וַאאֵל אבו-עקסה

 בצל השינויים הפוליטיים המהירים העוברים על המזרח התיכון, ובצלו של שיח פוליטי מתלהם המלווה בהפגנות וחילופי שליטים, מתרחש מאבק ישן על דמותה, צביונה ואופייה של המדינה הערבית המודרנית. במצרים, ניתן לסכם את רוח הדברים באמצעות שתי אפיזודות: הראשונה היא הפגנות הענק בעשרים וחמישה לינואר 2011 נגד האוליגרכיה הביטחונית, הצבאית והכלכלית השלטת בדרישה לכינון מדינה דמוקרטית שבה הצבא פועל הרחק מהפוליטיקה. האפיזודה השנייה הייתה אף היא סדרת הפגנות המוניות, ימים ספורים לפני השלושים ביוני 2013, בהשתתפות כוחות אנטי-אסלאמיסטיים. הפגנות אלו, שהתחילו בדרישה להקדמת מועד הבחירות לנשיאות, הפכו עד מהרה לדרישה לסיים את השלטון האסלאמיסטי, מה שהחזיר את הצבא למרכז העשייה הפוליטית. שנה אחת תחת שלטון האחים המוסלמים שכנעה את נציגי הכוחות החילוניים במצרים שתנועת האחים במדינה שאבה מהמושג דמוקרטיה רק את עיקרון שלטון הרוב והתעלמה ממורשתו הליברלית הקשורה בחירויות אינדיבידואליות.

שני היסודות הללו, החופש הפוליטי – קרי זכותו של האזרח להשפיע ולהשתתף בעשייה הפוליטית – והחופש האינדיבידואלי התקבלו והתפתחו בנבדל בעולם דובר הערבית. את שורשי הפיצול ניתן לאתר כבר בתחילת הכיבוש הצרפתי במצרים (1798-1801). הכובשים, שהציגו את עצמם ככובשים נאורים, חילקו ביולי 1798 צו שיועד ל"אומה המצרית" ונפתח במשפט: "מטעם מדינת הצרפתים הבנויה על יסודות החופש והשוויון… בעיני אללה כל האנשים שווים". הצירוף חופש ושוויון התעצב בהקשר הצרפתי לאור הגותו של ז'אן ז'אק רוסו. בצרפת הקדם-מהפכנית, הדרישה לחופש ושוויון הייתה בעלת רקע כלכלי הקשור בשבירת ההירארכיות בין אזרחים בעלי פריבילגיות ובין כאלו שהיו מחוסרי זכויות פוליטיות. רוסו, שכתב מתוך המציאות הפוליטית של "המשטר הישן" טען שהמוסדות והמנהגים החברתיים הם המנציחים אי-צדק ומערערים על החופש והשוויון שהתקיימו במצב הטבעי. אי-השוויון הכלכלי, טען רוסו, מאיים על החופש האינדיבידואלי וחותר תחת החוזה החברתי.

קרב הפירמידות שהתקיים ביולי 1798 בין הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליון לבין הממלוכים של מצרים. המקור: כתב העת אלהלאל, ספטמבר 1894

 הדינמיקה האינטימית הזו בין שני הערכים לא נשמרה בארצות דוברות הערבית. כבר בתגובה פולמוסית שחיבר הכרוניקאי המצרי החשוב בן התקופה עבד אלרחמן אלג'ברתי לצו הצרפתי, גרס הלה בתמיהה: "כיצד יוכלו דברים אלה להיות נכונים כאשר אללה העדיף אנשים על אחרים". בחברה בה היוותה השייכות הדתית את הבסיס למשפט ולארגון החברתי, למושגים חופש ושוויון הייתה משמעות נבדלת. בעוד השוויון נתפש כאתגר ועל כן משך את תשומת ליבם של מלומדים מוסלמים, המושג חופש לא עורר תגובות מיוחדות וככל הנראה לא הכיל משמעות פוליטית-חברתית פרובוקטיבית כלשהי. עד אז, המלה חֻר (חופשי) הורתה בעיקר על מושג משפטי דומה למונח העברי "בן-חורין", דהיינו לא-עבד. ההופעה הראשונה של המלה בהקשרים פוליטיים בערבית נקשרה בספרה תרבותית זרה המתייחסת לעולם הנוצרי-מערבי. בעיני מלומדים נוצרים בני התקופה, למושגים חופש ושוויון הייתה משמעות נוספת. עבורם, חופש בהקשרו הפוליטי סימן אמנציפציה מהמעמד החברתי והמשפטי הד'מי הנחות של "עמי הספר". ברוח זו דיווח הכרוניקאי הנוצרי נקולא אלתורכ מאזור הלבנון על כך שהצרפתים "נתנו חופש לשאר הנתינים [הלא-מוסלמים]". החופש על פי השקפה זו הוא אמצעי לשוויון חברתי ומשפטי והוא קשור בראש ובראשונה בדרישה לחופש הפולחן, תחום שהוטלו עליו כמה מגבלות ואיסורים שהבטיחו את הדומיננטיות הנורמטיבית של דת האסלאם. בחוויה מוקדמת ומוגבלת זו, התקבלות המושג חופש משקפת עניין מועט בממד הפוליטי, והסטה של עיקר תשומת הלב לנושא החופש הדתי.

נקודת פתיחה זו העלתה את עקרונות היסוד שהומשגו כחלק אינהרנטי מהרעיון הדמוקרטי על מסלול שונה מהעקרונות שהרכיבו את המושג הליברלי. ההיסטוריה של הרעיון המדיני במזרח התיכון של המאה התשע-עשרה מצביעה על שימור אותם מסלולים נבדלים, ומדגישה אותה דינאמיקה של התנהלות. ברמת השפה, הלקסיקון הפוליטי של הערבית של המאה התשע-עשרה עשה שימוש נדיר ביותר במילה דמוקרטיה. לעומת זאת, המלה ֻחרִיה התאפיינה בהתרחבות והתעצמות סמנטית שהגיעה לשיאה עם כינונה של האידיאולוגיה הליברלית. לעומת העניין המועט בחופש פוליטי, נתפש החופש האינדיבידואלי כחיוני למציאות החברתית. הרפורמות באימפריה העות'מאנית (1839-1878) ובכלל זה במצרים של מחמד עלי ויורשיו, הדגישו תהליך זה. הרפורמות כללו ניסיונות למסד את רעיון השוויון בפני החוק, מאמץ שהיה כרוך בניסיונות ממשלתיים ליצור בסיס משפטי שוויוני לכל הנתינים בהתבסס על שייכות טריטוריאלית-פוליטית על-דתית.

מלחמת האזרחים והטבח שהתרחש באוכלוסייה הנוצרית בחלק מעריה של סוריה רבתי בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה סיפקו לרעיונות אלה הקשר חדש. הניסיון השיטתי הראשון בשפה הערבית שראה ברעיון החופש האינדיבידואלי כבסיס לשלום החברתי נעשה בשנים 1860-1861 לאחר אירועי דמשק, אז הוצג לראשונה הרעיון החילוני כדרך בלעדית לשיכוך המתחים הבין-עדתיים. נוסחה חדשה של סובלנות העמידה מושג זה על שני אדנים חדשים: חילוניות (שהובנה כהפרדת הדת מהחוק), ואינדיבידואליזציה של האמונה הדתית. תיאוריה זו הציעה את השייכות למולדת כבסיס משפטי לזכויות והגדירה לראשונה את חופש האמונה והמצפון כזכות אינדיבידואלית. ה"עדתיות" הפכה עתה למושג שלילי המשקף העדר נאורות, פנאטיות וריאקציוניות. הקריאה נגד הפנאטיות הדתית (תעצב) ניסתה להחליף את הסדר החברתי ההירארכי בסדר שוויוני, ואת הבסיס המשפטי הדתי בבסיס חילוני. באופן מעניין לא פחות כתב אותו הוגה שהדמוקרטיה היא מקור לאנרכיה והנה נוסחה לחוסר יציבות מתמשכת. בסוף המאה התשע-עשרה, התרחבה דרישת החופש האינדיבידואלי מעבר למסגרת שיח השוויון הבין-דתי (בין מוסלמים ללא-מוסלמים) והפכה לדרישה חוצת דתות ומגדרים. לדידם של רפורמאטורים וליברלים מוסלמים, עיקרון זה שימר את הגיוון שבאסלאם ומנע כפייה של פרשנות דתית.

אדיב אסחק (1856-1885) אחד ההוגים הערביים החילוניים הבולטים במאה התשע-עשרה. הוא נולד בסוריה וחי במצרים וצרפת. המקור: כתב העת אלהלאל, אוגוסט 1894

 היסטוריה זו שופכת אור על המקרה המצרי, ועל המחלוקת בנוגע לחופש האינדיבידואלי שנמשכת גם לאחר קיום בחירות דמוקרטיות. החוקה שנוסחה באופן כמעט בלעדי על ידי זרם האסלאם הפוליטי במדינה מדגימה כיצד התעצם הפילוג בעניין גבולות החופש. החוקה האסלאמיסטית ירשה מחוקת 1971 ומהתיקון של שנת 1980 את הסעיף לפיו האסלאם הוא דת המדינה ועקרונות השריעה הם המקור הראשי לחקיקה. לאלו נוספו כעת שני סעיפים המגדירים בצורה ברורה יותר את מהות ה"אסלאם" ואת המרכיב ה"לא-מוסלמי" שבחברה. סעיף מספר 219 מגדיר את "עקרונות השריעה" ומגבילם לאסכולות של האסלאם הסוני, ואילו סעיף מספר 3 מצמצם את הגדרת הלא-מוסלמים ל"נוצרים ויהודים". בנוסף לכך, המלה "שוויון" שהגדירה את היחס בין המינים הוסרה מחוקה זו כליל. מבחינתם של ליברלים, שוללת חוקה זו מקבוצות כמו מוסלמים שיעים, בהאים ואחרים את הזכות לחיות בצורה חוקית על פי הנורמות שלהם והיא מבטלת – גם ברמת החזון – את השוויון בין המינים. חוקה זו מאשררת את הסדר ההירארכי ברמה הדתית, העדתית והמגדרית. הממד המשפטי של המצריות, שאמור לספק מרחב אזרחי ניטראלי, הצטמצם והוא לא מהווה ממד משפטי בלעדי לשותפות הפוליטית. המעמד האזרחי אינו נחלתם של מצרים, אלא של מצרים-מוסלמים, מצרים-נוצרים ומצרים-יהודים. החיים מחוץ למסגרות דתיות-אתניות אלו הופכים קשים יותר ולגיטימיים פחות.

המסורת הליברלית הערבית נרדפה מראשית דרכה בסוף המאה התשע-עשרה על ידי רעיון הטיראניה של הרוב. האתגר העיקרי בזרם זה היה לא רק כיצד ניתן להגביל את השליט, אלא גם ובעיקר כיצד ניתן להגן על הפרט מפני כפיית הנורמות המוסריות של הרוב. את הברית הבלתי-קדושה בין ליברלים לצבא ואת עמדתה הלעומתית של ברית זו אל מול האחים המוסלמים במדינה יש להבין על רקע המתח בין ערכי יסוד אלה.

 

ד"ר וַאאֵל אבו-עקסה הוא עמית מחקר במרכז ללימוד המזרח התיכון באוניברסיטת הארוורד בארצות הברית ועמית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים.