באביב שעבר, הזמינה קרן רש"י את עורכי הסדנה להיסטוריה חברתית להיות שותפים להכנת טיוטה לתוכנית אב לשימור בית הספר מקווה ישראל. נקודת המוצא הייתה שתהליך השימור אינו שלם ללא היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה של מקווה – זו שנכתבה וזו שעדיין לא נכתבה. זו שנכתבה עסקה בעיקר במנהלי בית הספר ומדיניותם והדגישה במיוחד את "תור הזהב" של בית הספר בתקופת המנדט. אך בית ספר אינו רק דמות מנהליו וחזונם, וההיסטוריה שלו לא מתמצה בשלושה עשורים של עשייה. הדו"ח שהגשנו לקרן כלל את ההקשר העות'מאני להקמתו של בית הספר והאינטראקציה עם הכפר יאזור השכן, את המאבקים על שפת ההוראה, את חוויות התלמידים ומאבקם להכנסת כדורגל לבית הספר, את היחס לתלמידים הערבים ועוד. כמה מן הנושאים הללו יטופלו בקיצור בסדרת מאמרים שנכתבה על ידי צוות המחקר שהוקם במסגרת הסדנה להיסטוריה חברתית לצורך כתיבת הדוח. מאמרה של צמרת לוי-דפני הוא הראשון בסדרה זו. 

 

צמרת לוי-דפני

״למידה משמעותית״ ו״חינוך סביב השעון״ הן ססמאות מובילות  בדרכו החדשה של משרד החינוך, המבקש לנער את האבק מעל דפוסי הלמידה שהתקבעו בישראל ולחולל שינוי משמעותי בחינוך. אולם שי פירון איננו שר החינוך היחידי שביקש להותיר חותם על מערכת החינוך והחברה בישראל. מה, אם כן, יום מיומיים? נדמה כי תוכנית ״בתי הספר של החופש הגדול״, שהופעלה לראשונה בישראל בקיץ האחרון חושפת טפח מאופני הפעולה של השר החדש. על פי התוכנית, קוצרה החופשה בשלושה שבועות עבור תלמידי הכיתות הנמוכות. הללו המשיכו להגיע לבית הספר והועסקו בפעילויות שהועברו על ידי מורים שרצו בכך ותוגמלו בנדיבות, בעוד שההורים מצדם נדרשו לשלם סכום סמלי בלבד. על פי התכנון, המממנים העיקריים לפרויקט היו משרד האוצר (160 מיליון ש״ח), הרשויות המקומיות (40 מיליון ש״ח) ומפעל הפיס (15 מיליון ש״ח). כ-40 מיליון ש"ח נוספים גויסו מן "הקרן לידידות" בראשות הרב יחיאל אקשטיין, המנתבת בדרך כלל כספי תרומות של נוצרים אוהבי ישראל מארה״ב למען פרויקטים חברתיים בקרב שכבות מוחלשות בישראל. במקרה זה  התחייבה הקרן באופן תקדימי לתרום למען פרויקט לאומי רחב היקף. ימים ספורים לפני תחילת החופש הגדול, ביטל משרד החינוך את התקשרותו עם הקרן, בשל עתירה שהגישה עמותת הורים מן החינוך הדתי שהביעו חשש מפני שילוב תכנים נוצריים בתכנית הקייטנות. אף כי בסופו של דבר לא נעשה שימוש במימון החיצוני, עצם הניסיון  מעלה שאלות לגבי ההשלכות של כניסת גורם חיצוני ממן אל מערכת החינוך הציבורית. דווקא בחינת מערכת החינוך העות׳מאנית המודרנית ,והקמתו של בית הספר ״מקוה ישראל״ עשויים להציע שיעור מעניין בנושא.

היקב בבית הספר מקווה ישראל

עבור האימפריה העות'מאנית, הייתה המאה ה-19 תקופה של שינויים מרחיקי לכת. בעת ההיא השיקו העות׳מאנים מפעל רפורמות רחב היקף שנודע לימים בשם ״התנזימאת״ ונועד לשקם את כוחו וסמכותו של השלטון המרכזי, להיטיב את רווחתם של הנתינים, ובעיקר להתאים את פניה של המדינה העות'מאנית לתנאי העולם המשתנים. בדרך זו קיוו המדינאים העות׳מאנים להתמודד טוב יותר עם איומים על שלמותה הטריטוריאלית של האימפריה מצד מעצמות אירופיות, ועם תנועות לאומיות שאיימו לפוררה מבפנים.

גם בתחום החינוך ביקשה האימפריה לחולל שינויים מהותיים. מנהיגי הרפורמה ביקשו לבנות מערכת חינוך ריכוזית, שתסייע בבניית קאדרים של 'מקצוענים' בתחומים שונים של חיי המדינה, הכלכלה והחברה, ובה בעת תנחיל לתלמידים זהות קולקטיבית עות’מאנית ותסייע בהפיכתם לנתינים נאמנים. אולם, ארגונים מסיונרים שונים שפעלו ברחבי האימפריה בחסות מדינות אירופה, פתחו עשרות רבות של בתי ספר שטיפחו נאמנות למדינות האם באירופה ובכך חתרו תחת המדיניות החינוכית העות'מאנית. השלטונות העות'מאניים ניסו על כן לצמצם את פעילות בתי הספר המיסיונריים אולם משנוכחו שהמעצמות האירופיות מסכלות את הניסיונות הללו, ביקשו  לכל הפחות להכפיף את בתי הספר הזרים למערכת החינוך הממלכתית שהחלו לפתח.

ואכן משנות השמונים של המאה ה-19 הקימה הממשלה העות'מאנית אלפי בתי ספר ברחבי האימפריה. המאמץ היה כרוך בקשיים רבים והתוצאה הסופית הייתה רחוקה מהכוונות המקוריות, במיוחד בכל הנוגע לחינוך של לא-מוסלמים. המדינה ביקשה אמנם לבנות עבור קהילות הלא מוסלמים בתי ספר בפיקוח ממשלתי, מתוך כוונה להפכם לנתינים נאמנים, אך בשל מחסור במשאבים ובמורים מתאימים, רק קומץ של בתי ספר כאלו הוקם במימון ממשלתי. שאר מוסדות החינוך שנועדו לשרת אוכלוסיות אלו קמו ביוזמות חיצוניות ופרטיות. בית הספר החקלאי מקווה ישראל, אשר הוקם בשנת 1870, היה אחד ממוסדות החינוך הללו.

מקווה ישראל הוקם במסגרת יוזמה רחבה יותר של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח-אליאנס) היהודית-צרפתית להקמת מוסדות חינוכיים עבור יהודי המזרח התיכון. מקווה עצמו נועד לספק חינוך חקלאי ליהודי הארץ, חינוך שאמור היה לאפשר שיפור מצבם הכלכלי. בשנת 1870 אישר הסולטאן העות'מאני עבדול-עזיז בפרמאן מיוחד את הקמת בית הספר  בקרבת יפו אך התנה את האישור בכך שבית הספר ישרת נתינים עות'מאנים באשר הם, ללא העדפה של דת כלשהי. בדרך זו קיוו הסולטאן ואנשיו לרתום את בית הספר החדש למפעל החינוכי הרחב שלהם.

קרל נטר, מייסד בית הספר מקווה ישראל

יתרה מזאת, הקמת בית הספר תאמה גם את שאיפותיה של האימפריה בתחום הכלכלי. על רקע ההשתלבות המואצת של האימפריה בכלכלה העולמית ביקשו קברניטי האימפריה המדינה להגדיל את ההכנסות לאוצר המדינה מייצוא יבולים חקלאיים ולשם כך ביקשו להקים מוסדות חינוך חקלאיים חדשים שיוכלו להכשיר כוח אדם הבקיא ברזי החקלאות המודרנית. אולם, המחסור התקציבי הכרוני פגע גם כאן בהשגת היעדים, ורק מספר מועט של בתי ספר חקלאים הוקמו ברחבי האימפריה, כמעט כולם במימון של ארגונים חיצוניים. נוכח אתגרי השעה, ועל רקע המשבר התקציבי המתמשך, מצא השלטון העות’מאני תועלת רבה בהקמת בית ספר חקלאי אשר יסייע לייצר את המסד האנושי עליו תשען הרפורמה. אליאנס ענתה על צורך שהשלטון העות’מאני זיהה כבר כמה עשורים קודם לכן, אך חסר את האמצעים לקדם בעצמו.

מערכת חינוך חדשה: התיכון הסולטאני באיסטנבול, סוף המאה התשע-עשרה

בהתחשב בכל האמור לעיל, היה האישור שניתן להקמת בית הספר בהחלט סביר מנקדות מבטו של השלטון: אליאנס הציעה חינוך מודרני עבור נתיני האימפריה באזור שבו חינוך כזה לא היה זמין, וזאת ללא השקעת תקציבים מאוצר המדינה המדולדל. אולם בפרספקטיבה היסטורית ניתן להבין את המחיר הכבד ששילמה האימפריה. למרות שהתנאים המקוריים של הפרמאן הסולטאני אמורים היו להבטיח ששערי בית הספר יהיו פתוחים בפני בני כל העדות והדתות, בפעל נותר השלטון מרוחק מענייני בית הספר ומיעט להתערב בעניינו. בית הספר מומן ונוהל באופן עצמאי על ידי אליאנס ותורמים יהודים אחרים, מה שמנע מהאימפריה  להשפיע על הנעשה בין כתליו. במחלוקות רבות, כמו בעניין זהות התלמידים, שפת ההוראה ונאמנות התלמידים והמורים הייתה לפיכך ידם של השלטונות העות’מאנים והתושבים הערבים שביקשו להתקבל לבית הספר, על התחתונה. בית הספר אם כן, חתר תחת הכוונה המקורית של הממשלה העות'מאנית, בכך שטיפח זהות יהודית פרטיקולרית על-חשבון זהות עות'מאנית על-קהילתית.

 גם במקרה הישראלי כדאי לזכור כי פתרון בדמותם של תרומות או מימון חיצוני הנו פתרון זמין המאפשר פעולה מיידית, אך מנגד הוא מזמין מעורבות גבוהה מטעמם של המממנים. לא בכדי ביקשה המדינה שליטה מרכזית ובלעדית על החינוך בישראל לאורך שנות קיומה ואף את החינוך האלטרנטיבי על גווניו השונים הכניסה תחת כנפיה באמצעות תקצובו (מוסדות החינוך האלטרנטיבי מקבלים 75%  מתקציבם ממשרד החינוך ואילו השאר ממומן על ידי ההורים.) אולם כפי שנאמר בפתח הדברים, נראה  כי ההסתמכות על מקורות חיצוניים הולכת וגוברת. מה יהיה אם כן, המחיר שנאלץ אנו לשלם במערכת החינוך הישראלית עבור התקווה להפוך את החינוך בישראל למשמעותי, כשמנגד מסרבת המערכת הפוליטית לממן זאת מתקציב המדינה? כיצד תוכל מערכת החינוך הישראלית לגדל אזרחים יצרנים וטובים כאשר מוסדות החינוך שלה נפגעים באופן תדיר ותקציביהם ניזוקים ראשונים בעת משבר? על הפוליטיקאים והציבור בישראל לשאול עצמם שאלות אלו עוד בטרם יפשטו ידם לנדבה של גופים זרים ופרטיים.

* צמרת לוי-דפני משלימה בימים אלה דוקטורט בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית באוניברסיטת תל אביב ומלמדת היסטוריה של המזרח התיכון במרכז הבין-תחומי בהרצליה.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים