רות רודד

נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, אולי הפתיע רבים כאשר נסע לכפר קאסם להשתתף באזכרה לערבים תושבי המקום אשר נטבחו על ידי סיור של צה״ל לפני 58 שנה. צעד זה היה רק אחרון  בשורה של מעשים של הנשיא ריבלין אשר הפגינו רגישות למצבם הקשה של הערבים אזרחי המדינה ומחויבות לרעיונות ליברליים. על רקע התפיסות הרווחות בשנים האחרונות במחנה הפוליטי שבו צמח ריבלין, יש מקום לשאול כיצד ניתן להסביר את עמדותיו. ברור שהיו גורמים רבים שתרמו לעיצוב תפיסת עולמו של  הנשיא, אולם אין ספק שאחת החשובות שבהם היתה דמותו של אביו, המזרחן יוסף יואל ריבלין, אדם מיוחד בנוף של ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית ותקופה המנדט. 

הנשיא ריבלין ורעייתו בטקס בכפר קאסם, השבוע. צילום: תומר אפלבאום

  יוסף יואל ריבלין (1971-1889) נולד בירושלים למשפחה ממוצא מזרח אירופי אשר עלתה ארצה בראשית המאה ה-19. הוא החל את לימודיו ב״חדר״ וב״תלמוד תורה״ מסורתיים ואחר כך למד בבית ספר למל, אשר נוסד בחסות אוסטרית אך בניהול יהודי ספרדי. למל היה בית ספר מודרני ורב-תרבותי. למדו בו, לצד ריבלין, לא רק אשכנזים וספרדים אלא גם מוסלמים, קראי אחד ויווני קתולי אחד. ריבלין המשיך את לימודיו בסמינר עזרא, ששפתו הראשונה היתה גרמנית אך דגל גם בהוראת עברית מודרנית.

 מאוחר יותר, היה יוסף יואל ריבלין אחד היהודים היחידים אשר למדו בבית הספר המוסלמי העצמאי רָוְדַת אל-מעארף. תכנית הלימודים בבית ספר זה לא היתה שונה בהרבה מהמוסדות החינוכיים האחרים בהם למד ריבלין, פרט לערבית מתוגברת. הרגשתו של יואל יוסף כבן מיעוט בבית הספר האסלאמי לא היתה כנראה שונה בהרבה מזו של הבנים המוסלמים שלמדו בלמל. אי אפשר שלא להתפעל מחינוכו הרב-תרבותי והרב-לשוני של יוסף יואל ריבלין שעתיד היה לפתוח לו אפיקים רחבים כל כך.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאסר ריבלין על ידי התורכים העות׳מאנים בירושלים והובל לדמשק. הוא שוחרר ממאסר תודות למאמציו של מהנדס אשר עבד בשביל הצבא התורכי בעיר, ושימש לו כמזכיר עד תום המלחמה. למרות הנסיבות הקשות שבהן הגיע ריבלין בדמשק, לימים יזכור את התקופה הזו באור חיובי. הסיבה העיקרית לכך היתה שהוא הוגלה מארץ ישראל עם יהודים אחרים, והם יצרו קשרי חברות שליוו אותם לכל חייהם. בהנהגת כמה מחנכים ארץ ישראליים, ארגנו ריבלין וחבריו פעילות תרבותית ציונית ומערכת חינוך עברית ליהודי דמשק, שכללה בתי ספר לבנים ולבנות וכן גן ילדים. לצד פעילות זו, יצר ריבלין קשרים חברתיים עם כמה מערביי דמשק, כולל בני משפחתו של האמיר פיסל ומשפחות נכבדים מקומיים. בשנים אלה, המשיך ריבלין ללמוד ערבית ולחקור את תולדות יהודי המזרח.

 בשנת 1922, נסע ריבלין ללמוד שפה וספרות ערבית באוניברסיטת פרנקפורט. בתקופה זו היתה גרמניה אחד המרכזים המובילים במזרחנות האירופית, והלימודים שם ללא ספק תרמו לשיפור כישוריו האקדמיים. כאשר חזר לירושלים ב-1927, התמנה ריבלין לעוזר מחקר במכון למזרחנות ולימים למרצה לערבית למתחילים. ריבלין היה חריג בקרב הדור הראשון של המזרחנים הירושלמיים. הוא דמה לעמיתיו – כולם ילידי אירופה – בהערכתו למדע המערבי ושיטותיו, אך נבדל מהם במקורו הירושלמי וחיברותו המזרח תיכוני. פרסומיו המוקדמים של ריבלין שיקפו את העניין שלו בספרות הערבית, בתרומת הערבים לתרבות אירופה דרך תרגומים של יהודים (וגם נוצרים), ובשירה עברית מתור הזהב ביחסי יהודים-מוסלמים בספרד. בראשית שנות השלושים, חיבר ריבלין כמעט בו-זמנית ספר לימוד לקריאת ערבית וביוגרפיה של הנביא מחמד בעברית.

יואל יוסף ריבלין (שלישי מימין), 1922, עם עמיתיו דב קימחי, דוד אבישר, יהודה בורלא, אביעזר ילין ומשה כרמון.

ריבלין האב פרסם את ״חיי מחמד״ ב-1932, שלוש שנים  אחרי מאורעות דמים שפרצו על רקע המתיחות היהודית-ערבית הגואה בארץ ישראל, והספר נועד לקהל הרחב המשכיל קורא העברית. מה הניע את יוסף יואל ריבלין לקחת על עצמו משימה מיוחדת זו? איזו דמות של האסלאם ונביאו עולה מספרו? האם היה ריבלין קול קורא במדבר?

מטרתו המוצהרת של ריבלין בכתיבת ״חיי מחמד״, כפי שבאה לביטוי בהקדמה לספר, הייתה להציג את חיי הנביא כפי שהערבים מספרים אותם. החיבור מבוסס על הביוגרפיה הקדומה ביותר של ״שליח האל״ ששרדה, פרי עטו של אבן השאם, עם שינויים אשר ריבלין סבר שיקלו על הקורא העברי. דמותו של מחמד העולה מהחיבור היא חיובית, וריבלין אף הוסיף פרק על סגולותיו של הנביא ממקורות אסלאמיים מסורתיים. כמו כן, בניגוד למזרחנים אירופאים בני התקופה, ריבלין לא מזכיר את ההשמצות הנוצריות-מערביות המקובלות באותה תקופה, בדבר מיניותו של הנביא וחסידיו. בניגוד לספרות המזרחנית האירופית, הוא אף לא מייחס לאסלאם אלימות מיוחדת. הוא אמנם מתאר בפירוט כל קרב ופשיטה של המוסלמים הקדומים, אך מנתח אותם בהקשרם ההיסטורי. בהציגו את המתקפה של המוסלמים על השיירה של אנשי קורייש הפגאניים, לדוגמא, מסביר ריבלין שלא היתה למחמד ברירה אלא לתקוף, שכן הוא היה זקוק לשלל כדי להאכיל את תומכיו העניים. כמו כן, העברית המקראית של ״חיי מחמד״ של ריבלין, אשר היתה מקובלת בתקופתו, מזכירה למשכיל קורא העברית מצבים צבאיים דומים בתנ״ך (השוו למשל: ספר יהושע ח׳ 1-29).

באשר ליחסו השלילי של אבן השאם כלפי היהודים, ריבלין מבקש לרככו. לעיתים, הוא מסכם את התיאור המפורט של אבן השאם, כגון הפניית העורף של היהודים למחמד, ומטשטש את אפיונם כשקרנים, בוגדים, רשעים וצבועים. ביחס לפשיטה של מחמד על אויביו משבט בנו קריזה היהודי, מספר ריבלין את העיקר, אפילו כאשר הוא לא נעים: היהודים הפרו את החוזה שלהם עם הנביא והוא הביס אותם והשמידם. בניגוד לאבן השאם, ריבלין לא מקדיש פרק מיוחד ל״פשיטה על בנו קריזה״, אלא מפזר את הפרטים בין חומרים אחרים, ובדרך זו ממעיט מחשיבותה. ריבלין כן מקדיש פרק שלם לקרב ח׳יבר, כיאה לאירוע שהיה לו השלכות חשובות לתולדות האסלאם, אך הזווית היהודית של הקרב מוצגת כשולית. הוא חוסך מקוראיו חלק מהפרטים העקובים מדם של קרב זה, אך לא מהסס לספר: ״הוא [מחמד] הרג את הגברים, הנשים והילדים, ואת רכושם הוא חילק בקרב המוסלמים.״ יחד עם זאת, העונש של היהודים נקבע על ידי בורר אשר מונה על ידי מחמד, בעלי הברית של היהודים, וכן היהודים עצמם.

באווירה רווית האלימות ביו יהודים לערבים, עשה י.י. ריבלין מאמץ מיוחד לחנך את הקהל קורא המשכיל בישוב העברי על הנביא מחמד והאסלאם. הוא ניסה להציג את מחמד באור חיובי מבלי לסטות יותר מדי מהמקורות האסלאמיים.

 קול קורא במדבר?

ניתן לראות את פרסום ״חיי מחמד״ בהקשר של מספר זרמי מיעוט בתוך התנועה הציונית לפני מלחמת העולם הראשונה ובשנות העשרים והשלושים, זרמים שריבלין היה קשור אליהם חברתית אף כי לא פוליטית. ה״ציונות המזרחית״ היתה תנועה אינטלקטואלית-ספרותית, אשר צמחה לפני מלחמת העולם הראשונה בקרב קבוצה של צעירים משכילים ילידי ירושלים, ספרדים ברובם. קבוצה זו היתה חלק מזרם גדול יותר, אשר דגל בגישה ״אינטגרטיבית״ לשאלה הערבית. הם גרסו שיש לעם היהודי והאומה הערבית היסטוריה ומורשת ספרותית משותפות וקראו לחידוש ה״קשר השמי״. מספר ספרדים רביזיוניסטים בשנות העשרים דגלו בהפרדה בין יהודים וערבים ואפילו בעימות, בניגוד, למשל, לברית שלום, ובכל זאת היללו את התרבות המזרחית. נראה שריבלין היה לאומן אשר דגל באינטגרציה — ציוני נלהב ופעיל אשר האמין שהחזרה לציון כרוכה בחזרה לשורשים השמיים, שהיו משותפים לעם היהודי ולערבים ולמוסלמים בעבר, וראוי שיהיו בסיס גם לחיים בהווה ובעתיד. בקרב המזרחנים היהודים היו אחרים עם דעות דומות לאלה של ריבלין, הבולט ביניהם היה שלמה דב גויטין, עמיתו הבכיר במכון ללימודי המזרח באוניברסיטה העברית.

הספר ״חיי מחמד״ זכה לביקורות נלהבות אבל כנראה לא התקבל בקרב הקהל, במיוחד לאורך זמן. הסיבות לכך היו לא רק המסרים בספר, אלא סגנון החיבור, שלא היה פופולרי מספיק לקהל הרחב, ולא מדעי מספיק למטרות אקדמיות. ההתקבלות החלקית של הספר עמדה בניגוד גמור לתרגומו של ריבלין לקוראן, אשר זכה להוצאות חדשות עד שנות ה-80.

ובכל זאת, אי אפשר שלא להתפעל ממאמצו של ריבלין האב להפיץ ידע על הערבים המוסלמים בקרב הקהל היהודי ולקרב בין העמים והדתות דווקא בשעה קשה זו. כאשר ריבלין הבן מנסה לשדר לקהל הישראלי שאפשר להיות ציוני ובה בעת להתחשב בערבים במדינה ולהכיר בדתם ובתרבותם, הוא הולך בדרכי אביו.

* פרופ׳ רות רודד מהאוניברסיטה העברית חוקרת את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של המזרח התיכון המוסלמי. היא שוקדת עתה על מחקר רחב היקף אודות גרסאות מודרניות של ביוגרפיות של הנביא מחמד אשר חוברו על ידי גברים ונשים, מוסלמים ולא-מוסלמים.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.