רונה סלע

"החנות בה נסחבו וצולמו התמונות הללו", "צילומים שנפלו בשבי" ו"צילומים שנלקחו מכיס של הרוג ערבי", אלה הם מקצת הכיתובים שנלוו לתצלומיו של ח'ליל ריסס בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, בארכיון ההגנה, ובעיתון במחנה. הארכיון של ח'ליל ריסס, הוא אחד מארכיונים פלסטינים רבים שנבזזו או נלקחו שלל על-ידי גופים צבאיים יהודיים וישראליים, חיילים או אזרחים, החל מהעשורים הראשונים של המאה העשרים. הם היו סגורים בארכיונים  הצבאיים בישראל מתוקף חוק הארכיונים וחוק חופש המידע ונפתחו רק בשנים האחרונות. ארכיונים נוספים הם למשל, של ראשיד אל חאג' איברהים, ואלבום משפחת נשאשיבי. לכן, אף שאיסוף חומרים פלסטיניים לא מוגדר כאחת ממטרות הארכיונים הצבאיים, הם הפכו למאגר משמעותי של ידע על אודות הפלסטינים. אוצרות פלסטיניים רבים עדיין סגורים בארכיונים והעיון בהם מוגבל. כך, למשל, ארכיון האוריינט האוס, שנסגר ונלקח ב-2001 על-ידי משטרת ישראל, מאוחסן, לפי מכתב שקיבלתי מהיועץ המשפטי של מפכ"ל המשטרה, במכולות בבית שמש וחשוף לפגעי האקלים והזמן.

 ארכיון הצילום של ריסס משקף את יחסי הכוח  ואת מנגנוני המישטור המתוחכמים באמצעותם שולטת ישראל בארכיונים ובאוצרות פלסטיניים ובכתיבת ההיסטוריה הפלסטינית. מנגנונים אלו הנם פיזיים ותודעתיים. המנגנונים הפיזיים הם, למשל, ביזת הארכיון מהסטודיו על-ידי חייל, השמדת חומרים, סגירת חומרים אחרים לתקופה של חמישים שנה לפחות, הגבלת עיון, שליטה מתי יפתחו חומרים ועבור מי, ועוד. מבין המנגנונים התודעתיים ראוי לציין את השימוש בתצלומים בצורה מוטה והטענתם במשמעות באמצעות טרמינולוגיה או באמצעות קטלוג וסריקה מוטים. כך, למשל, בכתבה בעיתון במחנה שפורסמה כשנה לאחר סיום מלחמת 1948 תחת כותרת המשנה "צילומים שנפלו בשבי", הובלע נושא הביזה, והתצלומים הוטענו במשמעות חדשה, ישראלית, תוך היפוך משמעותם המקורית: "בפעולת חדירה נועזת של חוליית ההגנה לשטח הערבי פוצץ ונהרס על יושביו – ראשי הכנופיות ומארגניהן – המלון הנודע סמיראמיס. תוהים ומוכים עומדים הערבים על גלי ההריסות". זמן קצר לאחר מכן, אף התייחסו בגלי צה"ל לתמונותיו של ריסס  "המחזירות אותנו מדי פעם לזיכרונות הישנים-טריים, לתקופה של המאבק על עצמאותנו, מאבק על נשק עברי, על כוח עברי עצמאי". תמונות נוספות של ריסס, הנמצאות בארכיון  לתולדות ההגנה ונלקחו מהרוג ערבי, מתארות מנגנון דומה – מפקד כיתה בפלמ"ח שלחמה באזור ירושלים, לקח תצלומים מכיס של הרוג ערבי. החייל תאר כיצד במאי 1948 הם הרגו לוחם ערבי, הפשיטו אותו ממדיו, פשפשו בכיסיו ובכליו, ולקחו תמונות של חיילים מתים שנשאו את החותמת של הסטודיו של ריסס. "חשבנו שאלה הרוגים יהודים ושהערבים מפיצים תמונות אלה כדי להפחידנו", אמר החייל.

ח'ליל ריסס (1974-1926), הוא מאבות הפוטוז'ורנליזם הפלסטיני ואחד מהצלמים הנועזים ופורצי הדרך שתעדו את ההתקוממות הפלסטינית לפני 1948. הוא פעל מתוך תודעה לאומית פלסטינית ותצלומיו פורסמו בעיתונים פלסטינים וערביים. הכפפת פועלו להיסטוריה הציונית – לתיאור תעוזת הלוחמים היהודיים, רפיסות הקומה הערבית או שימוש במילה  "כנופיות" המייחסת דימוי שלילי ללוחמים, כמו גם נפילת תצלומיו "בשבי" מהווה חלק מהערוצים הפיזיים והתודעתיים לניכוסם. לכן, גם המאבק לפתיחתם וקריאתם מחדש של הארכיונים הפלסטינים שנלקחו שלל  או נבזזו ונמצאים בארכיונים ישראליים- צבאיים, פרטיים ואזרחיים צריך להתקיים באותם שני ערוצים שנדונו למעלה- הפיזיים והתודעתיים . המאבק הראשוני הוא לפתיחת חומרים והחזרתם לבעליהם ולמרחב הציבורי. ממשיכה אותו המערכה לשחרור המשמעויות והתכנים שנכפו על המסמכים והתצלומים ונטרול המגמתיות שהוטבעה בהם. הארכיונים הצבאיים, אשר הוקמו לשימור נושאים הקשורים בצבא ובביטחון של מדינת ישראל, נאבקים נגד חשיפת בקעים בסיפור הרשמי. לפיכך, האפשרות לספר היסטוריה חלופית מתבססת על מחקר שאינו עסוק רק בדימויים עצמם, אלא גם בקריאה לתוך שכבותיו הרבות  הגלויות והנסתרות – של הארכיון.  מהלך כזה, המבקש לחשוף את ייעודם המקורי של התצלומים, מתחיל בבחינת התנהלותו ותפקודו של הארכיון, מדיניותו, המנגנונים, החוקים והנורמות המסדירים את פעילותו. הוא ממשיך במעקב אחר אופן קטלוג הדימויים, והתחקות אחר המידע הארכיוני, המינוח הנלווה להם ודרכי השליטה בהם וכולל אף בחינת סינון החומרים המתבצע עבור החוקרים וההרשאה הסלקטיבית לעיון בחומרים סגורים. כך, למשל, הראה מבקר המדינה כי חומרים סגורים נפתחים לעיתים רק ל"אנשי שלומינו" מבין החוקרים היהודים. כן, סגורים הארכיונים הביטחוניים בפני חוקרים פלסטינים. מערכת השליטה של הארכיונים בחומרים ובמחקר היא כה מאסיבית, עד שגם חוקרים  שונים נופלים למלכודות שטומן להם הארכיון. כך, למשל, בכנס האחרון שאירגן האיגוד ללימודי ישראל  (יוני 2014) סיפר גנז המדינה על חוקר, המגדיר עצמו ביקורתי, שפנה ביוזמתו לארכיון המדינה בבקשה לסגור חומרים לאחר שאלה נפתחו. לבסוף, מקורות מידע חיצוניים לארכיון הנם הכרחיים למחקר שכזה. אלו כוללים מעקב אחר הגניאולוגיה של התצלומים והשימושים שנעשים בהם, ראיונות עם חיילים או אזרחים שלקחו שלל/בזזו ארכיונים, עם בעלי הארכיונים הפלסטינים שנבזזו וכדומה.  עקיפת המנגנונים הרשמיים בארכיון של הריבון, סדיקתם וחשיפת חומריו של המוכפף, המצונזרים והמוסווים,  מהווים שלב ראשון בדמוקרטיזציה של הארכיב.

מפרספקטיבה היסטורית, המידע החזותי והטקסטואלי שנאסף על הפלסטינים, ממקורות פלסטיניים או אף ממקורות יהודיים כחלק מאיסוף מודיעיני לפני 1948 (למשל, "תיקי הכפרים" או הסקירות הטקסטואליות על היישובים הפלסטיניים, או פעילות של צלם מסתערב), הוא לעתים המידע היחידי ששרד. באופן פרדוקסלי, המידע הזה, שנאסף ברובו בצורה כוחנית ושנעשה בו שימוש מגמתי במערכה נגד הפלסטינים, מאפשר כיום לתאר חלקים מהישות הפלסטינית שנכחדה. כך, למשל, תצלומי אוויר רבים שמתעדים את הכפרים והערים הפלסטיניות ונמצאים בארכיון לתולדות ההגנה, מאפשרים לשרטט את הפריסה הגיאוגרפית הפלסטינית לפני 1948. למרות שנלקחו למטרת כיבוש הכפרים על-ידי כוחות צבאיים יהודיים, היום הם יכולים לתאר היסטוריה שנמחקה או שקיים עיוורון לגביה ולהצטרף לארכיונים פלסטיניים המוקמים במטרה להשלים חוסרים אלה.

**

הדיון בנושא ביזת האוצרות הפלסטינים זכה לחשיפה עבודתו של גיש עמית על ביזת הספריות הפלסטיניות במלחמת 1948 (החל מ-2007). מחקרי שלי (החל מ- 2009) על הארכיונים הצבאיים בישראל  ועל הארכיונים המוסדיים-אזרחיים  דנו  בביזת הארכיונים הפלסטינים על ידי גופים צבאיים ומשטרתיים יהודים וישראליים ועל-ידי אזרחים ובחומרים שנאספו על-ידם על הפלסטינים. הם חשפו את מנגנוני הכוח המופעלים כנגדם ואת המכניזם המסדיר את פעילות הארכיונים הממלכתיים באזורי כיבוש וקונפליקט. כן, הם מצביעים על האפשרות ליצור בקעים בארכיון של הכובש ולספר באמצעותו את ההיסטוריה של הנכבש.  יוצרים וחוקרים שונים המשיכו לאחרונה לדון בהיבטים אלה, למשל הסרט The Great Book Robbery   של הבמאי בני ברונר  (2013) ומאמרו של הלל כהן באכסניה זו (2014).

**

דוגמאות לדימויים מארכיון צה"ל ומערכת הבטחון ניתן למצוא באתר של רונה סלע, כאן :

http://www.ronasela.com/he/details.asp?listid=46

http://www.ronasela.com/en/details.asp?listid=45

**

ד"ר רונה סלע  היא אוצרת והיסטוריונית של האמנות ומרצה באוניברסיטת תל-אביב המתמקדת בהיסטוריה הוויזואלית של הקונפליקט הלאומי המקומי. סלע חוקרת את ההקשרים החברתיים והפוליטיים של תולדות הצילום והאמנות הפלסטינים והיהודים/ישראליים ואת התפקיד של המערכות הוויזואליות המוסדיות והאלטרנטיביות בכינון תודעה.

* עקבו אחרינו בפייסבוק, כדי לקבל עדכונים על פוסטים חדשים