ליאת קוזמא

 הרומן המצרי ״1/4 גרם״, רומן הביכורים של עסאם יוסף, שיצא לאור לפני ארבע שנים, היה מיד לרב מכר. רבע הגרם שבכותרת הם רבע גרם הירואין, וגיבורו של הרומן הוא גבר צעיר, בן למשפחה אמידה משכונת זמאלק בקהיר, שמתחיל בעישון מזדמן של חשיש עם חבריו, ומדרדר בהדרגה, תחילה לרבע גרם הירואין, ואז לתמהילים שונים של אלכוהול וסמים, גניבות, מין וחברים שמתים ממנת יתר. אחד ממקרי המוות האלה משמש לו מעין קריאת אזהרה, והוא פונה לגמילה. השליש האחרון של הרומן מלווה את הגיבור דרך שניים עשר שלבי התהליך. הרומן 1/4 גרם יכול היה במידה רבה להיכתב בכל מקום אחר, שכן הוא עוסק בנוער מנוכר להורים שעסוקים  מכדי לשים לב להידרדרותו, ושידם קצרה מלהושיע. ערב מהפכת 2011, עסאם יוסף השמיע את מצוקתו של דור ללא עתיד. הצלחתו המיידית של הרומן סימנה שאותה ריקנות שהוא ביטא דיברה אל רבים מבני דורו. הגמילה של גיבורו ייצגה את יכולתה של מצרים לשוב ולעמוד על רגליה ובכך ביטא הרומן לא רק תסכול וייאוש אלא גם הבהוב של תקווה.

מקובל להניח שהתמכרות לסמים סינתטיים, כמו הירואין וקוקאין, היא סיפור חדש יחסית, בוודאי במזרח התיכון.  באיראן העכשווית למשל, השימוש בהירואין, לצד האופיום הותיק ממנו, נתפסת כבעיה מהותית בקרב צעירים, ו-"1/4 גרם" מדגים שגם במצרים יש עניין ציבורי בתופעה. למעשה, לשימוש בסמים האלה יש היסטוריה ארוכה יותר, היסטוריה שיכולה ללמד אותנו משהו על החברות באיזור. מעניין לפיכך להביט בשנות העשרים והשלושים – הפעם הקודמת בה היה עיסוק ציבורי משמעותי בסמים במצרים.

 העיתונות וכתבי העת במצרים של אותה תקופה ביטאו בראש ובראשונה את רחשי ליבו של מעמד הביניים, שבניו ובנותיו ערכו את העיתונים, כתבו בהם והיו עיקר ציבור הקוראים. אז, כמו היום ייחסה העיתונות לסמים קשים משמעויות מעמדיות, והציגה את התמכרות לסמים כאחת הבעיות החמורות שהורסת את החברה המצרית ומוצצת את לשדה: הקוקאין היכה בבני המעמדות הגבוהים, שמעלו בתפקידם ושקעו בחיי תענוגות; וההירואין – בפלאחים, שהתמכרותם פגעה בפיתוחה הכלכלי של מצרים. מעמד הביניים המצרי וגם הרשויות הבריטיות עמלו אז למגרה: הראשונים כדי לשפר את החברה בה הם חיים, האחרונים כדי להתמודד עם גל פשיעה בינלאומית שעבר דרך מצרים.

השוואה בין ההוצאה השנתית על חינוך להוצאה השנתית על סמים
מתוך כתב העת אל-דוניא אל-מוצוורה, 1930

 איך הסמים הללו הגיעו למצרים? בניגוד לחשיש, שנצרך במצרים מאות בשנים, הירואין וקוקאין היו סמים חדשים שהגיעו למצרים רק בעקבות מלחמת העולם הראשונה, עם חיילי בנות הברית. שני אלה היו ידועים באירופה עוד בשלהי המאה התשע עשרה – הקוקאין זוקק מעלי הקוקה ב-1860, וההירואין מהמורפין, ב-1890. במצרים, הם מצאו לעצמם שוק עד מהרה: את הקוקאין אפשר היה לקנות בבתי המרקחת, מה שהפך אותו לפופולרי מאוד, בעיקר בקרב המעמדות הגבוהים. המפקד הבריטי של המשטרה המצרית, ראסל פאשא, מספר כיצד ראה ב-1919 טורים של כרכרות ממתינים מול בתי המרקחת.

קוקאין הפך אם כן להיות סם של עשירים, והיה מזוהה עם החברה הגבוהה, על ניוונה ושחיתותה. במחזה של מוחמד תימור מסוף שנות העשרים, ״הקוקאין״, שגם עובד לסרט על ידי הבמאי היהודי טוגו מזרחי, מתואר גבר בן החברה הגבוהה, ששקוע כל כך בניאופים, קוקאין ואלכוהול, עד שאינו מבחין בהתרחקותה של אישתו,  וזו נדחקת בסופו של דבר לזרועותיו של חברו. המחזה התמקד בניתוקה של החברה הגבוהה המצרית, שטובעת בצרכנות עיוורת ונוטשת את ערכיו של דור האבות. קוקאין היה גם מזוהה גם עם אמנים ואנשי בוהמה. לדוגמה, אחת הדמויות המשניות ברומן המונומנטלי של נגיב מחפוז, ״בית בקהיר״ היא זמרת המכורה לקוקאין. באמצע שנות העשרים, בדיאלוג פואטי בכתב העט אל-הלאל, בחר המשורר אחמד זכי אבו-שאדי להלל את הקוקאין, בשיר שחיקה במבנהו את שירת היין הערבית הימי ביניימית. השיב לו אויבו הפואטי, אחמד שווקי, בשיר שתיאר את סבלם של המכורים לסמים, על אפיהם המפודרים וכספיהם האבודים. קוקאין סימן, אם כן, ניוון מוסרי, והסכנה שאורבת למצרים ללא עמוד שדרה מוסרי. על-פי העיתונאים והכותבים בני מעמד הביניים, עמוד שדרה שכזה הוא בדיוק מה שאבד לבני הדור החדש של האליטה המצרית.

ההירואין, לעומת זאת, היה בעיה של עניים: הוא היה זול יותר, ונצרך על ידי מהגרים עניים מהכפרים שהסתובבו בשכונות קהיר כרוחות רפאים, שלדים מהלכים. העיתונות המצרית עסקה באיום ההירואין באופן תכוף מכיוון שרבים מן הכותבים ראו בו בעיה דחופה שמאיימת על הכלכלה המצרית: כל גבר רביעי בין הגילאים 18 ו-45, כך נטען, היה מכור להירואין. העיתונים פרסמו, חדשות לבקרים, סיפורים קורעי לב על פקידים זוטרים שאיבדו את רכושם המועט ואת עבודתם והדרדרו לפת לחם בשל התמכרות להירואין. תמונות מעצר הציגו קבוצות של גברים רזים, שקועי עיניים וחסרי תקווה. הירואין היה איום לאומי. האחריות הלאומית נותרה לפיכך בידיו של מעמד הביניים – ועיתונות מעמד הביניים היא זו שהכריזה על מצב חירום.

השוואה בין גבר בריא לבין המכור לסמים
מתוך כתב העת אל-דוניא אל-מוצוורה, 1930

כיצד הגיעה מצרים למצב זה? מכיוון ש״סמים לבנים״ הגיעו למצרים מאוחר יחסית, לא הייתה במצרים חקיקה אפקטיבית נגד סחר בסמים וצריכתם. מצרים הייתה לפיכך מושלמת עבור סוחרים ומבריחים. מה שאסור היה ברוב מדינות אירופה, היה עדיין חוקי במצרים, והירואין הוברח למצרים בכמויות גדולות, לצד כמויות של אופיום, חשיש וקוקאין. 

מגמה זו השתנתה ב-1925, כאשר דעת הקהל המצרית והמשטרה הבריטית, מסיבות שונות – אך משלימות, דרשו לשים לכך קץ. החקיקה שונתה כך שתכלול קוקאין והירואין, עונשים הוחמרו ואיתם גם האכיפה. בסוף שנות העשרים, דו״חות שנתיים של המשטרה ודיווחים בעיתונות היומית והשבועית, החלו לתאר את גבורתה של משטרת קהיר ושל רשויות המכס, שתפסו משלוחים ואסרו מבריחים. בראשית שנות השלושים, משטרת קהיר כבר הכריזה בבטחון שמדיניות האכיפה החדשה נושאת פרי, ושמחירו של ההירואין כבר עלה מעבר להישג ידם של הפלאחים ועניי הערים. בסופו של אותו עשור, הירואין וקוקאין כבר לא נחשבו לאחת הבעיות המשמעותיות במצרים. אלה יעלו לכותרות רק עשרות שנים לאחר מכן.

 בתחילת המאה העשרים, קוקאין היה סם של עשירים והרואין שימש בעיקר עניים. הפללת ההירואין והאכיפה העלו את מחיר ההרואין ובכך הורידו את הסמים הלבנים מסדר היום. בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, הירואין הוא בעיה של בני המעמד השבע, אך השימוש בו עדיין מקושר עם ירידה לאשפתות. עבור מעמד הביניים המצרי, ל"סמים לבנים" היו גם משמעויות כלכליות אך גם משמעויות סימבוליות. אם בשנות העשרים והשלושים בני האליטה הוצגו כמי שאיבדו את צלמם המוסרי ונכשלו בהובלתה של החברה המצרית, הרומן של עסאם יוסף מציג דור צעיר שנבגד על ידי דור ההורים, אך מסוגל לקחת את עצמו בידיים ולהשיב את עצמו לדרך הישר ולאזרחות בוגרת: אולי, לקראת מהפכה.

 * עקבו אחרינו בפייסבוק, וקבלו עדכונים לגבי פוסטים חדשים