* מאמר חמישי בסדרה מיוחדת לציון 100 שנים למלחמת העולם במזרח התיכון. מאמרים נוספים בסדרה תוכלו לקרוא כאןכאןכאן וכאן.

איתן בר-יוסף

ב-9 בדצמבר 1917 כבש הצבא הבריטי את ירושלים מידי האימפריה העות'מאנית, ויומיים אחר כך צעד הגנרל אדמונד אלנבי בראש תהלוכה חגיגית שעשתה את דרכה אל תוך העיר העתיקה. בלונדון פרסם השבועון הסאטירי המאויר פּאנץ' קריקטורה שהמחישה את גודל ההישג: תחת הכותרת "מסע הצלב האחרון" נראה בו ריצ'רד לב-הארי כשהוא מביט אל עבר ירושלים ומהנהן בסיפוק, "חלומי התגשם!"

 פאנץ' הפליא, כהרגלו, לקלוע לדעת הקהל: במהלך המלחמה, וגם הרבה אחריה, נפוצה מאוד הנטייה להתייחס למערכה על ארץ-ישראל כאל מסע הצלב "האחרון" או "החדש", ולחיילים הבריטיים שלחמו שם כאל צלבנים "חדשים" או "מודרניים". הדבר מתבטא, למשל, בשמות הספרים שבהם תיארו לוחמים וסופרים את מהלך הקרבות: צלבני חאקי (1919), צלבנים זמניים (1919), הצלבנים המודרניים (1920), מסע הצלב האחרון (1920), עם צלבניו של אלנבי (1923), וכן הלאה.  אפילו היום, ההשוואה  בין המערכה הבריטית לבין מסע הצלב עודנה שכיחה מאוד בהיסטוריוגרפיה הפופולרית של המלחמה; סביר להניח שהזיהוי הזה רק ילך ויתחזק בשנים שנותרו עד ליובל המאה לכניסתו של אלנבי לירושלים.

 אלא שדווקא במהלך הקרבות עצמם, היו בממסד הבריטי פקידים שסברו שההשוואה הזו מופרכת, אולי אפילו מסוכנת. שבועות ספורים לפני כיבוש העיר פרסמה לשכת העיתונות הבריטית, אחד האגפים במחלקת המידע של הממשלה, את הוראת הצנזורה הבאה:

 15 בנובמבר 1917                                        1.45 אחה"צ.

הודעה לעיתונות. פנימי וחסוי. (לא לפרסום או הפצה)

ברצוננו להפנות שוב את תשומת-ליבם של העיתונים לכך שלא מומלץ לפרסם כל מאמר פיסקה או תמונה שיעוררו את הרושם כי הפעולות הצבאיות נגד טורקיה הן באיזשהו אופן "מלחמת קודש", מסע צלב מודרני, או שהן נוגעות בכל דרך שהיא לסוגיות דתיות. על פי ההערכות, כמאה מיליון מנתיני המלך באימפריה הבריטית הם בני דת מוחמד, וברור כי ייגרם לנו נזק אם נעורר את הרושם שהסכסוך שלנו עם טורקיה הוא סכסוך בין הנצרות לאסלאם.

 למותר לציין שפאנץ' לא סומן כאויב העם ואפילו לא ננזף על ידי הצנזור, למרות שדיוקנו של ריצ'רד לב הארי, בהקשר הזה, תחת הכותרת "מסע הצלב האחרון", הפר בעליל את הוראות הצנזורה. אדרבא, אפילו  המאמרים הרשמיים שהוזמנו על ידי מחלקת המידע עצמה בפברואר 1918—מאמרים שנכתבו בארץ-ישראל על ידי פקידים בריטיים, ונשלחו, בתיווכה של המחלקה, אל מערכות העיתונים בלונדון—הרבו להתייחס במפורש לרעיון הצלבני. כעבור חודש הגדילה לעשות מחלקת המידע  והפיצה סרט רשמי בן ארבעים דקות שכותרתו הצלבנים החדשים: עם הכוחות הבריטיים בחזית ארץ-ישראל. ואף על פי כן, אפילו באוקטובר 1918—בתגובה למברק מהמטה הבריטי במצרים שהתרעם על התייחסות בטיימס  ל"מסע הצלב החדש הזה"—העיר צנזור המִברקה כי "הצנזורים היושבים כאן קיבלו זה מכבר הוראות לנקוט משנה זהירות באישור הביטוי 'מסע צלב'".

ירושלים נכנעת: ראש העיר, חוסיין אל-חוסייני עם חיילים בריטיים. ה-9 בדצמבר, 1917

 איך אפשר להסביר את הסתירה הזו? האם  היה זה סתם בלבול ביורוקראטי טיפוסי, שבו זרוע אחת של הממשלה פעלה בתום-לב כנגד הזרוע האחרת, או שמא רמז לשניות עמוקה יותר? מה משמעותו התרבותית והדתית של דימוי מסע הצלב בתרבות האנגלית, ומדוע היה חשוב כל כך לעודד, או להדחיק, את הדימוי הזה בהקשר של הנוכחות הבריטית בארץ-ישראל? ומה ניתן ללמוד מן ההשוואה בין כיבוש ירושלים לבין "מסע צלב האחרון" על האתוס האימפריאלי הבריטי בכלל, ועל החזון הבריטי בנוגע לעתיד המזרח התיכון בפרט?

 יש לזכור שמעבר לחשיבותה האסטרטגית המעשית, המערכה הצבאית על ארץ-ישראל נוהלה על ידי ממשלת בריטניה כתרגיל מובהק בתעמולה. כשראש הממשלה דיוויד לויד ג'ורג' נפגש עם אלנבי ביוני 1917 כדי לדון בהתקדמות הצפויה בזירת ארץ-ישראל, הוא הודיע לגנרל כי קבינט המלחמה רוצה בירושלים "כמתנת חג-מולד" עבור האומה הבריטית. כבר מתחילת המלחמה גרס  לויד ג'ורג' כי רק פעולה צבאית במזרח התיכון תוכל לשבור את הסטטוס קוו בחזית המערבית ותחיש את ניצחונן של בעלות-הברית; אבל המערכה על ארץ-הקודש גם העניקה לראש הממשלה הזדמנות להתמקד באחד התחומים החביבים עליו ביותר -  העיסוק בהסברה, פרסום ותעמולה. וכך, מהלך הקרבות והטקסים שליוו את הניצחון בארץ-ישראל תוכננו, עוצבו ויוצגו כך שיעלו את המוראל הלאומי של העם בבריטניה. אחרי הכל, ארץ-ישראל לא היתה שלל אימפריאלי רגיל, אלא "ארץ הקודש", רוויה בדימויים דתיים והיסטוריים: הקריקטורה שפורסמה בפאנץ' מוכיחה שאחד מהדימויים שנצרבו במיוחד בזיכרון הקולקטיבי היה כישלונו של ריצ'רד לב-הארי לכבוש את ירושלים.

"תמונת ניצחון": הגנרל אלנבי נכנס לירושלים בטקס שתוכנן בקפידה, 11 בדצמבר, 1917

 אלא שהנטייה האינסטינקטיבית-כמעט לאזכר את מסעות הצלב בהקשר הזה חשפה מתחים וסתירות שלא בהכרח עלו בקנה אחד עם האתוס הבריטי האימפריאלי. הודעת הצנזורה שצוטטה לעיל מלמדת, למשל, כי  השימוש הרטורי בדימוי הצלבנים—כלומר, הצגת המאבק בין הבריטים לעות'מאנים כסכסוך נוצרי-מוסלמי—עלול היה לערער את תחושת הנאמנות בקרב נתיניה המוסלמים של האימפריה ואגב כך לסכן את מעמדה האסטרטגי של בריטניה.  בנובמבר 1914, בעידודם של הגרמנים, הכריז הסולטן העות'מאני על ג'יהאד כנגד הבריטים; ולמרות שהקריאה לא עוררה תגובה משמעותית בקרב המאמינים, הפקידים הבריטיים חששו כל העת ממרד מוסלמי שיפרוץ, למשל, בהודו. העובדה שחיילים הודים מוסלמים שירתו בצבא הכיבוש הבריטי ולחמו בחזית ארץ-ישראל (31 חללים מוסלמים טמונים עד היום בקבר אחים בבית הקברות ההודי בתלפיות) סיבכה עוד יותר את המצב. יתר על כן, שימוש ברטוריקה צלבנית שכזו גם איים לשים ללעג את הטענה הבריטית המוכרת לפיה השייכות האימפריאלית קודמת לכל השתייכות דתית, וכי סובלנות דתית היא אבן-הפינה של הקולוניאליזם הבריטי הנאור. למרבה האירוניה, עצם הצורך להכחיש או להדחיק את הרעיון שהמערכה על ירושלים היא "מסע צלב חדש" רק הגביר, למעשה, את הרלבנטיות של הדימוי: שהרי אלמלא היה הרעיון הזה מתבקש כל כך, צפוי כל כך, לא היה מתעורר הצורך להדחיק אותו.

 מהודעת הצנזורה עולה אפוא לכאורה שדימוי מסע הצלב היה מעין סוד קולקטיבי שאיחד את תושבי בריטניה (הנוצרים) כנגד נתיניהם מעבר לים. אלא שבפועל, רק מעטים היו שותפים ל"סוד" הזה, משום שהנטייה האינסטינקטיבית-לכאורה להתרפק על זכר מסעי הצלב אפיינה כמעט בלעדית את בני המעמד החברתי והתרבותי הגבוה, שגדלו על עלילות הצלבנים בבתי הספר הפרטיים ובאוניברסיטאות היוקרתיות בהם התחנכו.

 רובם המכריע של תושבי בריטניה, לעומת זאת, אלה שנמנו על המעמד הבינוני ובעיקר מעמד הפועלים, לא נטו לזהות את ירושלים וארץ הקודש עם זכר הכיבושים הימי-ביניימיים וההתפשטות האירופית מזרחה, אלא דווקא עם סיפורי הברית הישנה והחדשה. במלים אחרות, יותר משהוא איחד את האומה הבריטית כנגד האויב המוסלמי, הדימוי של "מסע הצלב האחרון" הצביע למעשה על פער חברתי ותרבותי בבריטניה עצמה – בין האנשים שהיו ממונים על תעמולת המלחמה הבריטית לבין קהל היעד שלהם. לפער הזה היתה משמעות פוליטית ואידיאולוגית מובהקת: שהרי אם המסורת הצלבנית סימלה שאיפה אימפריאלית לכיבושה של ירושלים של מטה, הרי שבתרבות הנוצרית הפופולרית זוהתה ארץ-ישראל דווקא עם מזמורי הכנסייה שפיארו את ירושלים של מעלה; עם שיעורי הדת הנשכחים של יום ראשון, ומפת ארץ-ישראל התלויה ליד הלוח; עם ספר התנ"ך המשפחתי, האהוב; במלה אחת  – עם הבית. כלומר, בניגוד לנרטיב ההרואי שייצרו פקידי הממשל, נרטיב שהדגיש את הצורך לכבוש ולשלוט על ארצות מעבר לים, התרבות הדתית הפופולרית הציבה אתוס מתחרה שהביט דווקא פנימה, הביתה: אין פלא שמסע התעמולה שליווה את כיבוש ירושלים התקשה לסחוף את הציבור בבריטניה (כפי שעודכנו שוב ושוב חברי קבינט המלחמה בשבועות הראשונים של 1918).

מצעד הניצחון הבריטי ברחובות ירושלים

 היסטוריונים וחוקרי ספרות ותרבות הרבו להדגיש, בעשורים האחרונים, את מקומו המרכזי של האתוס האימפריאלי בתרבות הבריטית: הם נטו להניח כי ההוויה האימפריאלית עיצבה במידה רבה גם את החיים בבריטניה עצמה וכי הציבור במרכז המטרופוליטני היה שותף פעיל במפעל הכיבוש הקולוניאלי או לכל הפחות מאמין נלהב בעקרונות שעמדו מאחוריו. אבל עולם הדימויים שליווה את המערכה על כיבוש ירושלים חושף מורכבות דתית וחברתית שמערערת על הפרשנות הזו. כשלונו של מסע התעמולה שעיצבה ההנהגה הבריטית מלמד כי השיח האוריינטליסטי שעיצב במידה רבה את הנוכחות הבריטית במזרח התיכון לא היה קוהרנטי ואחיד (כפי שעולה, למשל, מניתוחו רב ההשפעה של אדוארד סעיד בספרו אוריינטליזם): האופן שבו הבינו ודמיינו את ה"מזרח" ואת "ירושלים" (או אפילו את ה"אחר" המוסלמי או היהודי) היה תלוי מעמד חברתי והקשר תרבותי. במלים אחרות, ההתחקות אחר "מסע הצלב האחרון" לא רק מציעה מבט חדש על הנוכחות הבריטית בירושלים (במלחמת העולם ואחר כך בתקופת המנדט)  אלא גם מזכירה כמה חשוב לחשוף את קיומם של בקיעים וסתירות בתרבות הדומיננטית לכאורה. ויש כאן, מן הסתם, עוד לקח משמעותי למי שמאדיר את נפלאות ה"תעמולה" ו"ההסברה" – אבל לשם כך לא חייבים, כידוע, להרחיק עד 1917.

 * איתן בר-יוסף מלמד ספרות אנגלית במחלקה לספרויות זרות ובלשנות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. גרסה מלאה של המאמר פורסמה בכתב העת ג'מאעה, כרך י"ב (תשס"ד), 11-40.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים