מאיר ליטבק

כשהגיע השיח' מחמד "מג'אהד" טבאטבאי לטהראן בקיץ 1826 "נישקו ההמונים את האפיריון בו ישב, את הסולם עליו טיפס לאפריון, ואספו את העפר מהעקבות שהשאירה הפרדה שנשאה אותו." ששים וחמש שנים מאוחר יותר, הניע פסק הלכה שיוחס לאיש דת בכיר אחר, מירזא חסן שיראזי, חרם כמעט מוחלט על הטבק ומוצריו בכל רחבי איראן, וסייע לבטל זיכיון למונופול על סחר הטבק שניתן לחברה בריטית ואשר איים על פרנסתם של עשרות אלפי איראנים. שני אירועים אלה, ועוד רבים אחרים מעלים את השאלה מהם המאפיינים הייחודים של הממסד הדתי השיעי, שהעניקו לו עוצמה חברתית ופוליטית כה גדולה בהיסטוריה של איראן המודרנית.

אנשי הדת השיעים הפכו למנהיגים רוחניים וקהילתיים של הקיבוצים השיעיים  הפרושים במזרח התיכון החל מהמאה התשיעית, עם מותו של האמאם השיעי האחד-עשר, שהיה צאצא של הנביא מוחמד. במהלך רוב ההיסטוריה שלהם היו אנשי הדת הללו מנהיגיו של מיעוט דתי, שסבל בדרך כלל מאפליה ולעתים גם מרדיפות תחת השושלות הסוניות ששלטו במזרח התיכון, אך שימר ופיתח את זהותו הדתית והחברתית הנפרדת. בדומה לרבנות היהודית בגולה, הם לא התגבשו כממסד  היררכי, אלא פעלו יותר כרשת של מורים, תלמידים, ועמיתים.

השתלטות השושלת הצפאווית, שמוצאה ממזרח אנטוליה על איראן ב-1501, חוללה מפנה בהיסטוריה של השיעה, כאשר הצפאווים הפכו את השיעה לדת המדינה. הצפאווים הזמינו אנשי דת שיעים מלבנון ומבחריין כדי להפיץ את השיעה במדינה ולהמיר את הממסד הדתי המקומי, שהיה סוני, לדת השיעית. בתמורה לחסות זו, קיבלו עליהם אנשי הדת המהגרים ותלמידיהם את מרותה של המדינה ואף נאלצו להסכים לכמה פשרות תיאולוגיות. אך המחיר היה נמוך בהשוואה לעוצמה הפוליטית, הכלכלית והחברתית שהשיגו וליכולת להפיץ את דתם ולהיפטר מיריביהם, אנשי המסדרים הצופיים שהטיפו לאסלאם עממי לא-דוקטרינרי.

הרס קברו של חוסיין בכרבלא

לאחר נפילת הצפאווים ב-1722, עברו מרכזי הלימוד וההנהגה הדתית של השיעה מאיראן לערי הקודש השיעיות בעיראק, כרבלא ונג'ף, ערים שהיו חלק מהאימפריה העות'מאנית, הסונית. במהלך המאה ה-18 התחולל בשיעה מאבק דוקטרינרי פנימי בין שני זרמים. הראשון היה הזרם האוצולי, שדגל בעקרון האג'תהאד, כלומר בשימוש בכלי התבונה ככלי הכרחי לפרשנות, והוצאת פסקי הלכה עצמאיים בשאלות עליהן לא מספקים הטקסטים המקודשים תשובה מפורשת. הזרם המתחרה היה הזרם האח'בארי, לפיו מכיל הטקסט המקודש את כל התשובות. הזעזועים הפוליטיים החריפים באיראן במהלך המאה ה-18, וחולשתו היחסית של השלטון העות'מאני בפרובינציה של בגדאד, אפשרו חופש פעולה ומרווח תמרון ניכר לאנשי הדת, מה שהקל על ניצחון הזרם האוצולי. אנשי הדת האח'באריים נעלמו כמעט לחלוטין, פרט לקהילות מבודדות בבחריין. התפיסה האוצולית אפשרה להלכה השיעית להתאים את עצמה לצרכי הזמן, ולהרחיב את גבולותיה לכל תחומי החיים. העיסוק באג'תהאד שילב בין עקרונות הלוגיקה היוונית, ידע דקדוקי בערבית להבנת הטקסט, וטכניקות פרשניות, ולכן חייב לימוד שנמשך כמה שנים. המשמעות החברתית של הניצחון  היתה פיתוח של דוקטרינת ה"תקליד" (חיקוי) שחילקה את  הקהילה השיעית לשתי קבוצות מוגדרות: אליטה של אנשי דת שעברו הכשרה מתאימה שהסמיכה אותם להפעיל אג'תהאד, ולצידה רוב גדול של מאמינים, שהיה מחויב על פי תפיסה זו לציית לפסקי ההלכה וללכת בעקבות אנשי הדת. כמו כן, חיזקה הדוקטרינה האוצולית את מעמדם הפוליטי של אנשי הדת, מפני שלהלכה לפחות, היה השליט השיעי כפוף לפסקי ההלכה שלהם. גבולות הסמכות בין השליט באיראן לבין אנשי הדת היו נתונים למו"מ ולוויכוח מתמשך בין אנשי הדת לבין השליטים מראשית המאה ה-19 ועד למהפכת 1979 באיראן, בדומה לוויכוח בין הממסד החרדי לבין המדינה בישראל. שיעים שחיו תחת האימפריה העות'מאנית הסונית קיבלו עליהם את מרות השלטון הסוני, גם אם מחוסר ברירה.

בשונה מאנשי הדת הסונים שנתמכו על ידי השלטון, חייבה ההלכה השיעית כל מאמין להפריש לאנשי הדת מס מיוחד בסך 10% מרווחיו השנתיים שנקרא "חלקו של האמאם" לחלוקה בין הנזקקים אך גם לשימושם שלהם, וכן להעביר אליהם את מס הצדקה. הכנסות אלה העניקו לאנשי הדת עצמאות כלכלית, ובה בעת חיזקו את קשריהם עם המאמינים, שכן פגיעה או מצוקה כלכלית בקרב הציבור, התבטאה בירידה בתרומות לאנשי הדת. מאז מחצית המאה ה-19 התגבשה בממסד השיעי היררכיה פורמאלית למחצה, כשבתחתית הסולם מצויים אנשי דת פשוטים, מעליהם המג'תהדים (חכמי דת הרשאים להפעיל אג'תהאד) ובפסגה עמדו המקורות העליונים לחיקוי, אשר כל מאמין מחויב בציות להם. בהדרגה, נוצרו שלוש דרגות גם בקרב המג'תהדים עצמם: חג'ת אל-אסלאם, איתאללה, ואיתאללה עזמא (איתאללה בכיר). הטיפוס במעלה הדרגות התבסס בעיקר על הכרה של העמיתים למקצוע ופופולאריות בקרב קהל המאמינים, בהסתמך על למדנותו של איש הדת ויוקרתו כאיש צדק. גורמים נוספים בביסוס המעמד היו יכולתו של איש הדת לבנות רשת של תלמידים, שהיוו אנשי קשר בינו לבין קהל המאמינים, גייסו תרומות, הפנו אליו שאלות הלכתיות ותלמידים חדשים, וכן יכולתו להיתפס כבעל כריזמה. במאה העשרים נוסף מרכיב חשוב אחר, והוא פעילות פוליטית. מאחר וקריטריונים אלה הם סובייקטיביים בעיקרם, ומאחר ולא התגבשו הליכים פורמאליים לקידום באמצעות גופים רשמיים המקובלים על הכל, הרי שלעתים לא התקיימה הסכמה לגבי דרגותיהם של אישים שונים, לא מעט בשל שיקולים פוליטיים או אישיים. כמו כן התקיים בפועל מאבק בלתי פוסק בין מקורות ההלכה הבכירים על עמדת ההנהגה, ורק לעתים רחוקות הצליח אחד מהם להתקבל כמנהיג העליון הבלתי מעורער. הפיצול הזה אפשר לשליטים לתמרן לעתים בין אנשי הדת ולהחלישם פוליטית.

הודות לאופיין הייחודי של מערכת הלימודים השיעית ושל ההיררכיה הפורמאלית למחצה של ההנהגה, היתה המערכת הדתית פתוחה לבעלי כישורים ואפשרה את קידומם בתוך הממסד, ללא קשר למוצאם החברתי והכלכלי. בכך שימש הממסד הדתי ערוץ חשוב לניעות חברתית, בשונה ממגזרים אחרים בחברה האיראנית. תכונה זו, תרמה לאהדה כלפיהם בקרב שכבות נרחבות באיראן. כמו כן, בזכות היעדר המבנה הפורמאלי והריכוזי, הצטיין הממסד השיעי בפלורליזם מחשבתי בשאלות הלכה ופוליטיקה.

המתח שהתקיים בין הממסד הדתי באיראן לבין השליטים החריף במאה ה-20 תחת שלטונה של השושלת הפהלווית, שפעלה להפוך את איראן למדינה ריכוזית וחילונית, והגיע לעימות כולל במהפכת 1979 ששמה קץ למלוכה והביאה להקמתה של הרפובליקה האסלאמית תחת הנהגתם של אנשי הדת. המהפכה הייתה האירוע הראשון בהיסטוריה של ארצות האסלאם בו תפסו אנשי הדת את השלטון, ואף הצליחו להחזיק בו במשך 33 השנים האחרונות. כינון השלטון האסלאמי העמיד בפני אנשי הדת את ההזדמנות והאתגר ליישם חזון אוטופי של חברה ומדינה שינהגו לפי כללי ההלכה (שריעה) והמוסר האסלאמיים. עם זאת, עצם האחיזה בשלטון לאורך זמן הניעה שורת תהליכים בתוך הממסד הדתי, ששינו את אופיו, ובמידה רבה פגעו בכמה מיסודות העוצמה ההיסטוריים שלו.

הפוליטיזציה, למשל, הפכה לתופעה מרכזית, כאשר נוצרו שתי היררכיות מקבילות: אנשי הדת שעברו למנגנוני המדינה והחלו נהנים מעוצמה פוליטית וכלכלית, גם אם כישוריהם הלמדניים היו מפוקפקים, ואלה שנשארו במכללות הדת. הביטוי הבולט לפוליטיזציה היה בחירתו על עלי ח'אמנאי למנהיג איראן ב-1989, למרות שהיה איש דת מהדרג הבינוני ולא הצטיין בכישוריו הלמדניים, אבל נחשב לאחד ה"פוליטיקאים" המקורבים ביותר למנהיג המהפכה האיתאללה חומיני.

עלי ח'אמנאי

מאז הפיכתו למנהיג, פועל ח'אמנאי בשיטתיות להשליט את מרותו על הממסד הלמדני. הוא העביר תחת סמכותו האישית את מימונם של מוסדות הדת, ופעל להזרמת כספים מאסיבית אליהם תוך מתן עדיפות לשיקולי נאמנות פוליטיים. הוא משתמש בשליטתו על משאבי המדינה כדי להעניק לסטודנטים במכללות הדת מלגות נדיבות בהרבה מאלה שאנשי הדת הרגילים יכלו לשלם. כמו כן, מתוקף תפקידו כמנהיג הוא מפעיל מערכת פטרונות עצומה על ידי מינויים של אנשי דת בגופי השלטון ובמנגנוני פיקוח רבים בכל מוסדות המדינה. הודות לצעדים אלה, הוא רכש את נאמנותם האישית של המוני התלמידים והרחיקם מהמנהיגים המסורתיים, שעיקר כוחם היה בכתיבה למדנית והוראה. במקביל, המשטר מנע מאנשי דת שלא היו לרוחו להמשיך וללמד. שיאו של התהליך היה הקמת בית משפט מיוחד לאנשי דת הדן בעברות פוליטיות. איום אחר הוא השחיתות המתרחבת בקרב אנשי הדת, הנובעת משליטה על משאבים כספיים אדירים. כך, שלושים וחמש שנה לאחר הקמתה של הרפובליקה האסלאמית, מעמדם הדתי ויוקרתם של אנשי הדת נמוכים יותר מאשר אי פעם במאתיים השנים האחרונות.

 * מאיר ליטבק הוא פרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון וראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב

 ** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים