הרחיקו את הילדים שלכם ממיכל צפיר

שי איילון | 30.10.2015 | 12:10

"אז הילדות שמנמנה, אבל השיר מתוווווק".
כך מסכמת מיכל צפיר את החזרה המצולמת שלה ושל בעלה יואב על שיר מקלטת הילדים שלה, שנכון ל-2012 התקרבה אלינו בצעדי ענק בריצת בוקר על חוף הים. בחיוך מאוזן עד אוזן מספרת לנו צפיר על הקלטת הרוקמת עור וגידים. אבל חלילה לא רקמות שומן. בקלטת של מיכל צפיר לא תהיינה רקמות שומן, אתם שומעים, ילדים?

כהנת אורח החיים הבריא, גורו הלייף סטייל הרזה – מיכל צפיר מתרכזת בהטפה למבוגרים. בעיקר למבוגרות. לנשים שנמאס להן להתנשף אחרי עלייה במדרגות ולהתבייש בכובד משקלן. היא מקשטת את ימיהן של העוקבות אחריה בסרטוני מוטיבציה של עצמה עושה מתיחות על הדק בנמל תוך שהיא יורה לאוויר סיסמאות ניו-אייג'יות בלחיים אדמדמות. "שיהיה לכולנו יום נפלא ושלם ושנגשים את עצמנו בכל דקה ממנו", אפופה בעננה צמיגית של הפאתוס המלא בעצמו שסיגלה לעצמה ובטון דיבור דידקטי אך מלא עליצות. כמו רוצה לומר "אם אתן רוצות להיות שמחות כמוני – עליכן להיות רזות כמוני!". בנות, איך נהיה שמנמנות ושמחות בחלקנו? אה, רזון זו התשובה. אוקיי. 

אם הבנתי נכון את משנתה של צפיר, אין כל משמעות למה שאנחנו עושות עם הגוף הזה שלנו. הדגש הוא לא על מה שאנחנו בונות בחיינו, ההשכלה שאנחנו רוכשות, נסיון החיים שאנו צוברות או תרומתנו לאנושות או לוועד הבית. אנחנו זה הגוף שלנו, אבל רק כשהוא במצבו הרזה. אם הוא לא רזה ודל-בשר, סימן שלא מימשנו את עצמנו לכדי "האני" האטומי ביותר שלנו. כי הגוף של מיכל צפיר הוא המטרה ולא האמצעי. ממש היום נודע לי שהסיסמאות האלו שלו לא מיועדות למבוגרים בלבד. לבריאות שיהיה לה, אבל שתעזוב את הילדים.

 

לי הייתה ילדות שמנמנה לפני הנעורים השמנמנים והחיים הבוגרים השמנמנים. עליתי לכיתה ז' שמנמנה, התגייסתי שמנמנה, שכרתי את הדירה הראשונה כשמנמנה ולקבוצת ה'וואטסאפ' שלי עם אמי ואחותי קוראים "כופתאות". היו תקופות בהן השמנמנות הפריעה לי יותר והיו תקופות שפחות אבל לגנטיקה שלי מעולם לא התכחשתי ועם השנים למדתי לאהוב אותה ולחבק אותה. צפיר לא תלמד את הילדים לאהוב ולחבק דבר מלבד לחם קל. אני כבר יכולה לדמיין אותה מזמרת את מילות שיר הנושא של הקלטת – "אז מה אם הוא מריר ומלא גרגירים / נאכל אותו כי הוא יעשה אותנו יפים ורזים / ואם הילדים בגן המשחקים מצביעים וצוחקים / נצחק חזרה ונגיד 'אתם בעצמכם שמנמנים'", שהרי שמנמן זה עלבון. הכל חוזר אליך ויוגורט 0% שומן בידייך.

כשדודה שלי שאלה את סבתא מרים שלנו אם מעולם לא הפריע לה שבנותיה היו שמנמנות (ואולי המילה אפילו הייתה "שמנות"), סבתא הרזונת ענתה בפנים חתומות "לא, כי ככה היה לי יותר מכן". זו אהבה. וכנראה לא אהבה שהילדים ישמעו מפיה של מיכל צפיר.
יש לכם ילדה שמנמונת? נגזרה עליכם על לא עוול בכפכם ילדה שמנמונת? למדו אותה לאהוב את עצמה. למדו אותה שהיא בכל זאת תוכל להיות נהדרת. שלא לחייה העגלגלות הן מה שיעצור בעדה וגם לא מכנסי הטייץ שמתחת לחצאית שמונעים שפשפות. הפרעות אכילה לעומת זאת כנראה כן מפריעות בדרך.
אז הילדות שמנמנה אבל השיר לוקח ממנה את המתיקווווות שלה.

להמשך הפוסט

אני מעשנת

שי איילון | 24.10.2015 | 17:36

שורות אלו ממש נכתבות כשבידי שרביט קצרצר ולבן, בוער בקצה אחד שלו וחמים מאחיזתי בקצה השני שלו. את ההגיון הראשון של דקארט על הדברים שאפשר להטיל בהם ספק שהיה עלי לקרוא בשבוע הלימודים הראשון גם כן קראתי בעזרתו. ואיך אפשר אחרת?
בסיומו של יום לימודים ארוך, אחרי שעות ארוכות באולמות מלאים פרצופים שחלקם נראים לי כמו פילטרים בתוליים וחלקם כמו אנטירקוט בפיתה, אני מוצאת את עצמי נופלת על ספת העור הדביקה שבסלון, שולחת יד מותשת ומעוטרת כתמי דיו של עט פיילוט, אל הקופסא הקרובה ביותר. ההיא הכחולה של השותף שלי עם הסיגריות החלשות יותר או הלבנה שלי עם האלו שמעט מסחררות אותי כשאני שואפת מהן בעומדי מול החלון הפונה לרחוב הראשי, שלפעמים מסחרר אותי גם סתם ככה.

עד עכשיו שכנעתי את עצמי שאני מעשנת רק עם היין או רק כשמתחשק לי להתחפש לקארי ברדשואו. לארבע דקות או עד שהאצבעות מתחילות להתחמם, מה שיבוא קודם. היום אני יודעת שהסיגריות כבר מופיעות לי ברשימת הקניות בין הקוטג', הפיתות החומות והטמפונים. כן, הסיגריות חולקות את אותו הכבוד המיועד לטמפונים. רק שאותן עלי לבקש מהקופאית ועכשיו לא רק שהיא יודעת שאני אוהבת לאכול שניצל סויה עם טחינה, היא גם יודעת על ההרגל המגונה הזה שלי שמסריח לי את הבגדים ואת השיער.

סיגריות זה הפאסט-פוד של העישונים, הן לא משמשות כנושא לשיחות סלון כי אין בהן שום דבר מרגש או חדש, הן מקדונלד'ס. בעוד שעל גראס, הגורמה, יצא לי לשמוע לא מעט תזות. למעשה, הן נרקמות להן מדי ערב כמעט בכל מרפסת תל-אביבית. גראס זה עניין, זה עיסוק, זה האיש קשר ההוא בפלאפון שממנו אתה קונה אותו וזה מה שאתה טס לאמסטרדם כדי לעשן עם החברים מהצבא מבלי לחשוש. לעזאזל, דנים בזה בכנסת אז ברור שזו סוגיה שדורשת שידונו בה כל מעשני הבלקונים למיניהם.
עם סיגריה אף אחד לא עושה אהבה, אף אחד לא משקיע בה, את מי היא מעניינת? היא רעל ממכר שמשמש רק כתירוץ לבריחות להפסקות סיגריה אפילו מהקומה האחרונה של הבניין אל הספסל שמחוצה לו.

בטורה האחרון שהתפרסם במדור '7 ימים' של "ידיעות אחרונות", ציינה קרן פלס את יום השנה לסיגריה האחרונה שלה. היא, בדומה לי, שיקרה לעצמה לא מעט זמן – אהבה להגיד שהיא מעשנת אותן רק עם הקפה של הבוקר או כשזה מתבקש בכל מיני סיטואציות חברתיות.
כשאני מצפינה אל ביתם של הוריי הלא מעשנים, הנחנקים אפילו מריחות בישול חזקים שנספגים ברהיטי הבית כששוכחים לפתוח את הוונטה, אני מתגנבת למרפסת בצעדים חרישיים כי אני לא רוצה להיות המעשנת הזאת, הנודניקית שמחכים לה כדי ללחוץ 'פליי' למרות שנגמרה הפסקת הפרסומות, שלא מריחה את הסירחון שעולה מעצמה בעוד שכל יושבי הסלון מדיפים ריח נרקיסי. אני מאלתרת במרפסת הקדמית מאפרה מאיזו כוס פלסטיק נשכחת ומשילה אל תוכה את כל תלאותיי יחד עם שרידי הסיגריה בלי שאף אחד ירגיש. אני לא קונה לעצמי מצית וכמעט ולא לוקחת את קופסאת הסיגריות איתי מחוץ לבית. אם אעשה את כל אלה, אהפוך באמת למעשנת, שהרי מעשנים הם האנשים האלה שיש להם צחוק חנוק ולא אטרקטיבי, השיער שלהם מריח מטבק כל שעות היום והם בעיקר נטל על הסובבים אותם כי תמיד צריכים לעצור איתם בפיצוצייה שמעבר לכביש – "כי אצלו הכי זול" – וגם בימים הכי גשומים הם מבקשים שתתלווה אליהם לסיגריה מחוץ לבר. עלוקות של תשומת לב במרבית הזמן, קרציות מוצצות פילטרים.

ואולי אני לא מעשנת? עוד אחד מהדברים שאפשר להטיל בהם ספק. ברור שאני מסוגלת להמשיך בחיי מבלי לקחת את התחביב הרעיל הזה אל מחוזות קשים ונרקוטיים מהם הדרך חזרה לא קלה וכנראה עוברת במכוני גמילה שיקחו ממני גם את הגלוטן שאני כל כך אוהבת. על הסיגריות אני יכולה לוותר, אבל אל תגעו לי בגלוטן.

להמשך הפוסט

משהו חדש מבחיל אצלי עכשיו

שי איילון | 19.02.2015 | 21:46

היא הגיעה מארה"ב לביקור קצר, מצופה במעילים וגרביונים שאני רק יכולה לחלום עליהם. באותו ערב מצאנו את עצמנו ב'פורט סעיד', חוגגות לי באיחור את יום ההולדת שלי לצד חבורת תיירים שלא מפסיקים לבהות בנו בזמן שאנחנו בולסות בחייתיות. את סופלה השוקולד והזיקוק המסורתיים החלפנו בבטטה שסועה על קרטון ביצוע וסיגריה. מוקפות בסועדים מזוקנים ובמלצריות תמירות שסומנו על ידי אלוהים בגומות חן וגוון עור נורדי, ישבנו זו מול זו ושפכנו את כל מה שלא סיפרנו האחת לשניה מאז מפגשנו האחרון.
"קונאר, קונאר!" תיקן אותנו השוייצרי המנומש שלא הבין שכבר זנחנו את הנסיונות לחזור אחריו כשלימד אותנו את מילת הגנאי הצרפתית. קונאר, פונאר, חונאר, אני הייתי עמוק במחשבות על סיפורי הזוועות שסיפרה על הבחור האחרון שהכירה לפני שטסה לה לחיות באמריקה הגדולה והשאירה אותי כאן להתפלש בערימות של גברים ציניים ויוקר מחייה.

בזמנו יצאה עם גבר חלומות – לכאורה מוצר צריכה בסיסי. הוא לקח אותה לדייטים מפנקים במסעדות בוטיק קטנטנות הקרויות בשמות נשיים ומזמינים, דאג להתקשר אליה מדי יום, ומתחילת הקשר העניק לה הרגשה שהיא חשובה לו ומעשירה את ימיו. רק דבר אחד הוא לא עשה – נגע בה. דייט אחר דייט הייתה ניצבת מולו נרגשת בפתח הבית שלה והוא היה נפרד ממנה בנפנוף פרידה. מקסימום חיבוק ידידותי ומחמאה שעושה חמים בבטן.

"כבר התחלתי לאכול סרטים! מה, אני לא מושכת אותו? אם ככה, למה הוא מתקשר אלי שמונה פעמים ביום?" היא נזכרת בפני בסערת רגשות. הרי ברור שהיא תשליך את זה על עצמה, לא משנה כמה היא חיונית, מוכשרת וסקסית. במשך כמה שבועות הוא לא מואיל בטובו להצמיד את שפתיו לשלה או להניח בעדינות את ידו על בית החזה שלה ולהזמינה אליו לספה החומה שעל הגג לערב של עשן וחוסר אחריות, והיא כבר לא חושדת באפשרויות כמו הבל פה מבאיש מצידה או פוּט-פאטיש נסתר מצידו שהוא מתבייש לחשוף בפניה. היא מחליטה לשאול אותו בתקווה להבין ממנו מה לעזאזל עוצר בעדו.

 

בשיחה טעונה כשביניהם שתי כוסות קפה וקופסת ווינסטון אחת, סיפר לה שזה לא שהוא לא נמשך אליה – כי היא יפה ומצחיקה – אלא שהוא נרתע מאיבר המין הנשי. ממש כך. נגעל ממנו ולא מסוגל להתקרב אליו כשהוא חשוף מולו באדמומיותו. זה לא שהוא לא נמשך אליה, הוא לא נמשך לאיבר הזה בגופה שהופך אותה לבת מינה. האיבר שהופך את כולנו לבנות מיננו, שדרכו אנחנו מביאות חיים חדשים לעולם, שבאמצעותו נהנות ממגע מיני ובעזרתו מעניקות הנאה לבני מינו. היא בכלל לא נכנסה לתהיות על נטייתו המינית ועל העדפותיו במיטה. הוא נהנה בחברתה, אפילו לקח אותה בדייט אחד מפתיע לקיר טיפוס וחלק איתה בשיחותיהם כמעט הכל. היתכן שהוא נמשך לכל המכלול הזה שנקרא "גוף האישה" מלבד לאזור הספציפי שבין רגלייה?

גם ליאור, המולאטי בעל עיני העגל המכור לסיינפלד, באנטי-קליימקס שלא נראה כדוגמתו בסופה של עוד אחת משיחותינו הליליות שאיפיינו את תחילתו של הקשר המוזר הזה, אמר לי את המשפט הכה ילדותי ומכבה "תכלס, זה מגעיל אותי". אם היה אומר לי שאביו היה קצין נאצי זה לא היה מוריד לי את הליבידו לגובה ציפורני הרגליים כמו שעשתה ההודאה הזאת. גבר שפוי לא יודה שהוא אפילו לא טיפה מסוקרן לגלות את סוד הגן הנעלם שמתחת למכנסיים שלך, אלא מעדיף לשמור אותו נעול ומוסתר מאחורי ג'ינס ודייטים מסיחי דעת. הוא לא אסף אותי, נגועה ואפידמית, מאיזו סמטה חשוכה בדרום תל-אביב והוא לא מישהו שהכרתי לפני שעה באחת מאפליקציות הזימה. ובכל זאת הוא ראה לנכון להקדים ולומר שהוא נגעל, ממש מצטמרר.

הרי ברור ששניהם מפונקים שגדלו בבתים בהם מי שלא רצה לגמור את הברוקולי מהצלחת לא היה מוכרח ומי שלא רצה ללכת לבקר את סבתא כשהיא חולה, גם אם זה יעשה לה טוב, לא הלך. לא חסרו גם בחורות שגדלו בכאלה בתים. ועכשיו כבוגרים ובוגרות, כל אלה לא מבינים שלא תמיד עושים מה שכיף ונוח, ושכחלק מהמופע האור קולי הזה שקורה בין הסדינים, ישנם גם קולות, ריחות, טעמים וטקסטורות שלא תמיד מוכנים לקראתם – אבל ודאי לא מתים מהם.

גם אני וגם חברתי שממש השבוע כבר אורזת לקראת חזרתה לארה"ב, סיימנו את שני הקשרים ביום שאחרי ההתוודות המעכירה והמשכנו בחיפושנו אחר מישהו שיאהב את כל חלקי גופנו.

להמשך הפוסט

מי אשר כבה נרו ובשבחים נטמן

שי איילון | 20.11.2014 | 10:48

"שמעתן מה קרה ברכבת ההגנה?" התפרצה דנה למשרד. הילת פאניקה עטפה אותה נוסף על שכבות הסריגים שיגנו עליה מפני המזגן שלוח הרסן שבבניין. אירע פיגוע דקירה בדרום העיר וזאתי האחרונה משותקת. למרות שהייתי שקועה בעבודה, כבר ראיתי בדמיוני את מהדורות החדשות מתחילות לפמפם לנו את כל הכלום שיש להן להגיד בנושא בעזרת פאנלים גבריים של עניבות כחולות ופרוסטטות דלקתיות.
"נדקר חייל. נוראי…" וכולם הנהנו בהסכמה בין רשרושי המדפסות. אם זה היה מישהו שאני מכירה, כבר הייתי יודעת על זה, אבל בכל זאת הרגשתי חובה להזדרז להיכנס לאחד מאתרי החדשות ולהתעדכן, להיות חלק מהאורגיה הלאומית הזאת של צריכת חדשות אובססיבית ביום כזה ולשים בצד את כל המחשבות על הארנונה, על הקולקציה החדשה של זארה ועל הטחינה במקרר שפג תוקפה אבל אולי בכל זאת שווה לשמור אותה כי בכל זאת יש לי קיבה מנירוסטה.

כל קרוביו של החייל שמת מפצעיו בפיגוע הדקירה, מתארים אותו כבחור בעל לב טהור ונקי שרק חלם על להתחתן עם חברתו והיה מפקד נערץ. ולא רק הוא מתואר כך. הוא נוסף בצער רב לרשימה ארוכה של קורבנות שמשורטטים לנו כקדושים ממורקים חפים מרוע בליבם.
עם מותם של יקירינו אנחנו נוטים להעלות אותם לדרגת עליונים, לפאר ולקשט את אישיותם בזרי מילים גדולות ומתוקות. ואם נלקחו מאיתנו בשם הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה אפילו בולט יותר.

כי קל לנו לשכוח שגם בהם כמו בכולנו, היו צדדים רעים. גם הם שיקרו בחייהם. אם לא לסבתא אז למפקד או לחבר'ה. ואם לא להם אז למורה למתמטיקה. הם התעלמו מהודעות בוואטסאפ, אמרו ל'ווייז' שהם לא הנהג, לא פינו את המושב לזקנה באוטובוס והעדיפו להישאר ישובים כשהאישה עם עגלת התינוק התקשתה להורידה בדלת האחורית. הם לא מיינו את האשפה שלהם לארבעה פחים שונים, לא תרמו כסף לחירש המשוטט בתחנה המרכזית, אולי אפילו גנבו פעם טעמי מהפיצוצייה במורד הרחוב ועישנו ג'וינט קטן. כל אלה לא בדיוק מהווים עילה למאסר אבל גם לא מאפיינים מוסריות ועליונות רוחנית אדמו"רית כמו זו שדבקה בהם ברגע בו הם נהרגים בפיגוע.
כשהנפגע הוא חייל, מכל יחידה שהיא, ממהרים לכנותו "מלח הארץ", גם אם מעולם לא שירת ביחידה מובחרת או ישן תחת כיפת השמיים על גדות הבניאס בטיול של התנועה או חילץ אדם מג'יפ בוער. תנאי הקבלה השתנו ובשנים האחרונות, כל שעליך לעשות על מנת להתקבל למועדון "מלח הארץ" האקסקלוסיבי, זה למות בפיגוע איבה. לא מסובך. הועלת בעל כורחך על מזבח הסכסוך – אתה זכאי לתואר. תואר שמשמעותו אבדה לנו כבר מזמן.

מעולם לא איבדתי מישהו מהיקרים לי בפיגוע או במלחמה ומובן שזו עוד דרך להתנחם אחרי לכתם אבל אם לרגע אשים את עצמי במקומם – לא הייתי רוצה שיהללו אותי ככה אחרי מותי, לא משנה באילו נסיבות יבוא עלי. הייתי רוצה שיאמרו את האמת:
אני לא קדושה ובוודאי שאני לא מלח הארץ. ישנם ימים בהם אני רחוקה מלהיות נוחה לבריות ואם יגידו עלי אחרי מותי שתמיד שמתי את טובת הכלל לפני טובתי שלי זה יהיה עלבון אמיתי.
פעם אחת, כשהנסיעות המעגליות בין שבילי הקיבוץ כבר מיצו את עצמן, חיטטתי בתאי דואר של משפחות אחרות, ובחופש הגדול מדי ההוא בו דעתנו נטרפה עלינו, נסענו אביב ואני בקלנועית של סבתא שלו והתהפכנו בירידה התלולה שמאחורי חדר האוכל. להורים סיפרתי שאת השפשופים בברכיים ובזרועות קיבלתי מהתרסקות על שביל החצץ שבכניסה למשתלה. וכשהומלסים מתפוררים ניגשים אלי ביושבי בשדרות בן-ציון כשבפי עוד ביס הגון מכריך הארטישוק, אני לא נותנת להם כסף. והסיכוי שיקבלו טעימה מהכריך הוא אפילו קטן יותר. אחי ואני גרים באותה עיר ומתראים רק בסופי שבוע אצל ההורים כשכל אחד מאיתנו הגיע לשם בנפרד בלי לתאם עם השני. אני לא מתמוגגת למראה של גורי כלבים רכים מכורבלים בנייר טואלט. ואני אוכלת בשר. זה טעים לי ואני לא מרגישה אשמה על כך. ובצבא, כשממש לא רציתי להישאר בבסיס בליל הסדר, שיקרתי שסבתא שלי מגיעה מחו"ל לכבוד החג אחרי שתים-עשרה שנה בהן לא ראתה אותנו. הוציאו את שמי מההגרלה וסבתא שלי הגיעה בשלום לשולחן החג מביתה שבקצה הקיבוץ, אחרי שלא ראתה אותנו שתים-עשרה שעות. ואני מסננת אנשים בוואטסאפ – רפורמת הוי הכחול רק מוסיפה לתחושת השליטה. אני מרוכזת בעצמי לא מעט (מי לא?) ואני מסננת את סבתא אחרי שהבטחתי לה שאקפוץ לבקר ולא עשיתי זאת. ואני משאירה טיפים די קמצניים במסעדות ובברים פשוט כי גם אני בעצמי, כמו אותם מלצרים וברמנים, לא שוחה בכסף.

אז הניחו להולכים. הנצחתם של המתים כצדיקים ברי-לבב, כגיבורי-על יפי בלורית ותואר, אולי מנחמת מאוד ומקלה על אילן לוקאץ' בהכנת כתבת פרופיל ל'אולפן שישי', אך לפעמים היא נשמעת כמו סתם עוד פוסט ויראלי ודביק ב'סטטוסים מצייצים'. מסחטת נרות נשמה, אם תרצו.

להמשך הפוסט

פרדוקס הגבר והביטחון העצמי

שי איילון | 11.11.2014 | 21:27

לא מזמן הייתי בביקור אצל קורא בכף היד. גבר קירח ומזדקן הראה לי את הדרך אל מטבחו המשופץ אחרי שקיבל את פני בקרוקס צהובים וצנצנת מעמולים. הוא התיישב מולי וחרך במבטיו את כפות ידי הרכות. במטרה להתעלם מפירורי המעמול שניתזים מפיו תוך כדי דיבור, התרכזתי בקירות הבית, שהיו עמוסים בתמונות מונוכרומטיות שלו עם האישה והילדים שצולמו בגינת הבית. לפי יופיה הסלאבי של האישה וגילה הצעיר בהרבה משלו, מיד ניחשתי שאותו קורא בכף היד כישף אותה באחד מביקוריה אצלו כצעירה אבודה וממש הצליח לשכנע אותה שהקווים המסתעפים על בטן כף ידה צועקים, ממש מתחננים, שתקפוץ איתו למיטה ותעשה לו ילד. ועוד שניים. ועכשיו ארבעתם כלואים בתמונות הממוסגרות אצלו בסלון.
לי לעומת זאת, לא היה לו הרבה מה לומר. הוא הפציר בי לנטוש את החלומות לעסוק בכתיבה ולהתחיל ללמוד עבודה סוציאלית וירה צרורות מילים שהיו מתאימות לכל בחורה מובטלת ומבולבלת בת 21 שהייתה יושבת מולו: תנודות במצב הרוח, עקשנות, חרדות, נטייה להרס עצמי ועוד ועוד. התחזיות בתחום הזוגי לא איחרו להגיע ולא ניבאו דבר מלבד את האות הראשונה בשמו של בעלי לעתיד.
הוא הותיר בי צלקת לא קטנה של חוסר בביטחון עצמי ופקפוק ביכולותי עד כדי שהתחלתי לחקור על בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב ולהישען על הנטייה שלי להרס עצמי כתירוץ שימנע ממני להתחיל את החיים אחרי השחרור מהצבא.

"הייתי אצל איזו מתקשרת היום. אני שולחת לך במייל את מה שאמרה עלייך" סימנה לי אמא בוואטסאפ שתמהונית עם כדור בדולח אמרה עלי דברים כלבבה. פחדתי לגלות במה מדובר כי כבר הבנתי שאני נוטה להיות מושפעת מהתשקיפים האלה, שאף על פי שלרוב הם מצוצים מהאצבע, השכל הישר לעתים מתקפל לעומתם. דמיינתי אישה מבוגרת לבושה בסחבות המרכיבה משקפי שמש זבוביים גם בתוך הבית, ישובה מול קרש גיהוץ המסתווה לכדי שולחן קפה בעזרת מפת תחרה מוכתמת, שרק מחכה לזקור את האנטנה הדמיונית שבעזרתה היא מתקשרת עם מלאכים. "מתאים לה ללמוד משהו בוהמייני – למידה במוסדות הרגילים רק תקטין את מהותה", שידרו לה הרוחות מהמרומים. "תנופה מאוד גדול בצמיחה תגיע כשהיא תכיר בן זוג". 

כולנו אוהבים לשמוע שמדברים עלינו, שמתרכזים בנו. אין יותר כיף מלהקשיב למישהו מנתח את האישיות שלנו לגזרים ואומר לנו שאנחנו חכמים בצורה יוצאת דופן ובעלי פוטנציאל אדיר שניתן לראות בבירור בגבעת ונוס התפוחה שבכף היד שלנו. עד שזה מגיע לדברים שלא ציפינו לשמוע. לא דמיינתי שהיא תגיד שהתנופה שלי תלויה בבן זוג שיבוא. היא הייתה אמורה להגיד בדיוק את ההיפך – עם קצת תנופה מצידי ואסרטיביות ביתר תחומי החיים תגיע הצמיחה גם בתחום הזוגיות, לא? ואולי התערבבו לה המילים?
התעמקתי בזה ארוכות עד שהבנתי שהיא לא חזתה שום דבר. אף שד לא לחש לה באוזן שאת ההתקדמות שלי יביא גבר. היא בסך הכל אמרה את מה שאני מרגישה כבר שנים. בין אם ניחשה את זה או סתם ירתה בלילי מילים שאולי במקרה יקלעו לאישיות שלי ובין אם באמת קיבלה סיגנלים מהעולם הבא. ייחלתי לשמוע ממנה תחזית שאוכל להיאחז בה ולהיפטר מהאמונה המעט שוביניסטית לפיה בלי משענת גברית אני – ורק אני, לא כל הנשים – לא באמת שווה הרבה. אך לא. זה מעט עצוב להגדיר את עצמך באמצעות נוכחותו או היעדרותו של גבר לצידך, להאמין בלב שלם שכל עוד אין לך אישור רשמי מהמין השני את לא משתייכת למועדון של המין שלך – מעין אנדרוגינוס שמרחף בין העולמות ומחפש הכרה. 

וזה הרסני, כמה שזה הרסני. להרגיש שבלי גושפנקא בדמות גבר שיקרא לך "צ'וּק שלי" ויחכה לך בדירת סטודיו האוריגמית שלכם עם סיר מרק כתום מהביל סתם כי התחשק לו, את לא ראויה לכל יתר הדברים היפים שיש לעולם להציע, כמו דימוי עצמי גבוה, תחושת נשיות וסיכויים ממשיים שמשהו בחיים המקצועיים שלך יזוז הלאה. וההרגשה הזאת משאירה אותך מלופפת בפרדוקס, תוהה מה בא קודם – הגבר או הביטחון העצמי? הגבר שילמד אותך לאהוב את עצמך או אהבה עצמית שתביא לך גבר?
אז אף על פי שמגדת העתידות הלוחשת לקערת צדפות כמו זו שאמי ביקרה אצלה תימצתה את כל מערבולות תחושות הבטן שלי שתוססות בקרבי כבר זמן מה לכדי משפט מערער אחד כמו "תנופה מאוד גדול בצמיחה תגיע כשהיא תכיר בן זוג", אני מנסה לשכנע את עצמי שקיומו של גבר בחיי לא יהיה מה שיגדיר אותי כאישה. הוא בהחלט יכול לעזור להגדרה הזו, אבל תנופה מאוד גדולה בצמיחה אפשרית גם בלעדיו.  

להמשך הפוסט

כשאת אומרת "לא" – למה את מתכוונת?

שי איילון | 31.10.2014 | 14:02

"אפשר למות?" כתבה לי באמצע יום עבודה בהיסטריה שקולה וצוננת שייחודית רק לה. הבחור שיצאה איתו לפני יותר מחודש שלח לה בהודעת טקסט את צמד המילים הכי מבעית שיכול להופיע תחת שמו של הגבר שאחרי דייט יבשושי אחד הבינה שאין לה עניין בו: "אנחנו שכנים". אחרי בדיקה קצרה שקושטה בשלל אייקונים של שימפנזים מצחקקים שמאפיינים את אותן שיחות אינטלקטואליות עם אותו בחור, התברר שהוא עבר לגור באותו רחוב שלה, במרחק של עשרה בניינים גבעתיימים ממנה. הוא ידע שהיא גרה באזור אבל הוא לא תיאר לעצמו שהרחוב הסואן בו הוא כעת שוכר דירה, המפורסם בממוצע הגבוה של תאונות הדרכים שמתרחשות בו מדי חודש, הוא הרחוב בו גם היא גרה כבר יותר מחצי שנה. והנה נוספה לה עוד תאונה מצערת לסטטיסטיקה.

"למה שאני אקפוץ לבקר אותו? לא היה בינינו שום חיבור!" אמרה לי רותם בתקיפות של פודל עם עניבת פפיון, ואני נזכרת בהתכתבויות המעט מביכות שלהם שהראתה לי. הפריע לה חוסר הוורבליות שלו והעובדה שלכל סיטואציה בחיים היה לו ציטוט משיר ראפ מטופש שיהלום אותה. הציק לה הזקן הלא מחמיא שכמו נועד לדאוג להתאמה בין פני הילד הנפוחות ליתר הגוף המתאמץ להיראות היי-טקי ומהודר.
"די, תני לו צ'אנס, הוא לא דרקולה ואת לא מחפשת חתן – את מחפשת ליהנות. לא פוסלים בן אדם כי הוא הוגה לא נכון את שמה של גווינית' פלטרו", ניסיתי לשכנע אותה ואחרי התחבטויות מתמשכות היא צעדה לה בערב מזיע במורד הרחוב וטיפסה אל הקומה האחרונה בבניין הגוצי העטוף גדר חיה בו השתכן.

שלא כמו בתרשים הזרימה שבנתה לה בראשה לאותו ערב, בזמן שצווחותיו של מייקל ג'קסון בקעו מהפטיפון שעל השידה, הם רבצו לאור נרות ריחניים שהפיצו ניחוח פרדסי ברחבי הסלון הצבוע בגוון חלמוני. רגליהם, שנחו סמוך לכוסות הגווורץ הריקות שעל שולחן הקפה הנמוך בצורה יוצאת דופן, החלו אט אט להיצמד ולהתלפף. היא הרגישה שזה הרגע לתאם ציפיות, להגיד לו שסקס לא בא בחשבון הערב.
 "זה בסדר, את יכולה להוריד שיערות גם אצלי באמבטיה", הצהיר באדיבות מתוך הנחה שזיפים במפשעות הם הדבר היחידי שעומד כרגע בינו ובין התכרבלות חמימה וכפִּיתִית של אחרי מעשה קולני נוטף זיעה. "אז מה זה? את במחזור?" שאל אחרי שהבהירה לו ששוקיים פלומתיות הן לא הבעיה. "אני יודע… את בתולה!". משחק הניחושים האינטראקטיבי הזה הפך למפגן של קושי מובהק בתפיסת המציאות. גם לי יצא להיתקל בטיפוסים כאלה, שחושבים שאם את לא מעוניינת בהם הלילה, התקלה היא בך. או שאת במחזור, או שמעולם לא שכבת עם גבר או שבכוונה תחילה לא עשית שעווה לקראת המפגש כדי להבטיח שלא תתפתי לשכב איתו דייט אחד לפני הזמן. כך או כך, לא קיימת אפשרות בשאלון האמריקאי המאוס הזה לפיה הבעיה היא בבחור. כשאני נקלעתי למצב דומה לשל רותם החיננית בעלת רגלי הפלמינגו, עם בחור ג'ינג'י שנענה רק כשקוראים לו בשם משפחתו ,שהתברר כבעל עור רך כצמר פלדה ושפתיים שמנקרות בקמצנות, התבצרתי בעמדתי סגורת הרוכסן ככל שהשאלות נהיו יותר ויותר חקרניות – "את עוצרת את עצמך במכוון? זה בגלל שאת מפחדת להתמסר להנאה? למה את לא סומכת עלי?".

בסיטואציה מקטינות כמו אלו, בהן האינטימיות הספונטנית כבר מורגשת באוויר, אפשר היה לצפות מהבחור שישאל אם קרה משהו, אם הוא עשה משהו לא בסדר שעוצר בעדה. אבל לא. בראש שלו הוא הרי תרנגול חסון ומאהב אגדי, גדוש טסטוסטרון וכוונות טובות – לא יתכן שהבעיה טמונה בו. לא עולה בדעתם של אותם גברברים קפוצי מפשעות שחוסר חשק זו גם אופציה, שהטיימינג לא תמיד מוצלח ושלפעמים הסיבה היא הם. האופציות לבחירה תמיד תהיינה קשורות באחד או יותר מחלקי גופה הלא כשירים לפעולה, כי מה שזה לא יהיה שעוצר בעדה מלהתנפל עליו ביצריות חייתית ובוערת – לו אין חלק בדבר הזה.
ההתעניינות המלטפת הכה מתבקשת במצבים רגישים כאלה לעתים מפנה את מקומה לחטטנות מתנשאת שהופכת את הסרבנית לכלי קיבול ריק מסנטימנטים בעל תכלית אחת ברורה. ג'ריקן לא שמיש שיש להשליכו לזבל, שכן אין בכוחו להגשים את יעודו הלילה. ועל שיחת טלפון למחרת אין מה לדבר בכלל.

להמשך הפוסט

כמה קילוגרמים מפרידים בין כוסית לסקסית?

שי איילון | 23.10.2014 | 23:38

"שתהיה בריאה. איזה אומץ יש לה…", אנחנו ממלמלות כמעט במקהלה. אל תטעו, לא מדובר בבחורה שקשרה את רגליה בחבל מתפורר וקפצה מגשר דרום-אמריקאי, לא בתל-אביבית מיואשת שפצחה במחאה פייסבוקית נגד תרבות הטיפים הטרוריסטית בישראל וזו גם לא אמא לארבעה שנטשה את משרדה בקומה העשירית של מגדל סונול ופתחה חנות בוטיק של בובות סרוגות. זו בסך הכל אלמה דישי בחזייה ותחתונים. נכון, השחרחורת ההיא מהסדרה של יהודה לוי – זו שלא מפסיקים לקרוא לה "שמנה", שמגלמת את הדמות של הגרושה הערירית שלא מצליחה להעלות חיוך על פרצופה החמוץ מבלי שתינוק תחילה מקצהו של ג'וינט שמן.
עם הרבה אומץ צנוע היא מופיעה בסצנה ב"איש חשוב מאוד" כשהיא מנסה להידחס בזה אחר זה לתוך שלושה זוגות מכנסיים לפני שהיא מוצאת את הג'ינס הדהוי שהולם את מידותיה של אחרי הגירושים. בתמונה הרוזה-פארקסית הזו, שבאה לשחרר את כל הבחורות בבית שלא חולקות את אותו היקף מותניים עם קמרון דיאז ולא מוכנות לקום מהמושב בכניעה בפני מי שמכתיב לכולנו להיראות כמו בובת ברבי בדיאטת מיצים, חושפת דישי את גזרתה השופעת שכבר בפרק הראשון בסדרה זיכתה את רונה – הדמות אותה היא מגלמת – בכינוי הנחשק "סקסית".

מבחינתי, הכינוי הזה היה אכן נחשק אילולא היה פונקציונאלי גרידא. נדמה שלמילה "סקסית" ייעוד אחד ברור – לרַצות אותנו, הבחורות המלאות, לסתום לנו את הפה. אם לא כדי שנפסיק לאכול אז כדי שנפסיק ליבב על היותנו עגלגלות. "תפסיקי, את סקסית" פסקני אחד ואנחנו משתתקות, מתכדררות באסירות תודה וצפות על נביעה צוננת של שלוות נפש לעשרים הדקות הבאות. אם הבחור עם עגיל ההליקס המנצנץ ופסי השיזוף בבטן התחתונה אמר שאת סקסית, הרי זה מה שאת.

כשאיילת ואני ישבנו בבר ההוא באחד העם, חיבק את שתינו עשן סיגריות חמים ובינינו נחה קערת צ'יפס-בטטה ספוג שמן, כזאת שמנחמת אחרי יום עבודה, אבל לא יותר מדי. "הוא תותח אמיתי, שתדעי לך…", ענתה כששאלתי אותה מה דעתה על המורה החלקלק בקורס הכתיבה בו היא התחילה ללמוד כמה חודשים לפני.
באחת מהמשימות הלא שגרתיות שהוא נוטה להטיל על תלמידיו, ביקש המורה הגבוה עם חיוך המרלבורו הגולמי, שכל אחד יגיד בתורו מה הטייטל שבזכותו היו מלהקים אותו לתכנית ריאליטי, מלוכלך ורדוד ככל שיהיה. איילת לא הייתה צריכה לחשוב הרבה לפני שהכריזה שהיא תתפוס את משבצת "הרווקה המלאה". המורה השדוף מיד עצר אותה ואמר "אז מה אם את מלאה? את מלאה באהבה – את סקסית!" והנה הוא השתיק את הנקר הטרדן שמנקר בראשה של כל שמנמנה. זה שתמיד דוחק בה להיות יותר – יותר רזה, יותר נשית, יותר ארוזה ואסתטית. הוא רשם לה פטור זמני מנדנודיו של נקר הקימורים והשתיק גם אותה. היא מלאה משמע היא סקסית, הכל בסדר. ואיילת בלעה את הפיתיון הריחני הזה בתאווה כמצופה ממנה, צעדה ברחוב זקופה וגאה. בצדק – הבחורה יפה ועסיסית, אבל זה לא מספיק בשביל להיקרא "כוסית". לא. למועדון הכוסיות האקסקלוסיבי – איפה שאין דבר כזה רזה מדי – מתקבלות רק בחורות דקיקות, ובכניסה עומד תל-אביבי מרושל במכנסי דגמ"ח וקעקועים של עופות דורסים שמפנה את המדושנות יותר למועדון הסקסיות – איפה שיש מה לתפוס אבל לא תמיד רוצים.

פקק הסקסיוּת הזה שאיתו נועלים לנו את הפה לפעמים מוציא את כל המשמעות מהמחמאה המפוקפקת גם ככה. כשעל כל בחורה מעט מדושנת אוטומטית מודבקת תווית ה"סקסית", רק כי זו היא המילה היחידה שתשכנע אותה שהיא אכן שווה למה שהיא שווה. אם המורה היה טועם בפניה "את מלאה באהבה – את חתיכה לא נורמלית!", היא הרי הייתה מתגלגלת מצחוק עד למרגלות הספה. "סקסית" זה אמין, זה מתקבל, זו המילה שתקנה כל אישה פשטידתית. שלב אחד לפני "אישה אמיתית".

להמשך הפוסט

תגידי, אבא שלך קצב?

שי איילון | 19.09.2014 | 11:56

"בואי נלך לסרט", האירו מולי שלוש המילים הספונטניות ביותר שנשלחו אלי מאז עברתי לגור ברמת גן. חודשים שאני מנסה לסחוט מההרצלייני הזחוח הזמנה לערב משותף באיזו סושייה פינתית, והנה הוא מזמין אותי לסרט במוצאי שבת. במקום לשבת קפוצה ומצחקקת-במקומות-הנכונים במסעדה כזאת בה האור החלוש הבוקע מבעד לאהילים הכתומים מחמיא לגבות הצ'ופסטיקס הדקיקות שלי, הוא רוצה אותי ישובה לצידו חסרת כל יכולת להפגין את כישורי השיחה שלי, באולם חשוך ועמוס פנסיונרים. כמו צמד ילדים מפוחדים בספינת פיראטים מעוררת בחילה, ננסה להיראות נינוחים אבל נספור בלב עד שלושים כל פעם לפני שנושיט את היד אל מיכל הפופקורן הענק שבינינו.

בבית הקפה בו התמקמנו לפני הסרט, התהלך הבחור בחזה מורם ובחולצת פולו כחולה וסנדלים נובורישיים, והזמין מהמלצרית כוס אמריקנו עם שמנת בצד, "כן, שמנת לבישול זה גם בסדר". ההיא באריזה עם התמונה של הברוקולי המתפלש במפל של קרם צחור שאני קונה בשביל להכין רוטב לרביולי בטטה? חיכיתי שהמלצרית תטופף לה בקלילות אל המחשב שבפינה הרחוקה של החדר ותקיש באצבע מהוססת את ההזמנה המשונה הזו.
"שמנת בקפה? זה חלק מדיאטה חדשנית?" פתחתי במו פי את תיבת הפנדורה הנוראה והפטפטנית הזו. "קודם כל, לא דיאטה – אורח חיים!" הצהיר וירה לעברי מבט מלגלג. אחרי הרצאה מתמשכת, הבנתי שמדובר באורח חיים פליאוליתי (Paleolithic) שאליו צירף גם דיאטה קטוגנית (Ketogenic). זה הראשון מנסה להתחקות אחר הרגלי התזונה של האדם הקדמון ובשנייה צורכים שומן על חשבון פחמימות. המתחזקים דרך חיים כזאת מרבים לאכול בשר, דגים, ביצים וירקות, ונמנעים מאוכל מעובד, סוכר, חיטה, דגנים, קטניות ושמנים שאינם מופקים מפירות ולחלוטין יורקים על הטרנד הטבעוני.

"אולי די להכניס לגוף שלך את השמן המזוכך הזה?" כתב לי כתגובה לתמונה ששלחתי לו של ארוחת הצהריים שלי ביום למחרת שכללה קערת צ'יפס – סתם כדי להרתיח אותו כמו סיר אדממה מהביל ומוחרם. אם חשבתם שטבעונים 'אוכלים את הראש' – עוד לא פגשתם את טורפי-העל האלה, שלהבדיל מהטבעונים, להטפות שלהם אין שום פן מוסרי. הטפות על ניוטרל. לפגוש אחד מהם בדייט זה מתכון לא מוצלח שמוביל לנפיחות בבטן ולהתמוססותו של הדייט השני. מסתבר שדגנים ולחם זו צואה שלא ברא השטן וערב הסושי שתכננתי לנו בשדרות רוטשילד, מיד הומר בתכנונים שלו לערב סשימי ושקית מרשרשת של אגוזי מקדמיה שרכש בשוק הפליאוליתי ברמת השרון.

מיד הבהבה בראשי נורה אדומה שהזהירה אותי כי בכניסתי לקשר הזה ייגזר עלי להרגיש אשמה על שמתחשק לי שלחמניה רכה תעטוף את ההמבורגר שלי ושיתלווה אליו חופן של טוגנים זהובים. אין לי עניין בכך שתוך כדי הכנתו של כל סנדוויץ' וסנדוויץ' אשמע את הפליאוליתי המיסיונר מטיף לי שלחם מקמח מלא הוא שורש כל רע ושגבינה בעלת פחות מ-50 אחוזי שומן משתווה לקפיצה מקומה תשיעית בנזק שהיא גורמת לגוף שלנו.
גם אם נדמה לבחור שתזונה שמבוססת בעיקרה על בשר מרימה את מידת הגבריות שלו אל-על ובכך שווי המניות שלו נוסק – שהרי ידוע כי גבר שיודע ליהנות מנתח בשר טוב, ידע גם להעריך את נתח הבשר האדמדם שהוא את – הוא טועה. ההימנעות המתנשאת והלא רגילה הזו ממאכלים שעבור רוב האנשים הם די אלמנטריים, מובילות אותו לאיוש תפקיד הבחורה במערכת היחסים. הבחורה הקוקטית שתזמין למנה עיקרית רק סלט קטן מעמודת התוספות בתפריט. ובגזרת הקינוחים אין בכלל על מה לדבר. ועלי אוטומטית יוטל תפקיד האומניבור שלא נמצא כל רגע מחייו בדיאטה קיומית. אני אהיה החצי שיודע ליהנות מהחיים במקום להימנע מהם. אני אוכל פחות או יותר כאוות נפשי מכל הבא למקרר של הקפואים בסוּפר בעוד שהוא יבחן בפדנטיות את זנבו של כל ירק-שורש בו ייתקל וימתין שבע-עשרה לעיסות לפני שהוא בולע כל ביס ממנו?  

אוכל – טעים, צבעוני ובריא ככל שיהיה – הוא אינו אג'נדה. צר לי על אנשים שכרטיס הביקור שלהם הוא תכולת המקרר שלהם. יוגורט עתיר שומן וחביתה משלוש ביצים הם אינה זווית באישיות שלכם. כמו שאני לא שטחתי בפניו את מרכיביה של ארוחת הצהריים שלי מאותו היום בהיכנסי לסיטרואן הכסופה שלו עם דגימה מהצואה שלי, כך גם ציפיתי ממנו. אני אוהבת אוכל ויודעת ליהנות ממנו, אבל מה שאני שמה בצלחת הוא אינו חלק מהזהות שלי.

להמשך הפוסט

משבר האמון שלי עם גברים

שי איילון | 18.07.2014 | 18:21

בליל שישי קייצי וטחוב שקלתי להצטרף להתכנסות חברית בביתו של בחור תל-אביבי זר לחלוטין. המלאך הקטן שצץ על כתפי ניסה לשכנע אותי ששום דבר טוב לא יצא מלהסתפח לחבורת זרים ולא הפסיק לצטט לי בקולה של אימי סלוגנים מקמפיין המאבק בסם אונס. השטן על כתפי השנייה דווקא אהב את הרעיון, הרי לא עברתי לעיר הגדולה כדי לדגור בדירה המשונקת שלי מדי ערב. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאי שם במרכז תל אביב ישנו סלון שהוזמנתי אליו, מלא כוסות של מיצים אקזוטיים בצבעי תשוקה אדומה והרס עצמי, מהולים באלכוהול מרומם מצב רוח, ולמרות כל זה אני אבחר לשבת בחיבוק ידיים ולשקוע בחרטות על שלא נעניתי להזמנה.
אז הלכתי. בכל מדרגה שטיפסתי גבר בי הגעגוע לריח המוך וההדרים של המיטה שלי ובכל זאת בהגיעי לקומה השלישית חיכיתי בחוסר סבלנות מול דלת משובצת מגנטים דהויים. כשהיא נפתחה, נגלה מולי בחור שזוף וגבוה, בעל הבית, שהזמין אותי פנימה אל פינת ישיבה מתפוררת שנראתה כאילו כבר עייפה מלארח אסיפות מפוקפקות שכאלה של צעירים צרובי עיניים ומזוהמי כפות-רגליים.

מצאתי את עצמי מפזרת חיוכים לא רצוניים במאורת החשיש הזאת עם הקירות הסגולים עליהם תלויים ציורים פסיכדליים של פילים בתנוחות מדיטציה שונות, לא נותר לי אלא לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתמסר לנירוונה הדלוחה בחברתם של אנשים שבפירוש אינם כוס התה שלי. אפילו לא הכוס שבמרכז השולחן המשמשת כמאפרה.
שמעתי על קורס הריתוך של אחד הנוכחים, על מסיבות הטבע שהם פוקדים בסופי שבוע ועל הצום בן היומיים שהבחורה התזזיתית עם עיני הקוברה עושה במסגרת ההכנות לקראת הבילוי האנאלי שעתיד להיות לה עם הברמן בתא השירותים של הפאב אליו נלך. הרגשתי כמו אליסה הנאיבית שנפלה במורד מאורת הארנב אל ארץ פלאות של שדות קנאביס ומוזיקת טראנס דוקרנית, שם היא פוגשת יצורים משונים שכלל לא קיימים בעולם הפוריטני שלה. דווקא בעל הבית, שלא היה מאוד מעורב בשיחה כי לכל אורכה התעסק בלענג את הכלבה שלו בעזרת לטיפות נמרצות בבטנה, נראה הנורמלי מבין כולם. הייתה לו יציבה זקופה של מלך סיאמי, שיער שחור מדי וסט שיניים מבולגנות. הן דווקא הפכו את המראה הכולל שלו למסתורי ולא רגיל.

בפאב האפלולי והרועש אליו דשדשנו באיטיות באשמתם של האלכוהול והעקבים, כל אחד התרחק לענייניו – הבחורה המורעבת רקדה בקצה השני של הפאב על מנת למשוך את תשומת ליבו של הברמן הנמוך בעל פני התינוק, זוג האוהבים המרופטים נצמדו אחד אל השניה ונשאבו אל תוך גומחה חשוכה בקיר, ובעל הבית ואני שתינו על הבר. הוא סיפר לי על מערכת היחסים האחרונה שלו, על החוויות המיניות שלו עם לא מעט מן הנוכחות בפאב, על התנוחות המועדפות עליהן ועל שגרת מריטת שיער הגוף שלהן, על האקסית המרשעת, על האקזיט של הסטרטאפ בו הוא שותף, על המיליונים בבנק, על הסמים.
בתור אחת בעלת שתי רגליים על הקרקע, "סָחִית" בשפת ההדוניסטים, לא יכולתי לשקול ברצינות את ההצעה שלו לנסוע למחרת למסיבת טבע בחוף קיסריה אז הגבתי אליה בקרירות, כמו לכל יתר הדברים שחשף בפני. דמיינתי את עצמי שרועה מעולפת על סלע מרוחק בשעה שבעל הבית רוקד בפראות במרכז הרחבה החולית, מפזר את גפיו לכל עבר ורואה את העולם כמו מבעד לקליידוסקופ.

בשנות ה-80 'ילד רע' היה מישהו עם שיער ארוך שיאסוף אותך עם הווספה שלו מביתם של הוריך, בזמן שאת אמורה לכתוב יומן קריאה על "אנה קרנינה". היום הילדים הרעים הרבה יותר מורכבים מזה. הם ערים בלילות וישנים בימים, צורכים סמים בתדירות בה אני צורכת קיסמי אוזניים, קופצים ממיטה למיטה ו"חיים את הרגע", נואמים לסביבתם השכם והערב כמה הם מעדיפים ליהנות היום ולדאוג לפנסיה כשנגיע לגשר, מתעקשים שדרך החיים הנונקונפורמיסטית הזאת היא הדרך האידיאלית להתנהל בה ומפיצים את תורתם לכל עבר. לדאבוני בעל הבית היה בדיוק כזה ואני כבר שבעתי מטיפוסים כאלה, ילד רעים שיפתחו לך דלת אל העולם שלהם, יספרו לך הכל, יתוודו בפנייך על תקופות אפלות בחייהם, יזמינו אותך ללילות של שיכרון חושים וגזירי עלים דחוסים בתוך גלילי נייר בוער, יאמרו לך שאת מטריפה אותם ושנדיר מאוד שיש להם כזה חיבור מכשף עם מישהי, ויברחו.

כל בחורה ברת-דעת ומעט הרפתקנית בגילי הייתה לוקחת את זה צעד קדימה, מתפתה להצעותיו המגרות והמטונפות. אבל אני פיתחתי לעצמי שכבת הגנה שלא מאפשרת לאף אחד לחדור פנימה. עד לפני זמן לא רב עוד לא היה בי את המנגנון הזה שגורם לי להתייחס בציניות למחוות רומנטיות של גברים ולקחת כל מילה שלהם בערבון מוגבל. התקנתי את מערכת ההגנה הזו אחרי שבחור מצחיק ומפנק מאין כמותו ניתק את הקשר איתי אחרי שביליתי איתו את הלילה. אני לתומי חשבתי שהתופעה הזו פרחה מחיינו עם תחילו של העשור הנוכחי בו הכל נגיש וכולנו זמינים בכל רגע נתון, אבל התבדיתי. בארבעת השבועות בהם יצאנו הוא התנהג כמו צעיר מאוהב, כמו בחור שאשקול להביא אל בית הורי לארוחה משפחתית בצהרי שבת. בלי שום התראה מוקדמת הוא חתך את הקשר שהיה בינינו ואני הבנתי שהכל היה משחק עבורו, שכל המילים היפות שאמר היו שקר. הרגשתי כאילו תיעד את כל הדייטים שלנו במצלמה נסתרת ובמפגשים שלו עם החבר'ה הוא מקרין את הצילומים על סדין מתוח על הקיר ומגיש כוסות עם פופקורן. מאז אותו מפח נפש כל אחד נראה לי כמו 'באד בוי' ואני מגנה על עצמי מפני כל מחמאה שתשוגר מפיו. כל מילה יפה אני אראה כ"too good to be true", מתוך כוונה לרכך את הנפילה שתבוא כשהוא יוותר וישאיר אותי עם בדלי קומפלימנטים חרוכים שהביא לי.

הצלקת שהותיר בי אותו עיראקי שחמק ממני, שגר בדירת מרתף משונה בהוד-השרון מאלצת אותי לא להאמין למוצא פיהם של גברים, ומאפשרת לי לקבוע באובייקטיביות את רמת העניין שלי בהם מבלי שאשמע את מתק השפתיים המלאכותי והשקרי הזה.  
עם בעל הבית המסומם זה הגיע למצב בו אנחנו מתקשרים באמצעות אפליקציה טיפשית וחסרת תועלת בה ניתן לשלוח רק אותות חיים ולא יותר, "YO" שמה. ככה אין לו את האפשרות להגיד לי שפתאום הוא נזכר איך נראיתי בלילה בו ישבנו בפאב המעושן ההוא בבן-יהודה ונתקף געגועים, ואני לא אצטרך להגיד לו שאלה לא געגועים, כי אם זקפת בוקר.

להמשך הפוסט

אמצעי הגנה למניעת שברון

שי איילון | 12.07.2014 | 19:42

"אם מישהי הייתה אומרת לך שהיא בעניין של בחור בן 18, מה היית אומרת לה?", שאלה אותי חברה שהאמינה שהטיימינג המושלם להשלכת פצצת גז החרדל מקהת החושים הזו הוא בזמן התהלכות מהורהרת ומיוזעת בטיילת של תל-אביב בצהרי יום ראשון. בעזרת מניפולציות זולות שלמדה ככל הנראה מהילד הניג'ס מהפרסומות של 'טורנדו', ניסתה להציג לי את הקראש הנוכחי שלה ולסחוט ממני את אישורי להמשכו. רק מהדרך המהוססת בה שאלה את זה יכולתי להבין מה דעתה לגבי פרשיית האהבים הטרייה הזו שממלאה את ימיה לאחרונה.
הם הכירו במקום העבודה שלה ומיד התחברו, "כימיה כזאת שקשה להסביר", היא מצטדקת וסומק עולה בלחייה. כמו ילדונת קטנה עם קוקיות קיפצה לה בסללום בין עמודי המדרכה ותיארה לי אותו בנאיביות שובת לב. יחד עם פרץ המתיקות הזה, בו עיניה ניצנצו ולבבות מרשמלו ריקדו סביבה, משהו עצר אותה מלחגוג עד הסוף ומכל הלב את ההתאהבות הלא צפויה הזאת. היא מרגישה אשמה שבכלל נתנה לזה להגיע לשם, שבגלל שניה אחת של חוסר תשומת לב היא כבר מאוהבת בילדון הזה. וזה מטריד אותה. היא מודעת לכל המכשולים, לבעייתיות שבעובדה שהם שניהם נמצאים בשלבים שונים בחייהם, שרמת הבשלות לא זהה ושלגוזל בן 18 שממש לא מזמן ניגש לבחינת הבגרות במתמטיקה, אין סיכוי למלא את צרכיה של בחורה צעירה שכבר עשתה את צעדיה הראשונים בעולם המבוגרים, הזה עם המינוסים בבנק והריצה הבלתי פוסקת, בלי שבתות בבסיס וסקביאס במפשעה.

אין ספק שגם אם אינה רואה זאת כך, זו פשרה מצידה. מיד זיהיתי שמדובר בלהטוט ישן של בחורות שעייפו מלהיפגע מגברים אדישים, אצילים מדומים שיידעו יפה מאוד לקנות להן את הגלידה שהן אוהבות ולחבק להן את הבטן במיטה ולתת נשיקה של בוקר על העורף, ולפתע בערב אחד לחתוך הכל בסכין קצבים, להכריז שהם מיצו ולהותיר אותך רעבה לעוד.
כדי לא להיפגע, היא מרשה לעצמה ללכת על בטוח – לבחור קורבן תמים, לשכנע את עצמה שיש בו איזשהו קסם נסתר, שהוא יהלום לא מלוטש שרק היא רואה את הייחוד שבו מבעד להפרש בגילאים ובתפיסה, ולהתאהב בו בכל הכוח בידיעה שממנו לא תוכל להיפגע כי הוא יהיה עסוק בלהיות אסיר תודה על שראתה את היופי הכמוס שלו. היא לא תבחר לה בחור מהז'אנר של אליאב אוזן, דייר בית "האח הגדול", אלא בחור שממוקם כמה ליגות מתחתיה שהוא הימור בטוח, היא תהיה לו לשמש ותאיר את ימיו הקודרים והוא ישתחווה בפניה מדי בוקר ויתענג על אלומות האור והאושר שהיא שולחת לו. לגור כמוהו עוד אין מניירות של מילואימניק מתוסבך עם מטעני עבר ממערכות יחסים קודמות, והיא תוכל להדריך אותו ולהיות מושא להערצתו.

גם אני חטאתי לפניה בטריק הזה. בימי הראשונים והמשמימים ברמת גן עשיתי מה שכל בחורה משועממת עושה כדי לא לשקוע בדיכאון מייאש ומשתק – החלטתי שהגיע הזמן להתאהב. רומן כיפי כזה של קיץ, עם תפאורה של מסיבת חוף צבעונית וקוקטיילים. את החייכן הראשון בו נתקלתי בשכונה אימצתי לי למורה הדרך שיפריח את השממה בה אני חיה ובדיוק כמו אצל חברתי, יודה לי על שאני נותנת לו לבלות בחברתי. החיוך הקטן והילדותי שלו היה מוקף זקן סמיך וגם בלי שאחז לדרמן שלוף בין השיניים ידעתי שהוא אחד שיוכל להדריך אותי כראוי בשכונת הרפאים הזו, להראות לי את הסופרמרקט הכי זול, את הכספומט הכי קרוב והיכן ישנה מאפייה בה לא שמים זיתים בסמבוסק. היו לו עיניים טובות שבאו בסתירה עם קול לחשני ונמוך של עבריין מין מורשע, ובכל זאת קסמה לי האפשרות שכמו בסדרות אמריקאיות דביקות, יתפתח בינינו פלירטוט שכנים מעורפל ולא ברור שבמהרה יתעבה לכדי מתח מיני ניגר במעלית. רציתי להיות עבורו הפאם פאטאל החדשה בבניין שתסיח את דעתו מתקופת המבחנים הלחוצה, להיות בת שבע שמתרחצת בפתיינות על גג ביתה וכמו קוראת לו לבוא, לדוד המלך, בזמן שהוא שוקד על מחברותיו. רציתי שבלילות ידמיין אותי מיוזעת בממ"ד כשרק נעלי עקב ורודות לגופי.

בניגוד לקומדיית האהבהבים של חברתי, אצלי התכנית השתבשה. הבחור שליהקתי לי כדמות ראשית בהפקה חסרת התקציב שלי, התברר כאובר-קוואליפייד. אחרי שבוע של פטפוטי סרק הוא הושיב אותי לשיחה במהלכה העיד על עצמו שהוא ילד רע, וכדאי שאתרחק, אחרת רק אפגע. התסריט שלי ירד לטמיון ומאותו רגע הפכתי נחושה בדעתי ללכוד את עכבר העיר מהרחוב המקביל, זה שמראש לא הייתי אמורה לרצות כי הוא נועד להיות רק מכונת גלים שתכניס קצת שעשוע לאקווריום הרגוע ששחיתי בו מאז עברתי לעיר. כל הכוונות שלי כוילו אל הבחור שיש בו יותר מדי דברים שהייתי משנה, וכל זה רק כי הוא לא מוצא בי עניין אמיתי. התחננתי בפניו שיראה אכפתיות ואיזשהו סוג של קירבה ולהבדיל מבת-שבע המקראית, זה היה כמו לשים גיגית בחניה שלו, לרחוץ בה, ולצעוק לו שירד ויביא איתו קרטיבים. אנסתי אותו שיתייחס אלי אף על פי שבאמת לא הייתי צריכה ממנו דבר.

התכסיס הזה, של בחורות למודות כאב, נועד למנוע שברון לב, לרוב לא במודע. להוות תיקון לחוויה קודמת שנגמרה בצורה רעה ולהבטיח שהפעם הן לא תיפגענה. אנחנו מנסות להנדס לנו סיפורי אהבה שיתאימו לשבלונה שלנו ומתפללות שאכן כך יהיה. במקרה של חברה שלי, מתוך הפחד להיפצע היא כיסתה את ליבה בכיפת ברזל ושכנעה את עצמה להתאהב בילד בן 18, כדי להגן על עצמה ולתת לפשרה לעשות את שלה. 

להמשך הפוסט