און ברק

עם תום הפרק התת-קרקעי בלחימה בעזה, לפחות כך יש לקוות, נחשפות יותר ויותר ראיות לכך שאיום המנהרות של חמאס אינו חדש. אכן, ישראל איתרה לראשונה מנהרה ברצועת עזה ב-1983 ואנשי מודיעין עוקבים כבר שלושה עשורים אחר הסתעפותן והשתכללותן. מלים רבות נאמרו ונכתבו בימים האחרונים על תקדימים היסטוריים, רחוקים יותר ופחות, ללוחמת מנהרות, מקומראן ועד צפון קוריאה, מההתנגדות הסינית לכיבוש היפאני במלחמת העולם השנייה דרך מלחמת הגרילה בווייטנאם. ניתן להוסיף לרשימה גם את הסליקים התת קרקעיים של אנשי המחתרות שהתנגדו למנדט הבריטי בפלשתינה\א"י (המקודדים בשמה של היחידה הצה"לית ללוחמה בסליקים ומנהרות, סמו"ר). אולם הדוגמאות הללו לקוחות, רובן ככולן, מעולם ההיסטוריה הצבאית, המתבוננת בכריית מנהרות כצורת לחימה ותו לא. נקודת המבט הזו מובנת וטבעית כשבאים לנתח את המנהרות ההתקפיות של חמאס. אולם היא מנתקת את המנהרות הללו מהקשרים רלוונטיים אחרים, כמו ההתפתחויות הטכנולוגיות שאפשרו כריית מנהרה מבלי שזו תתמוטט על בוניה, הסדרי כוח האדם שאפשרו כרייה, ואופני המימון והרווח הכרוכים במנהור. ההיסטוריה של מדע וטכנולוגיה מאפשרת לגשת אל סוגית המנהרות מנקודת מבט חלופית, השופכת אור אחר על קצה המנהרה.

ראשיתה של תעשיית המנהרות המודרנית נעוצה בתחילת המאה התשע עשרה, במפגש בלתי צפוי בין מהנדס בריטי ורכיכת מים מלוחים אסייתית. אולם כדי להבין את המפגש המשונה הזה, ואת ההקשר הפוליטי והכלכלי לפריצת הדרך הטכנולוגית שהוליד, יש לחזור למאה השבע עשרה, ולפרויקט הקולוניאלי האירופי שהביא את הרכיכה דמוית התולעת, טרדו נוואליס שמה, למזחי אירופה. ספינות העץ ההולנדיות שהגיעו לארכיפלג המלזי, הנחיתו מתנחלים אירופאים אשר שינו מן היסוד את החיים בקולוניות. תמורות מופלגות לא פחות חוללו נוסעים סמויים מהקולוניות, מסתננים חסרי חוליות שכונו על ידי המלחים ההולנדיים "טרמיטי ים". הללו קדחו בספינות האירופאיות חורים והפליגו עמן חזרה הביתה. מיד כשהגיעו להולנד, הסתערו תולעי הטרדו על דייקי העץ וכמעט שהביאו להצפת המדינה המישורית, ולבסוף הובילו להחלפת כל תשתית תעלות העץ ההולנדיות בתעלות חדשות מאבן. מתקפת התולעים הציתה עניין מדעי ער ב"תולעי האוניות" הללו ובצדפות קודחות אחרות, ומדענים החלו להתחקות ולתעד את מנגנוני הקידוח והדיפון המשוכללים ששימשו אותן באפקטיביות כה רבה.

התואר אבי תעשיית המנהרות המודרנית שמור, כאמור, למהנדס הבריטי מארק ברונל, הראשון שהצליח לכרות מנהרה מתחת לנהר התמזה הלונדוני, במקום בו נכשלו ניסיונות רבים קודמים עקב הצפה או התמוטטות של מנהרות שנחפרו בקרקע הבוצית. את הצלחתו ייחס ברונל לטיול אקראי באחד ממזחי הבירה, שבמהלכו הבחין בתולעת ימית קודחת חור בקורת עץ רטובה. בנוסף לשפות (או בשפה מדעית ומדויקת יותר, ל"קשוות") החדות, שאפשרו לה לקדוח במהירות, ניחנה התולעת, אותה טרדו נוואליס שבמאה התשע עשרה כבר נפוצה בכל רחבי אירופה, במנגנון מחוכם שאפשר לה להגן על רקמותיה הרכות מפני התמוטטות המנהרה: היא בלעה את עיסת העץ, עיבדה אותה בקיבתה, והפרישה אותה כמעטפת קשיחה שתמכה בקדח מבפנים. ברונל חקר את התולעת ובנה מכונה המבוססת בדיוק על עיקרון זה. הוא ממש העתיק את הטרדו לקנה מידה אנושי, כפי שהגדירו זאת כמה מקורות בני התקופה. המכונה שהתקבלה, ה-Tunneling Shield נחשבת לפריצת הדרך המשמעותית ביותר שהתניעה את תחום כריית המנהרות המודרני.

ה-Tunneling Shield של ברונל. נבנה בהשראת תולעת

ההצלחה של מנהרת התמזה (שהפכה ברבות השנים לחלק ממערכת האנדרגראונד הלונדוני שהצילה ילדים בריטיים מהבליץ הגרמני) אפשרה לדמיין – ולא פחות חשוב, לממן – פרויקטים הנדסיים שאפתניים אף יותר בתחום הכרייה. ב-1869 נחנך פרויקט שכזה, תעלת סואץ, שחיברה את הים התיכון לאוקיינוס ההודי. התולעים לא פיגרו הרחק מאחור: פתיחת התעלה התניעה תהליך שביולוגים ימיים מכנים "הגירה לספסית" (על שם יזם התעלה, פרדיננד דה לספס), של מעבר מינים ימיים מהאוקיינוס ההודי לים התיכון ולהיפך. תולעי טרדו נוואליס שיחקו תפקיד חשוב גם בתחומי ידע אחרים במאה ה-19, שלא ניגע בהם כאן, מאופטיקה לקרטוגרפיה תת-ימית, אולם העיקרון ברור: תחת נהר התמזה ובזירות אחרות שהתרבו במהירות, השתמשו מהנדסים ותולעים זה בשיטותיו של זה, ניזונו זה ממפעליו של זה, ולעיתים אף חיקו אחד את השני – דינמיקה שאפשרה להם לנוע ולפעול בקנה מידה גדל והולך.

אם להשתמש במנגנון הקידוח של הטרדו נוואליס כמטאפורה, הרי שהדיון הציבורי במנהרות כלוא במחילה דומה שבה פיסות של חומר גלם מפורקות, מעוכלות חלקית, ומשמשות לבניית מעטפת קשיחה שמונעת חדירה של הקשרים וקשרים מגוונים ורלוונטיים. גם למנהרות התקיפה של חמאס יש עומק היסטורי, הקושר אותן למנהרות ההברחה, ומחבר את האחרונות לסגר הישראלי ולהשלכותיו הכלכליות, הטכנולוגיות והפוליטיות. כדי להבין מנהרות אלו, גם כאן יש לנסות ולהתחקות אחר הכוחות הגלויים והסמויים העומדים מאחוריהן והנשכרים מהן, להכיר בתוצאות הבלתי מתוכננות של קווי מדיניות ופעולה מסוימים של ישראל, מצרים, והקהילה הבינלאומית, ולנתח את המגבלות המעצבות את מנעד אפשרויות הפעולה הפתוחות בפני הגורמים הפועלים מעל ומתחת לקרקע, בתוך עזה ומחוצה לה.

מאז שנות ה-90, וביתר שאת בעשור האחרון, משתכללת ברצועת עזה תעשייה של כריית מנהרות, חלק ממרוץ חימוש שבו משקיעה ישראל יותר ויותר משאבים בהידוק שליטתה בשמי ומימי עזה ובזרימת הסחורות והכסף הנכנסים אליה, בעוד שהחמאס משקיעה חלק ניכר מתקציב הביטחון שלה בחפירה באדמת החול החרסיתית של הרצועה, קרקע המאפשרת כרייה מהירה בקצב של ששה עד שניים-עשר מטר ליום. השילוב של הסגר הישראלי והבינלאומי ומנהרות – ששימשו תחילה בעיקר להברחה –  אפשר לחמאס לרכז בידיו שליטה כמעט אקסקלוסיבית בערוצי התנועה מן הרצועה ואליה, וסייע לאנשי התנועה לתמחר ולמסות את הסחורות הנכנסות לעזה כרצונם, ולהתעשר כתוצאה מכך. אך הסגר הישראלי דחף את חמאס אל מתחת לקרקע ביותר ממובן אחד. התנועה, שעלתה לשלטון ב-2006 כאלטרנטיבה דתית, חברתית ונקיית כפיים לתנועת פת"ח המושחתת, החלה לעסוק יותר ויותר בעיסוקי מחשכים כמו הברחות, ומצאה את עצמה חשופה לביקורת פנימית וחיצונית על העדר שקיפות שלטונית שנקשרה ישירות לשליטתה במנהרות. כמו כן, מימון כרייתן של המנהרות, כמו גם תחזוקן ותפעולן, נעשה לעיתים קרובות במתווה של מיזמי פירמידה שהידקו את הקשרים בין אנשי חמאס לספקולנטים וגורמים מפוקפקים אחרים והורידו לטמיון את חסכונותיהם של עזתים רבים, שבהעדר ערוצי השקעה אחרים, השקיעו במנהרות. מחיר תעשיית המנהרות אינו מתמצה בכסף או בביקורת: נכון ל-2012, לפחות 160 ילדים פלסטינים – שכמו במכרות הפחם באנגליה הויקטוריאנית של ברונל שימשו בחפירת מנהרות –  נהרגו בתאונות כרייה במנהרות הללו. גם כאן קשורה תעשיית המנהרות בהונאות כמו סחר במלט ובטון מאיכות ירודה, רשלנות, וליקויי בנייה אחרים שפשו בעזה של מעלה ושל מטה גם יחד.

המנהרות ההתקפיות הן פועל יוצא של המומחיות, הציוד, וכוח האדם המיומן שהצטברו בכריית מנהרות ההברחה. לצד אלו, שואבת התנועה השראה גם ממקורות אחרים. מערכת המנהרות של חזבאללה הוזכרה לא אחת בהקשר זה, אולם כיוון שהזרוע הצבאית של חמאס מחקה גם את צה"ל בעניינים רבים, יתכן בהחלט שהארגון שאב השראה גם מהטקטיקה הישראלית של "גיאומטריה מהופכת" שיושמה לראשונה ב-2002 בשטחים, ושהתבססה על הפתעת האויב מלמטה ומלמעלה דרך קירות תמך, רצפות ותקרות, ותוך דחייה של האופן הדו-ממדי, הלינארי והמקובע של לוחמה בשטח בנוי.

המנהרות ההתקפיות של חמאס הנן, לפיכך, צורת לחימה שמהווה רכיב אינטגרלי בכלכלה תחת מצור והן קשורות להסדרים הטכנו-פוליטיים והצבאיים שהתפתחו בה. העדר אופק פוליטי, חלופות וערוצי השקעה או מנהל אחרים הקשו על התפתחות שלטון אזרחי שקוף ותקין ברצועת עזה וטיפחו אופני שליטה, כלכלה, וטקטיקה צבאית המשגשגים במחשכים. כמו בתחילת המאה ה-19, גם כאן ישנם כוחות ותהליכים גלויים וסמויים הניזונים ומתעצמים – בין היתר אגב דינמיקה של חיקוי ולמידה הדדית מאויבים ובני ברית כאחד – מהמצב הזה. הסגר על עזה אינו הפתרון לאיום המנהרות; הוא מה שמכשיר עבורן את הקרקע.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.