הקדים ותרגם מתורכית עות'מאנית: אבנר וישניצר

 מאמר זה הוא הראשון בסדרה "קולות מן העבר" שנועדה להביא לקוראינו טקסטים היסטוריים מוערים בתרגום עברי. הסדרה תדגום ותדגים טקסטים השייכים לשפות, סוגות ותקופות שונות מההיסטוריה של המזרח התיכון, ותאפשר לקוראים להתקרב אל המציאות ההיסטורית ואל האופן שבו חוו ופירשו אותה אנשים שונים. בהדרגה תהפוך הסדרה למעין ארכיון של מקורות ראשוניים שיעמוד לרשות ציבור הקוראים, המורים והתלמידים במוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל.

***

באימפריה העות'מאנית של המאה התשע-עשרה היו נהוגות מספר שיטות למדידת זמן. השיטה שהיתה מקובלת במוסדות המדינה מנתה שני מחזורים של 12 שעות שעון משקיעה עד שקיעה. במלים אחרות, בכל יום, עם השקיעה, היו אנשים מכוונים את שעוניהם לשעה 12:00. עם העמקת המעורבות האירופית בתחומי האימפריה, במהלך המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, התרחב השימוש בשיטת השעות האירופית, לצד זו המקומית, אך זו האחרונה שמרה על הגמוניה ברורה, לפחות עד סוף תקופת שלטונו של הסולטאן עבדולחמיד השני (1909-1876). אף כי השלטון החמידי המשיך לקדם רפורמות בתחומים שונים של ארגון הזמן, מן הצבא לבתי הספר, ומן התחבורה הציבורית למשרדי הממשלה, ביטול שיטת השעות המקומית לא נשקל ברצינות, למרות שהשימוש בה היה כרוך בכמה בעיות מעשיות.

מהפכת "התורכים הצעירים" ב-1908, הביאה אל קדמת הבמה קבוצות עולות של עירונים ממעמדות הביניים שהתחנכו בבתי הספר החדשים של האימפריה והחלו מקדמים שורה של רפורמות שנועדו להביא בתוך זמן קצר לשינוי יסודי בחיי החברה והמדינה, שינוי שיאפשר לאימפריה להתמודד עם שורה של איומים חיצוניים ופנימיים. במסגרת סדר היום הזה פעלו החוגים הרדיקליים יותר מקרב הרפורמיסטים לביטול שיטת השעות המקומית והחלפתה בשיטת השעות המקובלת באירופה. לטענתם, שיטת השעות הזו היתה מיושנת והקשתה על אינטראקציה יעילה עם העולם המודרני. העידן החדש, כך טענו, מחייב זמן חדש. אולם, הניסיונות המתמשכים לדחוק את השעות המקומית נתקלו בהתנגדות בפרלמנט, בתוך המערכת הביורוקרטית ובקרב הציבור הרחב. מעבר להיותה מוכרת וידועה, תאמה שיטת השעות המקומית את המחזורים היומיים האחרים של החיים החברתיים. שעת שקיעה סימנה לא רק את קצו של היום הטבעי והחברתי (שכן רבים העדיפו להיות בבתיהם בשעות החשכה), אלא גם את תחילתו של יום קאלנדרי חדש (שכן התאריך המוסלמי, כמו זה העברי, התחלף עם שקיעה), את תחילתו של מחזור תפילות חדש ואת תחילתו של מחזור שעות חדש, הכל בה בשעה. כיוון השעון לקול הקריאה לתפילת הערב נראה על-כן לרבים טבעי ומובן מאליו. יתרה מזאת, על רקע המאמצים לבטלה, הפכה שיטת השעות למעין מוקד של זהות קולקטיבית שיסודות שמרניים יותר באימפריה ביקשו לטפח.

מגדל השעון בביירות (1897) שהציג שעות אירופיות ועות'מאניות: היברידיות אופיינית לתקופה החמידית

הרקע המיידי למאמר שמובא להלן הוא הכיבוש של איסטנבול בידי מעצמות ההסכמה בין נובמבר 1918 לספטמבר 1923. במהלך תקופה זו עשו המעצמות, מטבע הדברים, שימוש בשיטת השעות שהיתה נהוגה באירופה, מה שהגביר את החשש לגורלה של שיטת השעות המקומית. החיילים הזרים הרבים ששטפו את רחובות איסטנבול בחיפוש אחר שעשועים, הביאו להרחבה ניכרת של חיי הלילה, עניין המקבל ביטוי גם במאמר. דומה שהנוכחות הזרה החריפה את תחושת האיום על אורח החיים המקומי ואת החרדה ביחס לעתיד, ועוררו געגוע לתקופות אחרות. המחבר, אהמת האשם (1933-1884), מבטא תחושות שכאלה במאמרו. האשם היה בוגר בית הספר היוקרתי מֵכְּתֵבּ-יִ סולטאני בגלטה-סראי ומאוחר יותר לימד צרפתית באוניברסיטת איסטנבול והרבה לפרסם מאמרים ושירים בעיתונים וכתבי עת שונים.

עם הקמתה של הרפובליקה התורכית לאחר הסתלקות המעצמות האירופיות,ותחת הנהגתו של מסטפא כמאל (אתא-תורכ) דחקו היסודות הרדיקליים שצמחו מתוך "התורכים הצעירים" לשוליים את האופוזיציה השמרנית ונקטו צעדים מעשיים שנועדו להעלים את שאריות 'הישן'. הסולטנות, החליפות, הכתב, הפֵז (תרבוש), הכל נידון לחיסול. למערכת השעות המקומית, שהיתה כרוכה בעבר העות'מאני עד לבלי הפרד, לא נותר סיכוי. בתחילת 1926 נאסרה שיטת השעות הישנה על-פי חוק והוחלפה בשיטת השעות האירופית.

לקרוא שעונים אחרת, לקרוא אותיות אחרת: מסטפא כמאל (אתא-תורכ) מסביר את עקרונות הכתב החדש, 1928

מכל האמור לעיל ברור שמאמרו של האשם מבטא הרבה יותר מאשר עניין בשעונים. המאמר מקפל בתוכו את אחת הדילמות הבסיסיות שחברות לא אירופיות נאלצו להתמודד איתן ככל שמאזן הכוח נטה לטובתם של האירופים. מה ראוי לאמץ מתוך הידע והתרבות האירופית דווקא לנוכח האיום האירופי? והאם אין אימוץ שכזה כרוך בניתוק של הקורים המחברים את החברה לעברה? בעיני רבים, זה בדיוק היה טיבן של הרפורמות שקידם אתא-תורכ. רגע לפני שהרפובליקה התורכית החדשה תפנה לקבור את עברה, אם כן, אהמת האשם כתב לו רקוויאם.

הזמן המוסלמי/ אהמת האשם

מבין החידושים ששינו את איסטנבול וערערו אותה היתה כניסתו של השעון הזר לחיינו החשאית ביותר והמשפיעה ביותר. באומרי שעון אין כוונתי לאותו מכשיר המודד את הזמן אלא לזמן עצמו. בעבר, כפי שהיו לנו אורחות חיים משלנו, דרך מחשבה ולבוש; כפי שהיו לנו טעמים שקיבלו את חיותם מן הדת, מן השורשים ומן המסורת שלנו, כך היו לנו שעות וימים שהתאימו לאורחות החיים הללו.

המוסלמי נהג לקבוע את ראשית היום עם הנץ השחר ואת סופו עם חשכת הערב. מחוגי השעונים התמימים ההם, שהיו חבויים מאחורי מכסי מתכת חזקים, היו מהלכים כמו רגלי חרקים עייפים לאורך הספרות שמסביב ללוח השעון, בקצב שהתאים, פחות או יותר, לתנועתה של השמש בשמיים. כך יידעו שעונים אלה את בעליהם על השעה ברמה סבירה של דייקנות.  הזמן היה גן אינסופי והשעות היו כפרחים הנפתחים, צבעוניים באור השמש ונוטים אליה, פעם ימינה, פעם שמאלה. לפני שצר עלינו השעון הזר, לא הכרנו באזור זה את היממה בת עשרים וארבע השעות הנמשכת מחצות הלילה עד חצות הלילה שאחריו, אותה מפלצת אדירה ששני קצותיה משחירים בחשכה, וגבה פסים של אדום, צהוב ותכול, בוערים בלהבות הזמנים השונים. תחת זאת היה לנו את היום האמיתי שלנו, שהתחיל באור ונגמר באור, יום קצר של שתים עשרה שעות, יום לא תובעני שקל לחיותו. אלה היו הימים שבהם היו המוסלמים מאושרים. אלה היו השעות שבהן נמדדו אירועי התקופה הגאה ההיא.

נכון, במונחים של חישובים אסטרונומיים היה הזמן הזה פרימיטיבי ובלתי מדויק אך היה זה הזמן המקודש של הזיכרונות. אימוץ מערכת השעות החדשה במנהגינו ועיסוקינו והפיכת מערכת השעות המוסלמית ל"זמן ישן" פג-תוקף, זמן המוגבל למסגדים, ארמונות, אמאמים, קברים ושעות תפילה, היו להם השלכות קשות על דרך הסתכלותנו על החיים. השעות שאבדו היו השעות של מות אבותינו, של נישואי אמהותינו, של לידתנו, של יציאת שיירות וכיבושיהן של ערי אויב. שעות אלה היו כמו חברים רחבי לב ונטולי דאגה המניחים לנו לנפשנו. השעות הזרות שהחליפו אותן פרעו את חיינו, ארגנו אותם מחדש על-פי ספר חוקים בלתי מוכר והפכום זרים לרוחנו.

מבין השעות הנשכחות, זו שמתגעגעים אליה יותר מכל היא השעה שתים-עשרה בערב. עתה, כבר אין זו אותה השעה שבה קורא המואזין למוסלמים אל מול כוכב ראשון תחת שמים שצבעם ירוק כהה. כבר אין זו השעה הדרמטית והמרצדת, שבה מתכסים הרחובות ערפל תכול והאורות נדלקים, השעה שבה נערכים השולחנות והעטלפים יוצאים-מתעופפים ממחבואיהם. עתה הפכה שעה זו, שנתלשה מן הערב, לנקודה חיוורת ומעורפלת המסמנת מועדים פיקטיביים בחום הצהרים ובחשכת חצות.

וכפי שהזמן החדש פרע את רגע השקיעה, עצוב ונהדר, כך צורת החיים שהביאה היממה הזרה של עשרים וארבע השעות הרחיקה אותנו מעולמו של השחר… בשביל רבים מאיתנו השחר הוא עדיין לילה והשמש מוצאת אותנו מתפתלים בלהבה של שינה טרופה שאך-זה החלה, קפוצי ידיים וחשוקי פה, והרגליים כרוכות בסדינים סתורים.

עתה אנו מתעוררים מאוחר. אנו מתעוררים מאוחר מכיוון שאנו יודעים שכנופיות של טינה וחמדנות, תאווה וקנאה כורעות על מפתן דלתו של היום החדש ומבשר הרעות שחדר לחיינו וצופות בנו בעיניים מזרות אימה. הותרנו את השחר לתרנגולים הפגועים והגאים שבלולינו. עתה השעונים שבבית המוסלמי מציגים, כך נראה, את הזמן של עולם אחר, עולם שבו שעות היום עוטות על עצמן את צבעי הלילה ושעות הלילה את צבעי היום. כמו נוודים שאבדו את דרכם במדבר אנו אבודים בזמן.

התפרסם במקור בכתב העת Dergah, מאי 1921

* תודה לחי כהן ינאראוג'ק על העצה הטובה.

 ** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים