ליאת קוזמא

ג'יזל חלימי מציינת השבוע את יום הולדתה ה-87. מתי המעט שזוכרים את שמה בארץ, זוכרים שלפני יותר מעשור היא הייתה עורכת דינו של מרואן ברגותי. עוד פחות מכירים את תפקידה של עורכת הדין היהודיה-תוניסאית, בשני צמתים חשובים בהיסטוריה הצרפתית – מלחמת אלג'יר ותנועת הנשים הצרפתית. בשניהם היא מיקמה את הגוף הנשי במרכזו של דיון ציבורי והפכה אותו לסוגיה פוליטית.

כפי שציינה נגה כהן בבלוג שכן, המלחמה הופכת אלימות נגד נשים למטאפורה לניצחון צבאי ואיום באלימות כלפי נשים – ככלי לגיטימי בוויכוח פוליטי, וככלי לגיטימי במאבק בטרור. הדוגמאות שהציגה רבות: חדירה כמטאפורה לפלישה קרקעית; עידוד החיילים להכנס ב"אמא שלהם" וכמובן הראיון עם מרדכי קידר, שהציג איום באונס ככלי הרתעה. עמוד הפייסבוק שמציג התפשטות כמעשה פטריוטי, גם הוא דוגמא לצביון שמעניק השיח הציבורי לנשים בעת מלחמה. גם בביקורת הציבורית כלפי אורנה בנאי, חנין זועבי ואורלי ויינרמן  בלטו האשמות על רקע מיני ואלה החליפו לעתים קרובות התמודדות עניינית עם הטענות שהעלו נשים אלה. אני מבקשת לקחת את הטיעון של נגה כהן צעד נוסף ולומר שאלימות מינית, במיוחד כלפי נשים, מתורגמת בעיתות מלחמה לאלימות פיזית, אפילו למדיניות. פעילותה המקצועית של חלימי מזכירה כי בעימות אלים שמוחק את האנושיות של הצד השני, איום באונס, אלימות, והפקעה של זכותן של נשים על גופן, לא נותרים בגדר מטאפורה.

במאמר לקוני כמעט, מתארת ההיסטוריונית הצרפתיה רפאל בראנש את תפקידה של אלימות מינית במלחמת אלג'יר, 1962-1954. במלחמת שחרור ברוטלית זו, נהרגו רבבות אירופאים ומאות אלפי אלג'יראים – חלקם כאלה שהוקעו כבוגדים ונרצחו על ידי לוחמי חזית השחרור הלאומית האלג'יראית (ה-FLN) עצמה. כדי להלחם בתנועה שלחמה מתוך אוכלוסיה אזרחית, נקטו הכוחות הצרפתים בצעדי ענישה קולקטיבית, מעצרים שרירותיים ופעולת "השבת הסדר" שגבו קורבנות רבים. בראנש מתארת חיילים צרפתים שהפשיטו נשות פעילי ה-FLN כדי לבדוק על גופן סימנים לביקור הגברים בבית המשפחה. לאחר שה-FLN השתמש בנשים להעברה והטמנה של מטעני נפץ, נשים עברו חיפוש בכפייה והטרדות מיניות בידי חיילים צרפתיים. אלימות מינית לא נחסכה גם מאסירים גברים, שהופשטו, הותקפו, ועונו בנזעי חשמל שחוברו למפשעותיהם.

ג'יזל חלימי

על הרקע הזה בחרה חלימי בשנת 1960 לייצג את ג'מילה בובאשא, צעירה אלגי'ראית שהייתה אז בת 22. בובאשא הטמינה פצצה במגדניה צרפתית. הפצצה לא התפוצצה, אך ג'מילה נעצרה, יחד עם אחיה, אחותה, גיסה ואביה, ובמשך חודש עברה עינויים ואונס בידי חיילים צרפתים. ג'מילה זיהתה את מעניה, וחוג של אינטלקטואלים צרפתים התגייס למענה. הם עשו זאת, בין השאר, מפני שלטענתם הפיגוע שתכננה לא התממש ואיש לא נפגע. יתרה מזאת, האונס והעינויים שעברה בכלא, הם טענו, היו חסרי פרופורציה לפשע שבצעה. גורלה של בובאשא בכלא סימן עבור סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר ופבלו פיקסו – את פשיטת הרגל המוסרית של צרפת באלג'יריה.

המשמעות הסמלית של הדוגמאות שמציינת נגה כהן היא ברורה; התקדים של אלג'יר ותפקידה של ג'יזל חלימי מראה כיצד השפלתו המטאפורית של הצד השני מתורגמת למדיניות בחדרי החקירה. עבור החיילים שעינו את ג'מילה בובאשא – גופה סימן את ה-FLN, את גופה של אלג'יר שמסרב להיכנע; רבים טענו כי במלחמה ברוטלית אין ברירה אלא לנקוט באמצעים ברוטליים. עבור האינטלקטואלים הצרפתים שתמכו בעצמאות אלג'יר, ג'מילה בובאשא הייתה גופה הנאנס של אלג'יר עצמה. עבור ג'יזל חלימי, היא סימנה את הקישור, שליווה אותה בהמשך חייה, בין הפוליטי לבין האישי, בין הגוף הפרטי לגוף הלאומי.

אין זה לפיכך מפתיע שהמקרה הבא שבו התפרסמה, ב-1972, היה קשור בתנועת הנשים ובגוף האישה. באפריל 1971, חתמו 343 נשים צרפתיות על מניפסט שבו הכריזו שביצעו הפלה – בתקופה בה הפלה הייתה לא חוקית בצרפת. היא הגנה עליהן במשפט והפרשה כולה הובילה ללגליזציה של הפלות.

ג'יזל חלימי, כיהודיה תוניסאית, ניצבה באמצע, בין הכובשים לבין הנכבשים, ובחרה צד. כעורכת דין אישה יחידה בין עשרות עמיתים גברים, היא גם העלתה לדיון ציבורי נושאים שעמיתיה הגברים לא נגעו בהם. פעילותה המקצועית והפוליטית הביאה אותה לתוניס, לצרפת, לאלג'יר וגם אלינו. פחות מפורסמת מבן דורה אלבר ממי, היא ראויה לעמוד בשורה אחת עם שורה של אינטלקטואלים ומדענים שתרמה יהדות צפון אפריקה לחיים הציבוריים הצרפתיים. גם המאבק לסיום העידן הקולוניאלי הצרפתי, וגם המאבק לזכותן של נשים על גופן – לא היו שלמים בלעדיה.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים