגם לא רק "המשך המדיניות בדרכים אחרות". כך גם ההיסטוריה שלהן. בעוד בשדה הקרב ניתן להצביע על תאריך בו המלחמה נגמרת, בשדה האזרחי המלחמה ממשיכה לחולל, גם אחרי סיומה הרשמי, תהליכים ארוכי שנים על פני אזורים גיאוגרפים נרחבים. גם בימים אלה, בשעה שהמבצע הצבאי הישראלי בעזה יסתיים באופן רשמי, לעיר ותושביה צפויות שנים של התמודדות עם תוצאותיו. 

 * דותן הלוי הוא תלמיד MA בחוג להיסטוריה של המזה"ת באוניברסיטת תל אביב. עבודת התזה שלו עוסקת בתולדות העיר עזה בעת החדשה. 

 עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים