צילום: סי די בנק

הנושא שמטריד ביותר את השכירים של מעמד הביניים הוא לא יוקר הדיור ולא יוקר המחיה אלא האפשרות שישארו תוך 30 יום בלי עבודה ולא יוכלו לממן את הדיור ויוקר המחיה. אז למה לא מדברים על זה במערכת הבחירות ובכלל?

נכון לעכשיו מתנהלות פה בחירות עם סדר יום חברתי, למרות כל הניסיונות של נתניהו להפריע. בשנים האחרונות יש פה כנסות עם סדר יום חברתי. ולמרות זאת יש נושא אחד שכמעט לא עולה, למרות שלמיטב הבנתי הוא הנושא שעוכר ביותר את חייהם של השכירים של מעמד הביניים. לא, זה לא הדיור וגם לא יוקר המחיה. זה עולם החוזים האישיים, כלומר חוסר הקביעות, כלומר הידיעה שכל אחד מאיתנו יכול בהודעה של 30 יום מראש למצוא את עצמו בלי עבודה, בלי שיוכל לממן את יוקר המחיה ובלי שיהיה לו כסף לשלם את המשכנתא או את השכירות.

החברה עדיין מוכרת לצעירים שבינינו את האגדה שאם הם רק יהיו טובים מספיק ויעבדו מספיק וישחקו לפי הכללים הכל יהיה בסדר, וכבר המון שנים זה שקר גס. וגם אם תעבדו מספיק ותהיו טובים מספיק ותשחקו לפי הכללים אפשר לפטר אתכם בהודעה של חודש מראש ורוב הסיכויים שזה גם יקרה. ובהרבה מיקרים זה יהיה כדי להביא מישהו שיהיה הרבה פחות טוב מכם אבל יעלה חצי או רבע (וגם לא יהיו לו ותק ומעמד ואפשרות להתווכח עם הבוס). למצב הזה תורמת מאוד העובדה שהמעסיקים ממילא חוסכים לפיצויים. כלומר, מדובר מבחינתם בכסף שהם כבר ויתרו עליו ופיטורים בעצם לא עולים להם דבר.  חוץ מרגשי אשמה, כשיש. ואלה עוברים מהר, כי בקרוב יהיה צריך לפטר שוב.

לדור שלי בתקשורת זה עוד קרה בשנות ה-40 שלהם. היום נראה שהקדנציה של רבים מאנשי התקשורת הכתובה נגמרת בשנות ה-30. אין לי יסוד להניח שזה שונה בהיי טק. בין היתר אני שואל את עצמי מה יקרה לכל החרדים הצעירים שיוצאים עכשיו להיי טק ובעוד 15 שנה חלקם יגלו שהם כבר לא רלבנטיים. למעסיקים היו בעבר טענות קשות כלפי השפעות הקביעות על מוסר העבודה והיעילות שלה והיכולת להגיע לרווחיות. הבעיה היא שהמעסיקים לא הסתפקו ביחסי עבודה גמישים יותר. הם הלכו לקיצוניות השנייה – למערכת שבה אין שום ביטחון מקצועי.

חלק חשוב מאוד מהאישיות של אנשים עובדים ומהכבוד העצמי שלהם מוגדר על ידי העבודה שלהם. חלק חשוב מאוד מקיום התא המשפחתי בנוי על ההנחה של בני הזוג  שהם יוכלו להמשיך לפרנס פחות  או יותר בכבוד (ובהרבה אוברדראפט) את משפחתם. אבל בעשורים האחרונים רוב השכירים שבינינו מעבירים את חייהם הבוגרים בחרדה שכל זה יילקח מהם, שהם יישארו ללא עבודה, ללא פרנסה, ללא הכבוד העצמי, ללא היכולת להאכיל בכבוד את המשפחה ועם חובות ועיקולים ודיכאונות ומי יודע מה עוד. וחברה שלא רואה בדרך החיים החרדתית הזאת בעיה היא חברה חולה (כן מההיבט הזה דרך החיים האמריקאית, שממנה לקחנו את עולם חוסר הקביעות, היא דרך חיים חולה).

המאמר הזה היה צריך והיה יכול להיכתב כבר לפני 10 או 15 שנה. דיברתי על הנושא כבר לפני לא מעט שנים. אז למה לא כתבתי? כי הייתי עיתונאי בכיר ולא היה נעים להודות שאני חושש למעמדי המקצועי. הבעיה הזאת נפתרה כשהארץ פיטר אותי והסביר שלמרות שאני עיתונאי מצוין ועובד קשה ואין שום טענות כלפי, הוא אינו מתכוון להמשיך לשלם את משכורתי (לפוסט שבו הודעתי על פיטורי). למה המאמר נכתב עכשיו? בגלל מעסיק צעיר, שהסביר לי שהוא לא חייב כלום לעובדים שלו, גם אם הם ותיקים ועושים את עבודתם כהלכה.

ואני לא מצליח להבין איך הנושא לא עומד על סדר היום של הבחירות ושל חברי הכנסת החברתיים. כן, אני מבין שלעובדי הקבלן קשה יותר והם בראש סדר העדיפויות. אבל לא יעזור כלום, המדינה עומדת על כתפי מעמד הביניים ומעמד ביניים בחרדת פיטורים מתמדת רע מאוד למדינה. כי זה מה שבאמת מטריד את ריקי כהן מחדרה, אלא אם כן היא עובדת בחברת חשמל או באחד הנמלים.

אין לי יכולת לחוות דעה על תחומי עיסוק אחרים אבל לפחות לגבי התקשורת אין ספק שהמצב הזה מייצר תקשורת הרבה פחות טובה. כי עיתונאי שמפחד לאבד את הפרנסה שלו לא יתעמת עם דוברים, לא יבקר פוליטיקאים, לא יתעמת עם הצנזורה, לא יכתוב נגד מפרסמים. אני נוטה לחשוב שבהרבה מאוד מקצועות אנשים שאפשר לפטר אותם מהיום לעוד חודש יהיו הרבה פחות כנים עם המעסיקים שלהם, וזה גורם נזק אדיר למקום העבודה.

לא, אני לא חושב שצריך לחזור לקביעות של שנות ה-70. היא עשתה רע מאוד לארגונים ולמשק. היא עדין עושה רע מאוד לשירות הציבורי ולחברות שבהן שולטים הוועדים. אבל אני חושב שהחוק צריך ליצור מצב שיכאב, לפחות קצת יכאב, למעסיק לפטר עובדים ותיקים. שוב דבר דרסטי. אבל יחייב אותו לחשוב פעמיים לפני שהוא שם את הותיקים ראשונים בתור לפיטורים.

למשל? עוד 2% פיצויים לכל שנת ותק, ואסור יהיה לחסוך כדי לממן את שני האחוז האלה, כלומר המעסיק יחסוך מה שהוא רוצה אבל לא בתוך החשבון של העובד. במקרה של עובד שעבד 15 שנה עם משכורת של עשרת אלפים שקל זה אומר 45 אלף שקל. מקום העבודה או הכלכלה הישראלית לא יישברו מזה. אבל המעסיק יחשוב פעמיים וזו תהיה מערכת יחסי עבודה הרבה יותר הוגנת והומאנית.

בכוונה ההצעה שלי יוצרת הליך איטי ורצוף שמקשה על פיטורים ואין בה מדרגות, כדי לא ליצר למעסיק תמריץ לפטר לפני המדרגה. אבל אני בטוח שאנשים שחיים את שוק העבודה יוכלו למצוא הצעות לא פחות טובות ואולי טובות בהרבה. כך שהגיע זמן לפתוח בשיח ציבורי על הקלות הבילתי נסבלת של הפיטורים ואין זמן טוב יותר ממערכת בחירות .