הסרט הראשון של "ההוביט" הרבה יותר מדי ארוך. אבל סצנת משחק החידות של בילבו וגולום גאונית. התרגום החדש של ההוביט מחזיר לאלפים את כבודם ומפסיק לקרוא להם שדונים

תחרות חידות. אין ספק שבילבו ופרודו באגינס הם גיבורי ספריו של טולקין, ההוביט ושר הטבעות. אבל כל מי שחושב שזה נכון גם לגבי הסרטים טועה לגמרי. הגיבור הבלתי מעורער של טרילוגיית סרטי שר הטבעות כמו של הסרט הראשון בסדרת ההוביט הוא גולום, יצור המעמקים, הנוהג לשוחח עם עצמו. אם יש יתרון לאורך הבלתי נסבל של הסרט הראשון של ההוביט זה העובדה שהוא מאפשר להביא את כל סצנת תחרות החידות שעורכים גולום ובילבו על חייו של ההוביט. הסצנה הזאת היא שיאו הבלתי מעורער של הסרט.

גולום

מציאת הטבעת. ההוביט הוא סיפור מסעם של בילבו ההוביט, גאנדלף הקוסם האפור ו-12 גמדים אל ההר הבודד כדי להשיב לעצמם את האוצר שבזז מהם הדרקון סמאוג. אבל הרבה יותר מזה הוא הפרולוג ל"שר הטבעות" וסיפור מציאת טבעת העוצמה האחת והיחידה של סאורון, שר האופל. 
מי זוטון? כשיצא התרגום החדש של שר הטבעות לפני יותר מעשור פרסמתי קריאה לקוראים לרוץ ולקנות את התרגום הישן כל עוד אפשר להשיגו. אחת הסיבות לכך היתה ההחלטה של המתרגם עמנואל לוטם לכנות את ההוביטים "זוטונים". הצעתי לפרודו לענות ללוטם "אתה בעצמך זוטון". לקראת יציאת הסרט ההוביט יצא גם תרגום חדש להוביט. איני בטוח שהיה נחוץ תרגום שלישי אחרי התרגומים של משה הנעמי (עם העטיפה הלבנה) ושל טייסי חיל האוויר, שתרגמו את הספר כשהיו שבויים במצרים (עטיפה שחורה). אבל התרגום החדש של יעל אכמון מקצועי, קריא וקולח.
פרודו מתבלבל בסרט. אזהרה: מי שלא קרא את ההוביט יהנה הרבה יותר מהסרט מאשר מי שכן. הסיבה היא שבניגוד לטרילוגיית שר הטבעות שכדי להעביר אותה בשלושה סרטים חתכו בה באכזריות, את ההוביט, ספר הרפתקאות קצר, האריכו מאוד כדי להפוך אותו לשלושה סרטים. הסצנות שנוספו ברובן סבירות ואינטליגנטיות (חריגה הסצנה המגוחכת שבה בילבו מדבר עם פרודו, אותו משחק אלייג'ה ווד, וברור שכל מטרתה היא לאפשר לטעון שווד מופיע בסרט). ובכל זאת, שר הטבעות היא ללא ספק סדרת הפנטסיה הגדולה של כל הזמנים. ההוביט הוא מעין פרולוג לשר הטבעות. ובעיני מעריצי טולקין, כמוני, עצם הרעיון להוסיף על מה שהוא כתב גובל בחילול הקודש.
רגע של התנשאות. כמובן, זה לא אומר שאני מגלה סלחנות כלפי מי שלא קרא את ההוביט או את שר הטבעות. על עטיפת התרגום הישן של שר הטבעות (שהוא כאמור כל כך הרבה יותר מוצלח מהתרגום מהחדש) צוטט משפט של הסנדי טיימס: "עולם התרבות נחלק לשניים: אלה שקראו את שר הטבעות ואת ההוביט ואלה שעתידים לקרוא אותם". בשנות ה-70 זוגות רבו ונפרדו בגלל המשפט הזה (שאני כמובן תומך בו בכל ליבי).
אלפים, לא שדונים. אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בתרגומים הוא  תרגום המושגים. בעניין הזה אכמון יכלה רק לשפר את התרגום הישן (הלבן) של ההוביט שבו מכונים האלפים – שדונים והאורקים – שדים.  קשה לחשוב על שם מתאים פחות לאלפים האציליים משדונים, ואכמון מחזירה להם את כבודם האבוד. לאורקים לעומת זאת היא בחרה לקרוא גובלינים. קשה לבוא אליה בטענות, משום שטולקין עצמו בחר לא להחליף את המילה גובלינים באורקים גם במהדורות מאוחרות של ההוביט. וטולקין, גם כשהוא טועה, הוא עדין טולקין. הפתעה: אכמון גילתה שעופות הענק שבאים שוב ושוב לעזרת גאנדלף הקוסם האפור הם עיטים ולא נשרים. לכן קריאתו של בילבו בשיא המלחמה על אוצר הגמדים הופכת מ"הנשרים באים" ל"העיטים באים". חייבים להודות, בנשרים זה נשמע יותר טוב.
אין כמו בפלך. אחת הטענות העיקריות נגד "שר הטבעות" ו"ההוביט" היא הקצב האיטי מאוד, הביתי מאוד, הכפרי, שבו נפתחים הספרים, שיוצאים ממחוז ההוביטים, הקרוי הפלך, וגם חוזרים אליו. בסופו של דבר הפלך השלו הוא אורח החיים האידיאלי בעיני טולקין. בסרטים של "שר הטבעות" הצורך לקצר הביא לקצב מהיר בהרבה משל הספרים. האמת הא שהסרט הראשון "חבורת הטבעת" הזכיר לפעמים הרבה יותר סרט של אינדיאנה ג'ונס.
למה לא קיצרו? אבל מי שיצפה בהוביט ויצפה לספר הרפתקאות מהיר קצב עתיד להתאכזב. יש שם סצנות אינסופיות שמתאימות הרבה יותר לסדרת טלביזיה. לכן, גם אם הסרט היה אורך שעתיים או שעתיים וחצי במקום שלוש הוא לא היה חוטא למקור ועדין היה איטי למדי. ונראה שהסיבה לאורך המיותר היא שבדיוק כמו סופרי הפנטסיה הבכירים שאין מי שיקצר אותם, כך גם היוצרים של הסרט "ההוביט". לא היה להם לב להשאיר סצנות מיותרות על רצפת חדר העריכה ולא היה מי שיכריח אותם לעשות את זה, לטובתם.