נאום נתניהו והעימות עם אובמה: זה לא איראן, זה הפיל שבחדר

שמואל מאיר | 07.03.2015 | 18:50

בפוסט קודם ולפני נאום נתניהו בקונגרס, תהה הבלוג: מה המטרה האסטרטגית של נסיעתו הדחופה של נתניהו? הראנו כי ההסבר שסיפק ראש הממשלה – הצורך "לבלום הסכם רע" לפני תאריך היעד הקובע בסוף מרס – אינו מחזיק מים. הריחוק מן ההמולה התקשורתית ביום שאחרי מאפשר לנו לבחון את הדברים באופן אנליטי ומשוחרר מהתרוממות רוח משיחית ("נאום חייו") שהפיץ הביטאון-שופר של ראש הממשלה.

נתחיל מהסוף. ניתוח כמה פסקאות עמומות בנאום חיזק את הערכת הבלוג כי מעבר למטרות המוצהרות – לספק לקונגרס הרפובליקני תחמושת למאמצי הסיכול הממוקד של ההסכם המתגבש – נועד הנאום לקיים פונקציה לטנטית נוספת. מעל לראשם של חברי הקונגרס שבאולם, דעת הקהל בישראל ובארה"ב – נועד הנאום להעביר מסר וגם משאלה לאזניו של מאזין אחד, הנשיא אובמה. לא עוד מסר בעניין הגרעין האיראני, כי אם בסוגית הפיל הגרעיני שבחדר.

הבלוג השתדל לעבור על מירב התגובות והפרשנויות בארץ לנאום נתניהו בקונגרס. את פירוק הספינים החדשים של "החלופה המעשית" נשאיר לפעם אחרת. פרשנים מעטים שמו לב לאפשרות כי הנמען של הנאום היה הנשיא וכי מעבר למטאפורות הקיומיות היה משהו נוסף. אמיר אורן במאמר מורכב "אם נתניהו באמת חרד לביטחון ישראל" מצביע על הנאום כ"סכנה לרקמה הרגישה של הבנות ניקסון-גולדה משנת 1969". אלוף בן שנטש לרגע את עמדת העורך וחזר לכור מחצבתו כאנליסט ביטחוני ב"נאום האלטרנטיבי" העריך כי המאמצים לסיכול התכנית האיראנית נובעים מהרצון לשמור על המצב הקיים והחשש ליצירת "דואופול גרעיני במזה"ת". טל ניב חדת העין הצביעה ב"נצחון פירוס" על האירוניה: ראש מדינת העמימות שמטיף נגד הסכמים בינלאומיים.

גם זאב שטרנהל שיודע לשאול, אינו קונה את ההסברים הרגילים לשאלה מה תכלית נסיעתו של נתניהו לקונגרס – ועל כן הציע הסבר היסטורי-פילוסופי חלופי במאמרו "כוחנות ובכיינות". הפרק "על הכוחנות" יכול להאיר נדבך סמוי ולספק הסבר טוב לאנרגיות הרבות שהשקיע נתניהו במאמציו לסכל, ולאו דווקא את הגרעין האיראני. לפי "דוקטרינת שטרנהל", הכול התחיל "בשיתוף פעולה עם צרפת – תוך עצימת עין אמריקנית – שהניב לפי מקורות זרים, את היכולת הלא-קונבנציונלית הישראלית". והוא ממשיך: מעבר להיבט הגנתי, נועדה סוגיה זאת לשמש "כלי מדיני הרומז לעולם שאסור לדחוק את ישראל לקיר". מכשיר מדיני, שהשתכלל לאחר מלחמת ששת הימים, להעצמת שאיפות אזוריות של ישראל ומנוף לבלימת מהלכים אמריקנים לא רצויים בעיני ממשלת ישראל. למשל יוזמות שלום.

וישאל הקורא: הכול טוב ויפה, אך היכן ההוכחות או לפחות סימנים מרומזים לטענת הבלוג כי "הסוגיה הישראלית" היא שעמדה בליבת הנאום? להלן התשובה. בפתח הנאום הפליג נתניהו באופן מפתיע בשבחי אובמה. אך היו שם מסרים נוספים. ראש הממשלה הדגיש כי חלק ממה שאובמה עשה למען ישראל ידוע, כמו שת"פ ביטחוני ומודיעיני – "וחלק ממה שעשה פחות ידוע". על חלק מהשיחות עם הנשיא לא ניתן לספר "כי הן נוגעות לדברים הכי רגישים". והוא מדגים דבריו, למשל "בשנת 2010 ". בהמשך הוא "מדביק" למשפט את הסיוע בשריפה בכרמל. לא ברור כיצד הסיוע לכיבוי השריפה שטופל בערוצים מסחריים ("סופר-טנקר") מהווה הדגמה ל"דברים הכי רגישים". להערכת הבלוג, יתכן והדברים דווקא מתקשרים לאירוע חשוב בשנת 2010  בסוגיה הגרעינית – ונחזור לכך בהמשך.

מסר לטנטי נוסף בפסקה האחרונה. בפנייה דרמטית לאלי וייזל שנועדה להמחיש את לקחי השואה ו"תעודת הביטוח" של העם היהודי: "תמו הימים בהם היהודים נותרו פסיביים. אנו לא חסרי כוח להגן על עצמנו. גם אם ישראל תצטרך לעמוד לבד, היא תעמוד. אך אני יודע שאמריקה עומדת לצד ישראל". זהו המשפט שלשכת ראש הממשלה בחרה "להריץ" בטוויטר מקצה העולם עד קצהו. חברי הקונגרס ואיפא"ק אולי רוו נחת מהסיפא "אמריקה לצידנו". אבל זאת קריאה חלקית בלבד והבלוג קורא אחרת. במיוחד שמצרפים לרישא "גם אם נצטרך לעמוד לבד". עיבוד ספרותי למשפט היותר מוכר "ישראל תדע להגן על עצמה בכוחות עצמה נגד כל איום או צירוף של איומים" שמקפל בתוכו את העמימות והסוגיה הגרעינית והופיע בטקסטים רשמיים. יש כאן יותר משהעין רואה. אמירה לעיני הנמען בלבד, הנשיא אובמה, שמקפלת ציפייה דרוכה שארה"ב תעמוד לצדנו בסוגיה הגרעינית כמו בעבר.

הדיון בשאלה מה כל כך דחוף בנסיעה לקונגרס בחודש מרס מחזיר אותנו להתחלת המאמר. התשובה במלה אחת: אפריל. מה שהכתיב לנתניהו את מסגרת הזמן הדחופה – כינוסה  באפריל 2015 של "ועידת הסקר החמש שנתית" של אמנת NPT. נתניהו זוכר היטב כיצד הופתעה ישראל ממהלכיה של ארה"ב בוועידת הסקר הקודמת ב-2010. הבטחנו כי נחזור לאירוע חשוב בשנת 2010 שהשאיר רישומו הטראומטי על נתניהו. כזאת היתה ועידת NPT של 2010. יתכן ועל בסיס זיכרון זה מבקש נתניהו להפעיל את "דוקטרינת שטרנהל" – ולמנוע הישנות הדברים.

בועידת NPT הקודמת ב-2010 תמכה ארה"ב לראשונה ביוזמה מעשית לכינון מזה"ת מפורז מנשק גרעיני והצטרפות כל מדינות האזור לאמנת NPT  ("היוזמה המצרית"). במסגרת זאת הוחלט אז על כינוס ועידה מכינה בהלסינקי בדצמבר 2012. לאחר ההפתעה הראשונית, הצליחה ישראל בסיוע הממשל האמריקני (דוקטרינת שטרנהל ?) לדלל את ההחלטה באמצעות העלאת הסתייגויות פרוצדוראליות – ולחסום ברגע האחרון בנובמבר 2012 את כינוסה של ועידת הלסינקי. ע"ע הבלוג "מה חושבת ישראל על תהליך הלסינקי". ההסבר האמריקני לביטול הועידה היה קיומם של "פערים קונספטואליים". פגישות הכנה לא-פורמליות שיזם השגריר המתאם הפיני בשוויץ לא הניבו תוצאות. מצרים יותר מרמזה כי לא תעבור על כך לסדר היום וכי ביטול ועידת הפירוז בהלסינקי עלול להשפיע על חברותה באמנת NPT. ארה"ב מודעת לחשיבותה של מצרים במגרש למניעת תפוצה גרעינית. "היוזמה המצרית" להכללת סעיף פירוז המזה"ת במסמך המסכם של ועידת NPT בשנת 1995 אפשרה לארה"ב להעביר את ההחלטה בדבר הארכת האמנה ללא הגבלת זמן, ומנעה התפוררות המשטר למניעת פרוליפרציה גרעינית באותה נקודת זמן קריטית. הדיפלומטיה המצרית הצליחה ליצור לינקיג' בין המשך קיומה של אמנת NPT ובין כינון אזור מפורז מנשק גרעיני במזה"ת. מזכ"ל או"ם הזהיר כי אי-כינוסה של ועידת הלסינקי עד מועד "ועידת הסקר החמש שנתית" באפריל 2015 עלול לסכן את יציבות אמנת NPT.

על כן אפריל 2015 הופך לתאריך קריטי בעיני נתניהו. עפ"י הניתוח בבלוג: הנסיעה הדחופה לקונגרס במרס נועדה לשמש "מכה מקדימה" לאפשרות כי ממשל אובמה יתמוך גם בוועידת NPT שמתכנסת ב-27 באפריל 2015 בדרישה המצרית לקיים החלטות קודמות ולכנס את ועידת הפירוז בהלסינקי. כבר עכשיו ידוע כי מימוש החלטת הפירוז מ-1995 יהיה על סדר היום.

בראייה זאת, הסכם הגרעין המתגבש עם איראן משנה באופן משמעותי את התמונה שישראל היתה רגילה לה. איראן הצהירה בשנת 2012 כי תבוא לועידת הלסינקי. היא שלחה נציג לשני מפגשים לא-פורמליים בשוויץ שנערכו לפני הסכם הביניים בנובמבר 2013. לכאורה "ישבה בשקט" אך כפי שנראה, רק לכאורה. כניסתה המחודשת לזירת היחסים הבינלאומיים עם בחירתו של הנשיא רוחאני והמו"מ האינטנסיבי עם ארה"ב לגיבוש הסכם קבע גרעיני יצרו מציאות חדשה. "איראן החדשה" שבאה ויוצאת בבירות המערב, התניעה מחדש את היוזמה האיראנית-מצרית משנת 1974 לכינון מזה"ת מפורז מגרעין. הנשיא רוחאני קרא בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר 2013 לכינון מזה"ת מפורז מגרעין והצטרפות כל מדינות האזור לאמנת NPT. בבחינת איתות לארה"ב והצבת קווים לדמותו של הביטחון האזורי החדש ביום שלאחר ההסכם. אין מדובר בתנאי קשיח או דרישה איראנית לסימטריה גרעינית מחר בבוקר. רק מסר לארה"ב כי תצטרך להאיץ את הטיפול ביום שאחרי הסכם הגרעין. רוחאני עדכן את המסר כאשר בתגובתו לנאום נתניהו בקונגרס – קשר בין ההסכם המתגבש עם המעצמות ובין אי-חתימתה של ישראל על אמנת NPT.

ערב צאתו של רוחאני לניו יורק לעצרת האו"ם בספטמבר 2014 – ובמקביל לשיחות המואצות במו"מ הגרעיני – הוא חזר על קריאתו לכינון מזה"ת חופשי מנשק גרעיני וכרך את הפירוז עם התקווה להשגת הסכם גרעיני קרוב. רוחאני התייחס  לנוסחת הפירוז באופן כללי. את הפרטים סיפק מקורבו ואיש אמונו , סייד חוסיין מוסיוואן, בנאום מרכזי בכנס שערך המכון האסטרטגי הבריטי IISS בספטמבר 2014. עמוס ידלין השתתף בכנס בתוקף תפקידו כראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, אך לא מצאנו בפרסומי המכון הד לדבריו של הבכיר האיראני. בנאומו הדגיש מוסיוואן את הצורך בשינוי מתכונת היחסים בן ארה"ב ואיראן ביום שאחרי הסכם הגרעין ואמר כי הסכם הגרעין האיראני "יהיה בסיס לאג'נדה מקיפה של פירוז המזה"ת". הוא פירט ששה סעיפים שצריכים להיכלל במסמך הפירוז, ובכלל זה: איסור נשק גרעיני במזה"ת, איסור הפרדת פלוטוניום, איסור העשרת אורניום מעל דרגה 5 אחוזים, איסור החזקת מלאי אורניום מועשר מעבר לצרכים אזרחיים, הקמת תאגיד אזורי או בינלאומי לייצור דלק גרעיני, צעדים לבניית אמון וכינון גופים אזוריים וסידורי פיקוח ואימות אזוריים. צעדים קונקרטיים מעשיים שעולים בקנה אחד עם מדיניות ארה"ב למניעת פרוליפרציה גרעינית והיא תתקשה להגיד להם "לא".

הזיקה בין ועידת הפירוז בהלסינקי ובין עתידה של אמנת NPT , מצד אחד, והאיתותים של איראן על שובה למגרש למניעת פרוליפרציה גרעינית מצד שני, יצרו סיטואציה בינלאומית חדשה שארה"ב תתקשה להתעלם ממנה. ארה"ב לא תוכל לחזור על המהלך החד-צדדי לביטול ועידת הלסינקי כפי שעשתה בחורף 2012. בסיטואציה של הסכם עם איראן שמאשרר את מעמדה של איראן כ"מדינה שאינה מדינת נשק גרעיני ב-NPT" תתקשה ארה"ב לחזור ו"לכופף" את מדיניותה המוצהרת למניעת פרוליפרציה גרעינית לטובת ישראל. סימנים מעידים לכך הופיעו בחלק ממהלכיה של ארה"ב בשנה האחרונה. נציגת ארה"ב בוועידת סבא"א בספטמבר 2014 מסרה בהודעה רשמית כי "ארה"ב נשארה מחוייבת באופן עמוק לכינוס ועידת הלסינקי". כמו כן הודיעה ארה"ב כי לצד תמיכתה בישראל היא מחוייבת ל"ההחלטה המצרית" הקוראת להצטרפות "כל מדינות המזה"ת" לאמנת NPT ופיקוח סבא"א שהתקבלה ברוב סוחף של 117 בעד ואפס מתנגדים – למרת שנמנעה בהצבעה.

להערכת הבלוג, איתותים אמריקניים אלה והפרדיגמה החדשה ביחסים בינלאומיים של "אין נשק גרעיני באיראן" היו ברקע המסרים הלטנטיים בסוגיה הגרעינית שהעביר נתניהו לאובמה בנאומו בקונגרס. המסר העיקרי: נכונותו להפחית בביקורת הפומבית על הסכם הגרעין (הפיתוי לאובמה) תמורת המשך תמיכה אמריקנית בישראל בסוגית הלסינקי. נתניהו מיתן ושינה משמעותית את נאומו ברגע האחרון בעקבות אזהרות אמריקניות חמורות ל"מרקם היחסים האסטרטגיים" – ולבל יחשוף בדבריו חומר מודיעיני מסווג כי הדבר ייחשב "בגידה באמון בין בעלות ברית". הריסון שראש הממשלה נטל על עצמו ואי-פרסום "נתונים חדשים" בעקבות האזהרה האמריקנית (והרי מטרת נסיעתו המוצהרת היתה לספק לחברי הקונגרס "מידע" שלא ידעו) נועד "לשמור" את בעלת הברית האמריקנית לטובת העניין החשוב שלשמו בא: להדוף החלטות שליליות מבחינתו בוועידת NPT הקרובה.

הדחיפות נבעה מכך שבמועד כינוסה של הועידה בניו יורק (27 אפריל עד 22 מאי) יהיה נתניהו "מנוטרל" ועסוק עד למעלה מראשו במגרש הפוליטי הפנימי שלאחר הבחירות. בראייה זאת, תשובת אובמה לנאום כי "אין כל דבר חדש" משתלבת בדיאלוג הלטנטי עם ראש הממשלה ואולי יש בה כדי להרגיע את ראש הממשלה. אך זאת רק השערה שנצטרך לבחון בצעדיה של ארה"ב במהלך ועידת הסקר ל-NPT.

דפוס פעולה דומה – חששות עמוקים של נתניהו שהובילו למאמץ מדיני יוצא דופן לבלום את כינוס ועידת הלסינקי לפירוז – איתרנו בעבר בפנייה דחופה של ראש הממשלה לנשיא רוסיה פוטין (ספונסר של ועידת הלסינקי יחד עם בריטניה וארה"ב) לסייע בעצירת תהליך הלסינקי (מעריב, 20 בדצמבר 2013). ניתוח מפורט ניתן לראות בבלוג "הזרמים התת-קרקעיים של שיח הפירוז". הבלוג ימשיך לעקוב ולדווח על התפתחויות בוועידת הסקר ל-NPT, על תהליך הלסינקי ועל הזיקות שבין גרעין-שלום-פירוז. ניתוחים שלא תמצאו במקומות אחרים. כמו שאומרים ברדיו: הישארו עמנו.

לאחר סגירת הגיליון:

היועץ לביטחון לאומי לשעבר, יעקב עמידרור, הוא אלרמיסט מזן נדיר עם יושרה. כזה שמנסה להתמודד עם עובדות ואינו מסתפק במטאפורות קיומיות. אם כי לעיתים גם הוא נגרר להשוואות שגויות כמו "איראן היא צפון קוריאה". בשבוע שעבר (ישראל היום, 27 בפברואר 2015) הוא הפתיע והודה בקיומה של הערכת מודיעין לאומית אמריקנית לפיה איראן הפסיקה את תכנית הנשק הגרעיני בשנת 2003. עמיתיו האלרמיסטים, מתעלמים באופן עקבי מהערכת מודיעין לאומית זאת (כלל 16 הסוכנויות) שמחייבת את הנשיא. השבוע, אחרי שחזר ממסע נתניהו לקונגרס פרסם עמידרור את מאמרו השבועי (6 במרס) בכותרת "דרושות תשובות לשאלות קשות". את הביקורת נגד ההסכם המתגבש הוא מכוון לנדבך מרכזי בהסכם – מנגנון הפיקוח ההדוק. לדעתו, הסתמכות על פיקוח הדוק כמו שמציע אובמה לא תעצור את הפצצה בזמן. הוא משוכנע כי תהיה הפרה איראנית.

הבלוג ענה במהלך השנה על מרבית השאלות בסוגיה האיראנית וניתן לעיין בפוסטים קודמים. נסתפק בתשובה לשאלה שהעלה עמידרור היום: כמה זמן ייקח להבין את ההפרה ולהחליט כיצד להגיב עליה? למי שהתעמק בהבנת מנגנון הפיקוח המוצע, להלן התשובה: יממה עד שתיים מרגע ההפרה עד שדיווח מפורט על הפרה יגיע למטה סבא"א בוינה. מספיק זמן על מנת ליידע את הצי החמישי במפרץ הפרסי והצי הששי בים התיכון. אלה העובדות וכך עפ"י הפרספציה של האיראנים שאינם שותפים למנטרה "אובמה הפייסן , אובמה הרופס". הם הרי יודעים כי נמצאים בקוו הראשון מולו.

להמשך הפוסט

האיום האיראני: דע מה להשיב לאלרמיסטים ולאנשי מחנה "הסכם רע"

שמואל מאיר | 26.02.2015 | 00:05

ככל שהתקרב מועד נאומו של ראש הממשלה בקונגרס, כן עלו וגברו קולות ומסרים של הפחדה ו"הסכם רע". המיס-אינפורמציה הגיעה לשיאים חדשים. בשבוע שעבר הכריז ראש הממשלה כי איראן שועטת ל"יכולת תעשייתית לפצצות רבות בזמן הקרוב". בכנס צבאי בפיקוד דרום הודיע נתניהו כי אובמה דוהר להסכם שיעניק לאיראן "רישיון לפצצת אטום" שנועדה "להחריב" את ישראל. טיעון אולטימטיבי שנועד להצית את הפתיל לסיכול ממוקד של ההסכם באמצעות הקונגרס.

הישגו היחיד של ראש הממשלה בסוגיה האיראנית עד כה היה ביצירת קונצנזוס מדומיין. ביצירת אחידות מחשבתית ובהעדר דיון ציבורי בשאלה "האם כך פני הדברים, ומה באמת קורה בשיחות הגרעין". לא רק המערכת הפוליטית, גם מכוני מחקר אסטרטגיים בישראל נטו לאמץ את השיח האחיד. בכך התנתקו מעמיתיהם בעולם המערבי. במלים פשוטות: החברה בישראל לא נחשפה לשיח האיראני המתנהל בעולם ולטיעונים המציגים סיכויים להסכם קביל בר-פיקוח שיימנע נשק גרעיני באיראן. הבלוג עשה כמיטב יכולתו והבנתו המקצועית על מנת לפתח דיון מושכל על בסיס עובדות – ולא אמוציות ומטאפורות קיומיות. אך כולנו יודעים כמה קשה ללכת נגד הזרם ודף מסרים של לשכת ראש הממשלה שהולך ומסלים מדי יום. דומה כי האיום האיראני הפך ל"מדורת השבט" החדשה.

באווירה ציבורית כזאת ולקראת הנאום בקונגרס בשבוע הבא, ינסה הבלוג להציג את טיעוניו בדרך אנליטית חדשה של שאלות ותשובות. להלן, דע מה להשיב לאלרמיסטים.

"הסכם רע"

מטבע לשוני אמוציונלי שאין לו בסיס אמפירי עובדתי. עפ"י הפרמטרים שנקבעו בהסכם הביניים בנובמבר 2013 – ואותם הולכים לממש בהסכם הקבע – וקווי המתאר המעטים שהודלפו מהמו"מ להסכם הקבע : מדובר בהסכם שיאשרר מחדש את מעמדה של איראן כ"מדינה שאינה מדינת נשק גרעיני" באמנת NPT  למניעת נשק גרעיני. ההסכם יאפשר לאיראן להעשיר אורניום בדרגה נמוכה (עד 5 אחוזים) לצרכים אזרחיים בפיקוח חודרני של סבא"א על כל מתקניה הגרעיניים. זאת, באמצעות ה"פרוטוקול הנוסף" לביקורות בכל מקום בכל זמן בהתרעה של מספר שעות ועפ"י ההגבלות שיטילו סעיפי ההסכם. הישג ראוי לאחר עשור של עמימות וחשדות בקשר לתכניתה הגרעינית של איראן.

תקופת ההסכם

שלא כמו שניסו להפיץ בתקשורת, אין מדובר בהסכם הקפאה זמני לעשר שנים שלאחריו תוכל איראן לחזור לכאורה לסורה ולהעשיר אורניום ככל שתחפוץ לדרגה צבאית גבוהה הנדרשת לחומר בקיע לפצצה (93 אחוזים). פרטי ההסכם בעניין זה טרם נחשפו, אך ברור מאליו שלא יאפשרו לאיראן העשרת אורניום צבאית. זאת תמצית מהותה של אמנת NPT. אם אין חומר בקיע – אין פצצה.

"מדינת סף גרעינית"

מונח מקצועי לכאורה שנישא בפי כל. התקבל אצלנו כמובן מאליו שאין צורך להסבירו. ולא היא. "מדינת סף גרעינית" היא בהגדרה מדינה מחוץ לאמנת NPT  שאגרה חומרים בקיעים (כי אינה תחת פיקוח סבא"א) לייצור נשק גרעיני – והיא על "סף" (מתי שתחליט) לערוך ניסוי גרעיני שיכריז על היותה מדינת נשק גרעיני. למשל, הודו ופקיסטאן. או דרום אפריקה שייצרה שש פצצות גרעין לפני "שחזרה למוטב" עם סיום האפרטהייד והצטרפותה ל-NPT ולפיקוח סבא"א במעמד לא גרעיני. איראן אינה בסיטואציה של "מדינת סף". ההסכם שיתיר לה העשרת אורניום  נמוכה בלבד בפיקוח הדוק – ירחיק אותה משם. בסוף תקופת ההסכם תהיה איראן במעמד דומה לארגנטינה. ברזיל , יפן וגרמניה – שהן חברות מכובדות באמנת NPT ומעשירות אורניום בדרגה נמוכה לצרכים אזרחיים תחת פיקוח סבא"א עפ"י סעיף 4 לאמנה. הטיעון הפופולארי "איראן היא צפון קוריאה" הוא ספין נטול בסיס עובדתי. הרפובליקה האיסלאמית של איראן נצמדת לאמנת NPT בידיעה כי זאת תעודת הביטוח שלה נגד הניאו-קונסרבטיבים בארה"ב וחסידי דוקטרינת "שינוי משטר".

הפרת הדרישה לאפס צנטריפוגות

לכאורה הטוב שבעולמות האפשריים. אך משאלת הלב של ראש הממשלה לפירוק מוחלט של יכולות הגרעין אינה תואמת לעולם הריאליה של היחסים הבינלאומיים והאמנות הגלובליות. הבהרנו את הנקודה בפסקה הקודמת. החלטות הסנקציות במועצת הביטחון (שראשיתן בממשל בוש הבן) לא דרשו פירוק מוחלט של מערך הצנטריפוגות, אלא רק להשעות את פעולות העשרת אורניום עד שאיראן תעביר הסברים מספקים כי אין הסטה לאפיקים צבאיים. הסכם הקבע בין איראן והמעצמות נועד לתת למועצת הביטחון את התשובה המוסמכת.  

"פריצה מהירה" לפצצה

לכאורה הדבר "הכי חם" בסוגיה האיראנית. בן בית אצל האלרמיסטים עם הבדלים קטנים (פצצה בתוך שבועות, בתוך חודשים). מדובר במונח שרירותי המבוסס על הסתברויות וחישובים תיאורטיים (ולא על עובדות) מבית מדרשו של מכון מחקר ימני בארה"ב בראשות דויד אולברייט. דרך חישובית שמציגה גרף: כמה צנטריפוגות נדרשות לייצר חומר בקיע לפצצה ראשונה מכמות נתונה של אורניום מועשר בדרגה נמוכה. קונספט שגוי שהפך למשחק פוליטי וכאילו לאמת מדה "עד כמה קרובה איראן לפצצה".

אלרמיסטים חסידי המנטרה "פריצה המהירה" אינם מספרים לקהל המאזינים כי צנטריפוגות בפיקוח, ולא משנה מספרן, אינן מייצרות אורניום בדרגה צבאית. עפ"י ההסכם, כל הצנטריפוגות שיעשירו לדרגה נמוכה יהיו תחת מנגנון פיקוח חודרני ולא יתאפשר להעשיר לדרגה גבוהה. כבר בהסכם הביניים מבקרים פקחי סבא"א באתרי הצנטריפוגות מדי יום והאתרים מנוטרים ע"י מערכת וידאו בשידור ישיר למטה סבא"א בוינה. הפרת הסכם וניסיון להעשרה גבוהה באתרים המוכרים יתגלו בתוך יממה או שתיים. על כן אין טעם לחפש העשרת אורניום לפצצה "מתחת לפנס" של הצנטריפוגות המוכרות שבפיקוח. זאת הסיבה שאובמה דורש מנגנון פיקוח ואימות "בכל מקום בכל זמן בהתרעת זמן קצרה" (הפרוטוקול הנוסף) שיימנע מסלול מקביל חשאי לפצצה. מנגנון שיותיר בידי ארה"ב מספיק זמן על מנת לפעול בדרך מדינית או צבאית. זאת הסיבה שאובמה דורש כי המלאי הקיים של אורניום מועשר בדרגה נמוכה יוקטן באופן דרסטי ויועבר מתחומי איראן. עפ"י קווי המתאר שהודלפו, מרבית המלאי הקיים יועבר לרוסיה לצורך המרה לדלק גרעיני לכורי החשמל שתרכוש איראן. נסכם ונאמר: ההבדלים בגרסאות על מספר הצנטריפוגות שיאושר בהסכם אינם חשובים כל כך.

"הנאיביות של אובמה"

נאיביות היא שם התואר המתון ביותר שמצמידים האלרמיסטים לנשיא האמריקני. לצד "פייסנות" בדגם שנות ה-30 ו"התקפלות". נאיביות היא בעיני המתבונן. כבר הסברנו כי ליבת ההסכם היא במנגנון הפיקוח והאימות שיקשה על פיתוחו של מסלול חשאי מקביל לייצור נשק גרעיני. בעניין זה פועל אובמה עפ"י דוקטרינה שאימץ נשיא רפובליקני אהוב שאינו חשוד בנאיביות, רונלד רייגן, בהסכמים לבקרת נשק גרעיני מול "אימפריית הרשע" הסובייטית: "תן אמון – אבל אימות ופיקוח קודם". פתגם מוכר וערב לאוזן האמריקנית אשר יכול לסייע בשכנוע דעת הקהל והקונגרס כי מדובר ב"הסכם טוב" וחיוני לאינטרס הביטחון הלאומי.

מה שלום האופציה הצבאית?

הסכם עם איראן מסלק את ענני העמימות גם מאופציה צבאית אמריקנית במקרה של הפרה, ומחזק בכך את ההרתעה לבל יופר. לא עוד שיח מעורפל של "קווים אדומים" כי אם הסכם שמציב את השאלה בצורה בינארית ברורה לשני הצדדים: הפרה או לא הפרה. הסכם הגרעין גם יקל על ארה"ב לגייס תמיכה של נאט"ו במקרה הצורך. לא בכדי הדגיש שר החוץ קרי נקודה זאת בשימוע ראשון בסנאט על ההסכם המתגבש עם שובו מסבב ז'נבה האחרון: לארה"ב יכולת מספיק טובה לדעת מה האיראנים עושים. כך שהם לא יוכלו "לפרוץ לפצצה". ואם "יפרצו" – תמיד קיימת האופציה למהלומה צבאית.  

ומה חושבים אנשי המודיעין?

בתקופה האחרונה הם השתדלו שלא להתבטא בסוגיה האיראנית. מהתייחסויות עקיפות של ראשי מוסד ניתן היה להבין כי עמדתם שונה משל ראש הממשלה. מניתוח הרצאה פומבית של ראש אמ"ן – המעריך הלאומי במערכת החוקתית הלא כתובה שלנו – הגיע הבלוג למסקנה כי אמ"ן אינו שותף באופן מלא להערכותיו של ראש הממשלה. ע"ע הפוסט "לאן נעלמה הפצצה האיראנית – תשאלו את אביב כוכבי". באשר למודיעין האמריקני: כאמור, שר החוץ קרי הדגיש בשימוע בסנאט כי לארה"ב "יכולת מספיק טובה לדעת מה האיראנים עושים". את נשיא ארה"ב מחייבת הערכת המודיעין הלאומית (כלל 16 סוכנויות המודיעין) שהעריכה "בדרגת ביטחון גבוהה" בשנת 2007 ועדין בתוקף – כי איראן הפסיקה את הפעילויות הקשורות לתכנית נשק צבאית בשנת 2003  ולא חידשה מאז. משום מה הערכת המודיעין האמריקנית אינה מופיעה בשיח הגרעין בישראל והציבור אינו מודע לה.

ומה בקשר ל"ממד הצבאי האפשרי"?

עפ"י הנספח הידוע לדוח סבא"א מנובמבר 2011 – נדרשה איראן לספק תשובות באשר לפעילות חשודה ומחקרים בתכנית נשק גרעיני. החשדות התמקדו ברובן בפעילויות  עד שנת 2003. איראן סירבה לשתף פעולה עם סבא"א והטילה ספק במהיימנות המידע שהביא לכתיבתו של נספח "הממד הצבאי האפשרי". עם השגתו של הסכם הביניים (נובמבר 2013) התרצתה איראן והתחילה לשתף פעולה עם סבא"א בעניין "הממד הצבאי האפשרי" ולהשיב (אם כי באיטיות) על שאלות הסוכנות. מהרצאתו של ראש סבא"א במכון ברוקינגס (אוקטובר 2014) ניתן היה להבין כי קצב התשובות יוגבר אחרי השגת הסכם הקבע. מכל מקום, עפ"י הפרמטרים של הסכם הביניים, אין בכוונת ארה"ב להעניק לאיראן "חנינה" או "פטור" מתשובות על פעילות החשודה מן העבר. אך איראן לא תידרש ל"וידוי" ולהודעה פומבית בטרם השגת הסכם. במקרים קודמים של חשד להפרות דומות (למשל, ניסויים בהעשרת אורניום והפרדת פלוטוניום בדרום קוריאה) נדרשו לסבא"א מספר שנים עד שהנפיקה את "תעודת הזיכוי". ולמי ששאל: פקחי סבא"א ביקרו פעמיים וללא הפרעה בשנת 2005 בבסיס הצבאי בפרצ'ין  ולא מצאו דבר. תצלומי הלווין המפלילים לכאורה שהפיץ המכון של דויד אולברייט ("הברזנט הוורוד") – בעייתיים ושנויים במחלוקת.

צנטריפוגות צנטריפוגות , אבל מה בעניין המסלול השני של פצצת פלוטוניום?

במשך שנים חגגה מלת הבאזז אראק. כור מים כבדים שנועד עפ"י פרשנים ודוברים ממסדיים לבניית פצצת פלוטוניום. היעלמותו של הכור באראק מהשיח הגרעיני ומהצהרות ראש הממשלה כנראה מוצדקת. הכור שבנייתו לא הושלמה ולא הופעל מעולם נתון עפ"י הסכם הביניים בהקפאה עמוקה. עפ"י קווי המתאר שהודלפו, האיראנים הסכימו לבצע "תכנון מחדש" – להסב אותו מתצורתו המקורית ולהקטין את תפוקתו. בכל מקרה, איראן התחייבה בכתב בפני סבא"א כי לא תבנה לצידו מתקן להפרדת פלוטוניום , כך שלא ניתן לנצל את מוטות הדלק המשומשים לצורך הפרדת פלוטוניום לפצצה.

לסיום: ברוח הזמן ושפת הסלוגנים של מערכת הבחירות. יש הסכם – אין חומר בקיע. אין חומר בקיע – אין פצצה. אין פצצה – אין איום קיומי.

 

 

להמשך הפוסט

נאום נתניהו בקונגרס: פיתול לא צפוי בעלילה שלא שמו לב אליו אשר שומט את הקרקע מהנסיעה הדחופה

שמואל מאיר | 17.02.2015 | 08:32

הניחו בצד את מטאפורות השואה של ראש הממשלה לקראת ולהצדקת הנסיעה לקונגרס. התעלמו מרעשי רקע של "איום קיומי" ו"תסמונת מינכן ופייסנות" שהפכו לקונצנזוס החדש בו מתחברים הקצוות: אבי בן צבי ב"ישראל היום" (11 בפברואר) וארי שביט ב"הארץ" (12 בפברואר). איראן אינה שועטת לפצצה וישראל אינה במשבצת של צ'כוסלובקיה. חברי מועדון ההפחדות המתעצם ("יכולת תעשייתית לפצצות רבות בזמן הקרוב" בבשורה עפ"י נתניהו) אינם מספקים הסבר. המנטרה האסטרטגית לכאורה של "מדינת סף גרעינית" שהם נאחזים בה אינה בגדר עובדה. הצבענו מספר פעמים בבלוג על שימוש חופשי ושגוי ב"מדינת סף".

לטובת הקוראים שזה עתה הצטרפו לבלוג: ממעקב וניתוח מה שידוע עד עתה על קווי המתאר של ההסכם המתגבש עולה דווקא "הסכם טוב". בפוסטים קודמים פירטנו את היתרונות לביטחון ישראל. בסוף התהליך יאושרר מעמדה של איראן "מדינת שאינה מדינת נשק גרעיני" באמנת NPT שכל מתקניה הגרעיניים תחת משטר פיקוח יוצא דופן בחומרתו. מצב שיקשה עליה ביותר לייצר חומר בקיע (אורניום מועשר 93 אחוזים או פלוטוניום) ויעניק לארה"ב מרחב התרעה לגילוי מוקדם של הפרות אפשריות. אין חומר בקיע – אין פצצה. מניעת חומרים בקיעים ולא ספירת צנטריפוגות בפיקוח היא ליבת הסיפור.

גם דוברים ממחנה האופוזיציה אינם מספקים לציבור בישראל תשובה על בסיס עובדתי. באיזה הסכם גרעין מדובר? מדוע נוסע נתניהו לקונגרס? הדובר הביטחוני של מפלגת העבודה, עמוס ידלין ("תקיפה באיראן היא עניין של לילה אחד וגמרנו") וראש מפלגתו יצחק הרצוג טענו כי נתניהו נכשל בנושא איראן – ומחדליו הפכו אותה ל"מדינת סף". ידלין קבע בראיון (YNET  15 פברואר) באופן יוצא דופן כי נתניהו אחראי לכך "שהאיראנים כבר שנתיים במצב של מדינת סף גרעינית שרק צריכה להחליט מתי תרצה פצצה". בכך ניתן האות לבון טון החדש: מסעו של ראש הממשלה לקונגרס נועד להסתיר את כישלונו המהדהד (בעיניהם) כאשר איראן הפכה למדינת סף גרעינית במשמרת שלו. שימו לב לפופולאריות הגוברת במקומותינו של הביטוי "כישלון מהדהד". בן כספית פרס את הטיעון על פני שני עמודים (מעריב, 13 פברואר) וסיכם: נתניהו נבחר לראשות הממשלה ב-2009 עם "איראן מרוחקת חמש שנים מפצצה – ונוסע לקונגרס עם מדינת סף במרחק שלושה חודשים". הבסיס העובדתי למסקנה זאת אינו ברור והבלוג מחזיר את קוראיו לניתוח הקונספט השגוי של "מדינת סף".

נסכם עד כאן: הבון טון החדש על "מחדל הגרעין של נתניהו" שהנאום בקונגרס בא להסוות – גם הוא חלק ממשחק הסחרירים שעוטף את הסוגיה האיראנית מכל עבר. כפי ניתחנו לא פעם בבלוג, לשכת ראש הממשלה עדין מובילה בראש טבלת הספינים. העובדות נותרות מבוישות בפינה. המשמעויות וההשלכות למרקם היחסים עם ארה"ב – הנכס האסטרטגי – בעקבות "פרשת הנאום" יידונו במאמר נפרד.

נסיעת נתניהו לקונגרס אינה מסוגלת לעצור את הסכם הגרעין. הקונגרס אינו צריך להמתין בנשימה עצורה על מנת לשמוע את הטיעונים שמשמיע ראש הממשלה זה שנים. נתניהו גם לא יוכל לחדש לחברי הקונגרס הבכירים שזוכים (כנראה יותר ממנו) לתדרוך רציף ומסודר מגורמי הממשל על ההתפתחויות במו"מ הגרעיני. על כן נשאלת השאלה: לאיזה תכלית נקבעה הנסיעה לקונגרס ומדוע דווקא בחודש מרס?

יתכן והיו שיקולים פוליטיים אלקטורליים. התשובה נמצאת במישור האסטרטגי. נתניהו נחוש לנאום ב-3 במרס על בסיס הערכת מצב (לא ברור אם מטעם "המעריך הלאומי" אמ"ן מחקר או מטעמם של דורי גולד ורון דרמר) לפיה 24 במרס הוא ה"דד-ליין" הקובע להסכם הגרעין. בראייתו, הנאום חייב להישמע לפני 24 במרס – פן יהיה מאוחר מדי. אחרי "התאריך הקריטי", או שיהיה הסכם או שתבוא "הגאולה" והכל יתמוטט. עפ"י הערכת מצב זאת, הרוב הרפובליקני הלעומתי בקונגרס שעוין את אובמה אמור לספק לנתניהו תנאים נוחים לטרפוד סופי של "הסכם רע". צריך רק עוד מאמץ אחד ודי. מכאן הדחיפות וחשיבות העיתוי בראיית ראש הממשלה.

אך מדובר בהערכת מצב שגויה וקריאה לא נכונה של מסרים אמריקניים באשר לתאריך היעד. בהקשר זה נתניהו נמצא בחברה טובה של פרשנים מובילים שהעריכו כי ה"דד-ליין" להסכם יפוג בחודש מרס. מעטים שמו לב להבהרות בעניין זה בתדרוך היומי של דוברת מחמ"ד (9 בפברואר). לפי הדוברת, תאריך היעד להסכם הסופי הוא ב-30 ביוני 2015. כאשר הכתבים המשיכו ללחוץ, אמרה כי תאריך האמצע של חודש מרס הוא בחזקת "מועד מטרה" גמיש להסכם מסגרת פוליטי ואינו תאריך יעד מחייב להסכם. הצבענו בבלוג על "גמישותו" (SOFT DEADLINE ) של המועד בחודש במרס: בסבב וינה קבעו "1 במרס". אחר כך ובלי שנרגיש הזיזו ל-24 במרס ועכשיו "סוף מרס". באותה דרך ניתן להזיזו לאפריל ומאי.

המסקנה המתבקשת באשר לנסיעת נתניהו: הדחיפות אינה דחיפות ואין הרבה מה "לבלום ולהדוף" בחודש מרס. תאריך היעד המחייב להסכם סופי ב-30 ביוני מוציא את האוויר מבלון הנסיעה הדחופה לקונגרס. סוף יוני הוא תאריך היעד המוסכם על הנשיא אובמה ועל המנהיג העליון חמנאי. זהו התאריך בו מסתיימות הארכות המו"מ. לכך התכוון הנשיא אובמה במסיבת העיתונאים עם הקנצלרית מרקל. ובתמונת ראי באותו שבוע: המנהיג העליון חמנאי שמעדיף "הסכם בשלב אחד על פני הסכם דו-שלבי".

לשאלתו המיתממת של נתניהו שנועדה לספק צידוק אולטימטיבי לנסיעתו הדחופה "למה להסתיר הסכם טוב?" – התשובה פשוטה. זאת דרכה של דיפלומטיה להביא לתוצאות טובות.

להמשך הפוסט

הסכם גרעין מתקרב, ואתו גל ספינים ומידע מטעה

שמואל מאיר | 05.02.2015 | 12:01

נאומו של ראש הממשלה בטקס האזכרה לאריאל שרון שהוקדש ל"איום האיראני" סימן שיא חדש בגל ספינים ומיס-אינפורמציה בנוגע להסכם המתגבש בין איראן והמעצמות. לפי ראש הממשלה, לפנינו שידור חוזר של הסכם מינכן משנות ה-30. נתניהו בתפקיד וינסטון צ'רצ'יל ואובמה בתפקיד נוויל צ'מברלין. אף אחד לא קם למחות על השוואה נטולת בסיס עובדתי ועל השימוש בשואת יהודי אירופה לצרכים פוליטיים חולפים (נאום בקונגרס שכבר גרם לדרדור היחסים עם ארה"ב ובחירות בחודש הבא). הסכם "פייסני" בלשונו של ראש הממשלה שיאפשר לאיראן לפתח נשק גרעיני. הסכם שמשמעותו "סכנה ברורה ומיידית" לפי מוסף מיוחד של עיתון הבית ("הקשר האיראני" ישראל היום 30 בינואר). לא פחות.

וברקע, פרשניו המוסמכים של ראש הממשלה מספקים את המעטפת ומשרטטים גבולות גזרה לדיון ציבורי חד צדדי. לבד מ"שיח אסטרטגי" כמעט לא נשמעו קולות של ניתוח אלטרנטיבי. משה ארנס (הארץ,27 בינואר) קבע כי "יש הסכמה רחבה" שאיראן משקרת באשר לתכנית גרעין אזרחית כביכול, ומטרתה להשיג נשק גרעיני. מה גם, הוא מזכיר לקוראי הארץ, שהם "הכריזו שוב ושוב שהם שואפים להשמיד את מדינת ישראל". דורי גולד, יועצו ואיש סודו של ראש הממשלה, ניתח באופן אסטרטגי בעיתון הבית (30 בינואר) כי האיראנים "לא ייעצרו עד שישיגו שליטה אזורית ופצצת אטום שתשנה סדרי עולם". בניתוח שלו, ההסכם דווקא יאפשר לאיראן "להאיץ את פיתוח הנשק הגרעיני". היועץ לביטחון לאומי לשעבר, יעקב עמידרור, העריך בהערכת מצב אישית לשנת 2015 כי האפשרות שיושג הסכם השנה היא ""האיום המשמעותי ביותר על עצם קיומה של מדינת ישראל" (ישראל היום, 9 בינואר 2015). פירוש הדבר, סיכם עמידרור במסקנה שעברה מתחת לרדאר ללא הד: על צה"ל "להיות מוכן למבצע באיראן".

עד מהרה נוספו לחלל האוויר דיווחים מ"מקורות יודעי דבר" וטיעונים כאילו מקצועיים על פצצה על סף דלתנו. "גורמים בירושלים" הדליפו לערוץ 10 כי הפצצה "קרובה משחשבנו" ואיראן נמצאת במרחק מספר חודשים מייצור חומר בקיע לפצצה ראשונה באמצעות "מעל 7000 הצנטריפוגות" שההסכם ישאיר בידה. במקביל הטילו ה"גורמים" את העוגן לספין הבא ומסרו כי "התמלאו 80 אחוזים מדרישותיה של איראן". מעין הכשרת קרקע "הסברתית". ואכן, כעבור מספר ימים קבלנו דיווח בלעדי בגלי צה"ל (3 בפברואר) מפי "גורמים אירופאים" לא מזוהים שהביעו דאגה מהסכם "מכירה כללית" שבו ארה"ב התקפלה בפני איראן על מנת להשיג שקט אזורי. לפי גלי צה"ל: אובמה הלך "צעד גדול לקראת האיראנים" והסכים להשאיר בידם כ-6500 צנטריפוגות (מתוך עשרת אלפים שמופעלות). בתום ההסכם, לאחר 10 שנים תוכל איראן "להשתחרר מהאילוצים" ולהגיע בזמן קצר ל"יכולת גרעינית צבאית". יעקב עמידרור, הגיב כעבור דקות על הדיווח בגלי צה"ל: מדובר במחדל בסדר גודל היסטורי וכי ארה"ב מוכנה לאפשר לאיראן להגיע לנשק גרעיני, אם לא עכשיו, אז בעוד מספר שנים. בעיתון הבית נמסר (4 בפברואר) בעקבות הדיווח בגלי צה"ל כי "בירושלים עוקבים בדאגה" אחרי הדיווחים על ההסכם המתגבש וכי בלשכת ראש הממשלה נמנעו מהתייחסות רשמית לדברים. בנשימה אחת הוסיפו כי "גורמים בבירה" טוענים כי "ברור שההסכם המתגבש הוא רע מאד ומשאיר את איראן מדינת סף גרעינית". פלא תקשורתי. לשכת ראש הממשלה גם נמנעת מתגובה וגם מגיבה בציטוט לעיתון הבית בהמשך ל"הדלפות" שכנראה יצאו מירושלים.

בין לבין פרץ לחיינו דיווח סוכנות AP מוינה (3 בפברואר) בכותרת "פשרה בשיחות הגרעין בין איראן וארה"ב". לפני שננתח את כתבת AP נציין כי הכתב החתום עליה מוינה, ג'ורג' ג'אן (JAHN) שימש בעבר צינור להדלפות ישראליות בנוגע לדוחות סבא"א ולא ברורה נגישותו לצוותי המו"מ. למרות הסתמכותו בדיווח על "שני דיפלומטים שבקיאים בשיחות". יתכן ומדובר בלוחמה פסיכולוגית שיצאה משליטה ושידרה מסרים סותרים מטעם מפעילים שונים. הדלפות אמת על התקדמות בשיחות הגרעין על מנת לספק תחמושת למטרפדי ההסכם בקונגרס האמריקני, ומן הצד השני, להעביר לרוב הדומם של חברי הקונגרס מסר כי "הסכם טוב" כמעט כבר כאן. צוותי המו"מ עומדים להשלים את משימתם, וההכרעה על חתימת ההסכם עוברת למגרש הפוליטי הפנימי בארה"ב כמו גם באיראן.

לעצם הסקופ של סוכנות AP על הסכם פשרה שיונח על שולחנם של  קרי וזריף בשולי ועידת הביטחון במינכן ב-6-8 פברואר (ה"דאבוס" של הביטחוניסטים בעולם). מצד אחד, ישאיר הסכם בידי איראן את מרבית (מסך עשרת אלפים) הצנטריפוגות שמופעלות כיום. סעיף שתואם על פניו לחששות ראש הממשלה כי אובמה "יפקיר אותנו" ויאשר לאיראן מספר גדול של צנטריפוגות בדרך ל"מדינת סף". סעיף שהוא בליבת ה"הסכם הרע" של נתניהו. ומצד שני, מדובר בהסכם פשרה שיגביל ביותר את יכולתה של איראן לעבור מגרעין אזרחי מותר לגרעין צבאי אסור – וישמוט את הקרקע מהטיעון הישראלי של "מדינת סף" ופצצה בתוך מספר חודשים. זאת באמצעות תצורה חדשה להפעלת הצנטריפוגות שיישארו בשטחה של איראן, אך יותר מכל באמצעות העברה אל מחוץ לשטחה של מרבית מלאי האורניום המועשר שהצטבר אצלה. לפי דיווחים קודמים, המלאי יועבר לרוסיה וישמש לייצור דלק גרעיני לכורי החשמל הנוספים שיוקמו באתר בושהר. הקטנה דרסטית כזאת של מלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה באיראן תמנע אפשרות להחזרתו למעגל הצנטריפוגות לשם העשרה לדרגה צבאית לחומר בקיע לפצצה (93 אחוזים). אין חומר בקיע אין פצצה.

הנכונות של איראן להפחית באופן משמעותי את מלאי האורניום המועשר ולהוציאו משטחה מייתרת את העיסוק במספר הצנטריפוגות. כיוון שכך, צריך המאמץ העיקרי להתמקד במניעת מסלול חשאי מקביל באמצעות מנגנוני פיקוח ואימות הדוקים , ולא באתרי הצנטריפוגות המוצהרים שנמצאים ממילא בפיקוח סבא"א. אין טעם לחפש מתחת לפנס. כתבת AP לא מתייחסת לסוגיות הפיקוח והאימות שעומדות בליבת הדרישה של אובמה. איראן כבר הסכימה לפיקוח חודרני של סבא"א במסגרת ההסכם ("פרוטוקול נוסף" לביקורות בכל מקום בכל זמן ושקיפות מוגברת) – דבר שיסיע לנטרל גלישה לגרעין צבאי ויאפשר גילוי מוקדם יעיל במקרה של הפרות.

מהדיווח בסוכנות  AP עולה כי דוברת הסטיייט דפרטמנט לא הכחישה ולא אישרה את העניין. אך כאשר דיברה על "הפאזל שעדין צריך לסדר את חלקיו" רמזה על אחת הבעיות שלא נסגרו עד הסוף. כמה צנטריפוגות מאיזה סוג? היתר למספר גבוה של צנטריפוגות מהדור הראשון המיושן והנוטה להתקלקל אך מספר נמוך בהרבה לצנטריפוגות מהדגמים המתקדמים בעלי כושר ייצור מוגבר.

מעבר לכתבת סוכנות AP. מאז חזרו הצדדים מחופשת חג המולד אנו עדים למו"מ אינטנסיבי וכמעט רציף, בעיקר בין הצוותים האמריקניים והאיראניים, לקראת תאריך היעד ל"הסכם מסגרת" בחודש מרס. הדבר האחרון שאפשר לומר על האיראנים "שהם גוררים רגלים". לבד מההדלפות שניתחנו כאן, מקפידים הצדדים לשמור על קלפים צמודים לחזה. ההמתנה לקראת ההסכם היא זמן מתאים לרענן כמה עובדות והערכות מוצקות שנוטים להתעלם מהן בדיון הציבורי אצלנו. התעלמות שמאפשרת תנאי קיום משגשגים לספינים ולמסרי "הסברה" של חוגים ופרשנים אלרמיסטים. להלן בתמצית:

א.      דרישת ראש הממשלה לפירוק מוחלט ו"אפס צנטריפוגות" מתנגשת עם החלטות מועצת הביטחון שלא דרשו פירוק מוחלט של הצנטריפוגות, אלא השעיית העשרת אורניום עד שתעביר איראן תשובות מספקות לסבא"א. ההסכם שיושג הוא התשובה המוסמכת ביותר. הדרישה ל"אפס צנטריפוגות" גם מתנגשת עם הפרמטרים המוסכמים של הסכם הביניים ועם סעיף 4 באמנת NPT שמתיר העשרת אורניום בדרגה אזרחית נמוכה בפיקוח הדוק של סבא"א.

ב.      הערכת המודיעין הלאומית של ארה"ב (כלל 16 סוכנויות המודיעין) העריכה "בדרגת ביטחון גבוהה" כי איראן הפסיקה את הפעילות בתכנית צבאית לנשק גרעיני בשנת 2003 – ולא חידשה מאז. מכוני מחקר ופרשנים בישראל מתעלמים משום מה מקיומה של הערכת המודיעין הלאומית האמריקנית, למרות שהיא מחייבת את נשיא ארה"ב לפעול על פיה. התעלמות שרק תורמת למיסוד דו-שיח של חירשים בין וושינגטון וירושלים. מהתבטאויות פומביות ספורדיות שהבאנו בבלוג, נראה כי בתל אביב (אמ"ן מחקר והדרג הצבאי) דווקא לא מתעלמים.

ג.       באשר ל"ממד הצבאי האפשרי" בנספח דוח סבא"א (נובמבר 2011) בדבר חשדות ומחקרים הקשורים לפעילות בעלת אופי צבאי בעבר (עד שנת 2003): איראן לא זכתה ל"חנינה" לגבי הצורך לחקור ולברר את החשדות, אך אין מדובר בתנאי הכרחי שיש למלא לפני חתימת ההסכם. הבירור מתנהל וימשיך להתנהל במסלול טכני מול סבא"א במהלך תקופת ההסכם. דרום קוריאה (ודוק: דרום) קבלה "זיכוי" מסבא"א על פעילות צבאית אסורה לאחר ארבע שנים של חקירה אינטנסיבית. דרום אפריקה שבנתה בסתר שש פצצות בטרם הצטרפה לאמנת NPT – קבלה את התו ל"התנהגות גרעינית טובה" כעבור תשע שנים של חקירה וביקורות סבא"א. הדרישה לקבל מאיראן "וידוי פומבי" על פעילות חשודה בעבר קשורה לעולם תוכן תיאולוגי ולא אסטרטגי, ואינה על הפרק.

 

הטיעון החזק לכאורה (והמושמע ביותר) של מתנגדי ההסכם בישראל: איראן הופכת ל"מדינת סף גרעינית". מדבריהם משתמע כי מדובר בהגדרה פורמלית מובנית מאליה שאינה מחייבת הסבר. ולא היא. השימוש החופשי ב"מדינת סף" מטעה. מדינת סף היא זאת שפיתחה ואגרה חומרים בקיעים לפצצה (אורניום מועשר מעל 90 אחוזים ופלוטוניום) והיא על סף ניסוי גרעיני שיאותת כי היא מדינת נשק גרעיני. מדינת סף נמצאת מחוץ לאמנת NPT ומעגל הפיקוח של סבא"א – וכך מתאפשר לה לאגור את מלאי החומרים הבקיעים לפצצה. איראן שנצמדת לאמנת NPT אינה חברה ב"מועדון הסף" כמו הודו פקיסטאן שאגרו חומרים בקיעים וחצו אחר כך את הסף לניסוי גרעיני ולנשק גרעיני. איראן קרובה יותר למודל של ארגנטינה וברזיל שגלגלו לאחור את תכנית הגרעין, הסירו את מסכי העמימות – וקיבלו היתר להעשיר אורניום בתחומן בפיקוח סבא"א במסגרת אמנת NPT. מה גם שההסכם יכלול מנגנון פיקוח ואימות חודרני ואיראן תהיה למעשה ב"תקופת מבחן" במשך שנות ההסכם.

המנטרה של "הסכם רע" שימיט אסון על ישראל והעולם מושמעת אינספור פעמים ביום. הגיע הזמן שהדיון הציבורי בישראל יישמע גם על קיומו של "הסכם טוב". תוצאת המו"מ בין איראן וארה"ב תביא להסכם שיאשרר בתום "תקופת מבחן" את מעמדה של איראן כ"מדינה שאינה מדינת נשק גרעיני" באמנת NPT. הסכם שיבסס את המשטר הגלובלי למניעת פרוליפרציה של נשק גרעיני, ובאופן מיוחד יימנע הופעת מדינת נשק גרעיני חדשה במזה"ת. הסכם שישמוט את הקרקע מן התרחיש לפתיחת מרוץ חימוש רב-גרעיני (מצרים וסעודיה) באזורנו. הסכם שיהפוך ללא רלוונטי את הצירוף שמדיר שינה מעיני רבים של נשק גרעיני ואיסלאם רדיקלי. הסכם שיחסוך מאתנו את הדילמות הבלתי פתורות של הרתעה גרעינית ו"מכה שניה" שאינן ניתנות ליישום במזה"ת הלא-יציב.

הבלוג ניתח במספר הזדמנויות, וביתר שאת מאז הסכם הביניים של נובמבר 2013, את היתכנותו של "הסכם טוב" וקווי מתאר להסכם המתגבש. הקוראים ודאי זוכרים את הפתיח הדמיוני לפוסט "והיה אם" שתיאר כיצד התעוררנו יום אחד ואריה גולן מודיע ביומן הבוקר בקול ישראל כי הושג הסכם.  

להמשך הפוסט

השבוע של איראן: הדברים שלא שמו לב אליהם במשולש ישראל-איראן-ארה"ב

שמואל מאיר | 01.02.2015 | 13:01

להמפרי בוגרט ואינגריד ברגמן תמיד תהיה פאריס. ולנו תמיד תהיה איראן. בעיקר בשבוע שבו "נאומו האיראני" של ראש הממשלה בקונגרס חזר כבומרנג. התכנית הגדולה של מסיבת התה לטרפוד הסכם הגרעין עלתה על שרטון ונשארנו עם הנזק ליחסי ישראל-ארה"ב. ובתווך, יום קרב עם הרוגים לצה"ל במורדות החרמון (28 ינואר)."האיום האיראני" היה החוט המקשר בין האירועים.

רוב הפרשנויות וההצהרות נטו להתמקד בהיבטים מבצעיים-טקטיים ובתהליכי קבלת ההחלטות של הסיכול הממוקד שקדם ליום הקרב, בדו-קרב בין ישראל לחיזבאללה, בחזית הטרור החדשה בגולן. הבלוג נטה להסכים לרובן, חוץ מהשבחים שהורעפו על כושר ההרתעה הישראלי ו"חופש הפעולה" – שנתפסו בדיון כמובן מאליו. כאילו אין צורך לדון בחמקמקות ונזילות ההרתעה נגד ארגון לא-מדינתי ובשאלה האם "חופש הפעולה" לצדנו באופן קבוע ונצחי מול כל שחקן אזורי? בניתוח שלנו של התמונה הגדולה איתרנו זרמים תת-קרקעיים במשולש ישראל-איראן-ארה"ב שלא שמו לב אליהם או שהיה ניסיון לעמעם את חשיבותם. הבלוג ינסה לשרטט ולפענח חלק מהם, ובמיוחד כיצד זה שהתקרית הסתיימה באופן די מפתיע ביום קרב אחד ולא נגררנו למלחמה חדשה.

ישראל

ראש הממשלה הטיל את האחריות לתקרית במורדות החרמון על איראן שפתחה נגדנו חזית טרור חדשה (29 ינואר). אך בנשימה אחת ובאופן מתוכנן עבר בנאומו באזכרה לאריאל שרון מהמישור הטקטי-מבצעי של הטרור לרמה האסטרטגית הגבוהה ביותר: "זאת אותה איראן שמנסה להשיג עכשיו הסכם באמצעות המעצמות שישאיר בידיה יכולות לפתח נשק גרעיני". בנאומו בחר שלא לעסוק במשמעויות האקטואליות של האירועים בחזית החדשה בסוריה-לבנון. הוא התחמק מהסוגיות הבוערות ועבר לראשי פרקים של נאומו בקונגרס בעוד חודש: איננו חוששים להתנגד להסכם הגרעין, גם אם כמו בימי שואת יהודי אירופה "יש מי שמסרב לשמוע". בנימה תוקפנית שלא שמענו זה זמן רב, השווה למעשה את הסכם הגרעין המתגבש שמוביל הנשיא אובמה עם הסכם "הפייסנות" שקדם לשואה. רוח הסכם מינכן ריחפה מעל הדברים. לדבריו, איראן, בלי הבדל בין מתונים וקיצוניים, מדברת על "השמדת ישראל והעם היהודי" ובכלל זה דברי "בכיר איראני בשבוע שעבר". לא ברור למי כוונתו. נציין כי אף אחד לא קם כנגד שרבוב הסוגיה האיראנית לשואת יהודי אירופה. טיעונים שמביאים לזילות השואה.

ועל מנת להתחמק ולהתרחק ככל האפשר מדיון באירועים האחרונים ובסכנות של גלישה למלחמה (מה שעושה עונת בחירות) – הדליפו "גורמים בירושלים" לערוץ 10 כי סעיפי הסכם הגרעין המתגבש ישאירו את איראן "קרוב יותר לפצצה מאשר חשבנו". מרחק מספר חודשים מייצור חומר בקיע לפצצה ראשונה. לדברי "הגורמים" התמלאו 80 אחוזים מדרישות איראן. אחוזים תמיד היו בלב השיח האיראני. כמה הערות באשר למידע של "הגורמים בירושלים" בטרם נעבור לצלעות הנוספות ב"משולש": הבלוג ניתח בהזדמנויות רבות במהלך השנה את המידע שהעבירו "גורמים בירושלים" לציבור בישראל באשר לסעיפי הסכם הגרעין המתגבש ועד כמה היו הגורמים בירושלים חסכוניים עם העובדות. הראנו כי אין אחיזה עובדתית לדיבורים על איראן דוהרת לפצצה, כי הדיבורים על "פצצה ראשונה בתוך מספר שבועות" הם חישובים תיאורטיים-הסתברותיים מכיוונם של מכוני מחקר ימניים בארה"ב ואינם הערכה אסטרטגית-מודיעינית. הראנו כי לדיבורים על "איראן היא צפון קוריאה" אין על מה לסמוך. נזכיר כי הציטוטים שמרבים להשמיע אצלנו על "השמדתה של ישראל ומחיקתה מהמפה" היו תרגום שגוי מפרסית שהופץ בסוכנויות הידיעות בעולם. שר המודיעין דאז דן מרידור אישר בראיון לאל-ג'זירה כי היו בעיות תרגום ומנהיגי איראן לא קראו "למחוק את ישראל מהמפה".

איראן

הטיעון שהשמיעו ראש הממשלה ושר ביטחון "איראן פתחה חזית חדשה נגדנו בגולן" אינו כל התמונה. חזית חדשה לאיזה מטרה? רק להכנת פעולות טרור? האם הכוונה ל"פתח-לנד חדש" במתכונת של דרום לבנון בשנות ה-70 כמו ששאל אלכס פישמן בידיעות אחרונות? והרי הסיטואציה שונה לחלוטין. על מנת להבין מה היה לנו כאן וכיצד האירועים לא הסלימו למלחמה – נזדקק לדיון בצלע האיראנית. להדגשת הנקודה שברצוננו להאיר – נתחיל מהסוף ונצביע על תפקיד איראני בהנמכת גובה הלהבות ובמניעת הידרדרות למלחמה נוספת בין ישראל ולבנון. מפקד משמרות המהפכה, גנרל עלי ג'עפרי, סיכם עפ"י סוכנות הידיעות הפרסית (31 ינואר) את יום הקרב ברג'ר בטונים של איום, אבל הוסיף: "תגובת חיזבאללה היתה בדרגה הפחותה ביותר בחומרתה ואנו מקווים שהם (ישראל) יילמדו את הלקח ולא יחזרו על הטעויות שלהם בעתיד". קול ישראל דיווח מפי קשבו בערבית על נוסח תוקפני יותר וכי "על ישראל לצפות לעוד תגובה". אבל הכתב לעניינים ערביים, ערן זינגר, תיקן ביומן השבוע בשבת (31 ינואר) ואמר כי היו הבדלי גרסאות בתרגום מהמקור בפרסית לערבית. להבנתו, הדברים היו במובן של "אם תגיב ישראל".

המסר האיראני של ג'עפרי לסיכום תקרית רג'ר היה של הפקת לקחים והתווית כללי משחק חדשים בראייתם. מבחינה זאת המשיכו דבריו ותאמו לקו איראני שגובש אחרי הריגת הגנרל האיראני בקונייטרה. בהודעה יוצאת דופן (27 ינואר) בשולי האזכרה לגנרל האיראני, אמר סגן שר החוץ כי ארצו העבירה מסר לארה"ב בצינורות דיפלומטיים כי "ישראל חצתה קווים אדומים". איננו יודעים מה נאמר במסר, אבל החשיבות היא בצינור ובמעטפת להעברתו. איראן בחרה לדון בהתפתחויות הצבאיות בגבול סוריה-לבנון-ישראל בערוצים דיפלומטיים מול ארה"ב (ודוק: השטן הגדול). דוברת משרד החוץ האיראני חזרה על המסר שהועבר לארה"ב "בצינורות דיפלומטיים" למחרת היום, שעה קלה לפני התקרית בכפר רג'ר.

מתוצאות תקרית רג'ר – שכוונה נגד מטרות צבאיות, הסתיימה במהירות והוגבלה לתא שטח מסויים  למרות שהיו הרוגים ישראלים – ניתן להעריך כי המסר האיראני לארה"ב היה דו-כיווני: "אנחנו (איראן) נרסן את חיזבאללה ולא נאפשר לו חופש פעולה בכל מקום, ואתם (ארה"ב) תפעלו באופן דומה מול ישראל". הדברים ברורים לגבי האגף האיראני-לבנוני. משום מבנה היחסים שהתפתח בעשרות השנים האחרונות והכפיפות של חיזבאללה למשמרות המהפכה. נוכחותו באותו שבוע בלבנון של מפקד כוחות אל-קודס, גנרל קאסם סולימאני, היא המחשה טובה לתפקיד איראני מפקח ומרסן ואי יכולתו של חיזבאללה לפעול כנגד אינטרסים חיוניים של איראן: המו"מ המואץ עם ארה"ב להשגת הסכם הגרעין והתיאום הצבאי עם ארה"ב בעימות מול דעאש.

יתכן והניתוח לגבי ישראל הוא נסיבתי, אבל מצאנו ראיות תומכות בניתוח טקסטואלי של הצהרות ישראליות. בימים שלפני תקרית רג'ר נהג שר הביטחון יעלון להתבטא בתקיפות ולהצהיר כי "לא נסבול ירי לעבר שטח ישראל והפרה של ריבונותנו". ישראל תגיב בעוצמה ולא תעבור לסדר היום. ישראל תדע "לגבות מחיר כבד מכל מי שיפר ריבונות ישראל וייבצע ירי לעבר ישראל". הדגש היה תמיד על "הפרת ריבונות". בתקרית רג'ר לא מצאנו מימוש הצהרות אלה. מאידך מצאנו הודעות ישראליות בטונים מרוככים ביום שאחרי התקרית. בהצהרות יעלון ב"יום שאחרי" כבר אין "גביית מחיר כבד" ויד קשה כלפי "היורים לשטח ישראל הריבונית". מעתה תפעל ישראל "בנחישות כלפי מי שינסה לפגוע באזרחי ישראל, אך באחריות ובשיקול דעת". לא עוד "לא נעבור לסדר היום" על כל הפרת ריבונות אלא "בשיקול דעת ובאחריות". מהרתעה אמורפית כלפי "הפרת ריבונות" ועוד לגבי שטחים שאינם מוכרים כמדינת ישראל – להרתעה והגנה לגיטימית על ביטחונם של אזרחי ישראל. מדובר בשינוי מדיניות מהותי. להבנה כיצד הגענו למצב החדש נזדקק לצלע האמריקנית.

ארה"ב

התדרוך היומי של דוברת הסטייט דפרטמנט על תקרית רג'ר – טקסט חשוב להבנת התפתחויות. ארה"ב הודיעה על תמיכתה בזכות ההגנה העצמית של ישראל, גינוי הפעולה האלימה של חיזבאללה – ובנשימה אחת קראה לכל הצדדים (ודוק: כל) לכבד את "הקו הכחול" שהוא הגבול בין לבנון וישראל ולהימנע מצעדים שיכולים להסלים את המצב. מייד התעוררו בתדרוך שאלות שאיננו רגילים להן: האם גם ישראל צריכה להימנע מפעולות שיסלימו את המצב? האם פעולת תגמול ישראלית על הריגת חייליה ברג'ר תהיה בגדר הגנה עצמית או "צעד מסלים שיש להימנע ממנו"? על כל אלה חזרה הדוברת ואמרה כי "לישראל זכות להגנה עצמית" (אמירה כללית עקרונית) אך ארה"ב מעדיפה "להפחית את המתח והאלימות" (אמירה ספציפית לאירועים האחרונים). לשאלה אם ארה"ב עמדה בקשר עם ישראל ולבנון: צוותים שלנו בשטח (בשטח, ולא באמצעות שגרירות ישראל בוושינגטון) היו בקשר עם שתי הממשלות. מעורבות אמריקנית פעילה בזמן אמת למניעת הסלמה בתקרית רג'ר היא חידוש שלא שמו לב אליו והיא יכולה להתקשר למסר דיפלומטי איראני שניתחנו בצלע האיראנית. בכל ההודעות הרשמיות מישראל הודגש כי הגורם המתווך להרגעת הרוחות היו כוחות האו"ם של יוניפיל. על שאלה אחת ענתה הדוברת בצורה החלטית וקצרה: האירועים בגבול לבנון לא ישפיעו על שיחות הגרעין עם איראן. יתכן וגם כאן הד למסר דיפלומטי שהעבירה איראן.

בתדרוך נשאלה הדוברת האם אזור התקרית בכפר רג'ר (חוות שבעא במינוח הלבנוני) הוא "שטח שנכבש מלבנון" ומה עמדת ארה"ב לגביו. הדוברת התחמקה והודיעה כי תבדוק עם מומחים משפטיים. מדובר בשאלה מהותית בנוגע להגנה עצמית לגיטימית – ועל כן ננסה לענות עליה בסיועו של הגיאוגרף והמומחה מספר אחת בישראל למיפוי גבולות – פרופסור משה ברוור בספרו "גבולות ישראל" (יבנה, 1988) עמוד 190. בתום המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, השתלטו הסורים על שטחי ספר לבנוניים וביניהם אזור הכפר רג'ר וסיפחו אותם בפועל לסוריה. לפי מפות לבנוניות, מפות ארץ ישראל של המנדט הבריטי ומפות מדינת ישראל מאז 1948: הכפר רג'ר בתחומי לבנון. כאשר כבשו כוחות צה"ל את רמת הגולן בששת הימים – "ירשה" ישראל את מיקומו של קו הגבול בתפיסה הסורית והכפר נכלל ברמת הגולן שבשליטת ישראל. זאת הסיבה שהקרטוגרפים של האו"ם שסימנו את "הקו הכחול" בין ישראל ולבנון לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון – השאירו את רג'ר כסוגיה לא פתורה.

המשמעות: ארה"ב ושאר העולם שהתנגדו בתוקף ולא הכירו בסיפוח רמת הגולן למדינת ישראל – יתקשו להחיל טיעון של הגנה עצמית לגיטימית בשטחים שאינם מדינת ישראל. יש קושי עם הטיעון של יעלון כי ישראל תדע לגבות מחיר כבד "מכל ירי לשטח ישראל שיפר את ריבונותה" כאשר מדובר בשטח המסופח של רמת הגולן. כעיני ארה"ב והעולם, הטיעון של הפרת "ריבונות ישראלית" באשר לרמת הגולן אינו מובן מאליו וכנראה אינו קביל. דוברת הסטייט דפרטמנט אישרה זאת בשתיקתה ובהתחמקות מתשובה. אך סירבה להרחיב בסוגיה על מנת שלא לספק חיזוק אפשרי ל"טיעוני הלגיטימיות" של איראן ולבנון. יתכן ומסר אמריקני לישראל ברוח זאת והבעייתיות בהיבט היחסים הבינלאומיים בנוגע לשטח שבו התרחשו האירועים בשבועיים האחרונים הם שהביאו לשינוי בהצהרות השר יעלון: מ"הרתעה והגנה על שטחה הריבוני" להגנת ביטחונם של אזרחים ישראלים.

זאת כנראה גם הסיבה ל"הכלה" המהירה של התקרית ומניעת הידרדרות לסכסוך צבאי רחב הקף (ולא רק ב"אזור הצפון"). ישראל נדרשה להכיר במגבלות חופש הפעולה, ואיראן השיגה הכרה מסוימת ב"כללי הרתעה" שיכולים להיות תקפים לזירת רמת הגולן אבל לא לשטח לבנון. במשוואה זאת, שימורו של משטר אסד בסוריה הוא מטרה עליונה עבור איראן. השאלה: עד כמה מאזן הרתעה כה שברירי יחזיק מעמד? ארה"ב תצטרך להשקיע אנרגיות בתחזוקתו. בינתיים כנראה נהיה עדים לרטוריקה גבוהה של "נשמור על הזכות לעשות כל שביכולתנו" כדי למנוע איראן גרעינית. אבל בפועל – להתנהגות מתונה ומאופקת. מה גם שתכליתו של הסכם הגרעין להביא לתוצאה המבוקשת בדברי ראש הממשלה – לאישרור מעמדה של איראן "מדינה שאינה מדינת נשק גרעיני" באמנת NPT. למותר לציין כי קבלת הצעתו של שר החוץ ליברמן ל"הרתעה באמצעות תגובה בלתי פרופורציונלית" מוליכה ישירות לתוצאה הפוכה ולמלחמה שאותה מנסים למנוע.

לסיום, נצביע על פסקה צדדית לכאורה בתחקיר הגדול אתמול של וושינגטון פוסט על חיסול עימאד מורנייה שהיא בעלת חשיבות אסטרטגית וקשורה באופן הדוק למאמר היום בבלוג. בניגוד למחשבה המקובלת, לפי התחקיר מדובר בפעולה אמריקנית שישראל נטלה בה תפקיד משני מסייע. בשלב מסויים של המעקב האמריקני בדמשק, הופיע על הכוונת מפקד אל-קודס קאסם סולימאני לצידו של יעד החיסול מורנייה. ההוראה של הבית הלבן: אין לפגוע בסולימאני. "החסינות" של קאסם סולימאני היא עדות למעמדו המיוחד עד היום בעיני ארה"ב, ולמרות מעורבותו בפעולות טרור נגדם בעיראק. בראייה אמריקנית, קאסם סולימאני (בן טיפוחיו של המנהיג העליון חמנאי) שנמצא לעיתים תכופות בסוריה הוא המפקד בפועל של צבא אסד נגד המורדים. דמות של מוציא מביא שנמצא בקשרי תיאום עם המודיעין האמריקני שתוארה ותועדה בכתבת הדיוקן בניו יורקר. "קרלה" עבור חובבי ג'ון לה-קרה.

 

להמשך הפוסט

אהוד ברק ועמוס ידלין: האם תאומים סיאמיים אסטרטגיים?

שמואל מאיר | 22.01.2015 | 15:34

שיחת עומק של גידי וייץ עם אהוד ברק במוסף הארץ (16 ינואר 2015) על נשק גרעיני איראני שכמעט כבר כאן עברה מתחת לרדאר וכאילו לא היתה. כך חולפת תהילת עולם. התעלמות משונה כאשר מדובר באדריכל הראשי של תרחישי תקיפה עצמאית באיראן שמחזיק וממשיך לדחוף עמדה זאת גם היום.

להלן הנקודות העיקריות בריאיון שהלכו לאיבוד בשיח ציבורי שלא התקיים. לא ניתן לעצור את הפצצה האיראנית באמצעות מו"מ. הסכם הביניים הגרעיני מנובמבר 2013 הוא טעות קשה, כי מאפשר לאיראנים להוליך השולל ולהתקדם לנשק גרעיני בחסות התהליך הדיפלומטי שמנהלת ארה"ב. אנחנו במצב מסוכן משהיינו בו בעבר כי "מרחב החסינות האיראני מעמיק והיכולת שלנו מצטמצמת". התוצאה תהיה "מדינת סף ובהמשך מעצמה גרעינית" שהאיראנים חותרים אליה כבר 4000 אלפים שנה (במלים: ארבעת אלפים).

ולמרות הערכת המצב הפסימית, ברק מעריך כי אין צורך לארוז את המזוודות. לאיום האיראני יש תשובה פשוטה: תקיפת המתקנים באיראן. ברק מתייחס לחילופין לפעולה אמריקנית או ישראלית, אבל ניתן להבין מדבריו כי כוונתו תקיפה עצמאית ישראלית. יש להזדרז הוא אומר משום ש"היכולת של ישראל נמצאת בסכנת שחיקה". בשיחה הראשונה עם גיד וייץ ("התגעגעתם?" מוסף הארץ, 9 ינואר) הדגיש ברק כי תמיכתו במו"מ מדיני עם הפלסטינים נועדה להסיר חסמים אמריקניים לפעולה ישראלית עצמאית באיראן. גרסת אהוד ברק ל"תנו לנו את בושהר תמורת התנחלויות". לדעתו, יש להכפיף את האסטרטגיה הישראלית לדבר אחד גדול – תקיפה באיראן. לפי ברק, תקיפת מנע באיראן תתבצע במתכונת "פעולה כירורגית" של לילה אחד ואין מדובר במלחמה כוללת. מעין פשיטת קומנדו אווירית שתפתור את הבעיה האיראנית לכמה שנים טובות. תמיד תהיה לנו סיירת.

אפשר לפטור את הריאיון עם ברק כלא חשוב וכי מדובר בדמות פוליטית שעבר זמנה. אם כי היה רמז בשיחה לגנרל דה-גול ישראלי שייקרא לדגל להציל את המולדת. הבלוג אינו מתכוון להתייחס לתפיסת עולם כוחנית וחד-ממדית שפורחת שם בין השורות. אבל כן נתייחס לכמה נקודות ב"סקירה האסטרטגית" של ברק שהבסיס העובדתי שלהן רעוע. הניסיון לייחס לאיראן תכנית "לשגר פצצה בקונטיינר לאשדוד או חיפה" מופרך ומזכיר את חרדות הימין האמריקני מפני הסובייטים בעיצומה של המלחמה הקרה. גם הניסיון להסביר את כל מדיניות החוץ והביטחון האיראנית באמירה אחת של רפסנג'אני מלפני 15 שנים ("די בפצצה אחת כדי לסיים את המפעל הציוני") אינו מעיד על נכונות ללמוד ולהבין מציאות מורכבת. מה גם שכעבור כמה שורות מרגיע ברק ואומר שאנחנו המדינה החזקה ביותר במזה"ת "בכל טווח נראה לעין". לפחות הוא ידע שלא להביא את "מחיקת ישראל מהמפה" שכנראה לא נאמרה בפרסית באופן שראש הממשלה נתניהו מרבה לצטט.

גם הניסיון של ברק להשוות את איראן לצפון קוריאה ופקיסטאן בעלות הנשק הגרעיני – אינו נתמך על ידי העובדות. הבלוג ניתח והפריך במספר הזדמנויות את הספין הפופולארי "איראן היא צפון קוריאה". בשתי הדוגמאות של ברק מדובר במדינות שהשיגו נשק הגרעיני בהיותן מחוץ למשטר הפיקוח של אמנת NPT לאיסור התפשטותו של הנשק הגרעיני. איראן חברה באמנת NPT מיומה הראשון. היצמדות איראנית לאמנה היא סיבת הקיום של תכנית גרעין אזרחית כי רק כך תקבל היתר להעשיר אורניום בדרגה נמוכה לצרכים אזרחיים. היצמדות לאמנת NPT היא גם פוליסת ביטוח של הרפובליקה האיסלאמית מפני הניאו-קונסרבטיבים בארה"ב ותכניתם ל"שינוי משטר" (ניסוח מכובס להפלת המשטר). ונזכיר לקוראים כי תכלית ההסכם המתגבש בימים אלה בין איראן וארה"ב (שזוכה למבט של בוז מאהוד ברק) היא לאשרר מחדש את מעמדה של איראן כ"מדינה שאינה מדינת נשק גרעיני" באמנת NPT.

עד כאן אהוד ברק גרסת 2015. בחלק הבא ננתח את עמדתו של מי שמצטייר כתאומו האסטרטגי בכל הקשור לתקיפה באיראן. כניסתו של עמוס ידלין השבוע לפוליטיקה וההכרזה של מפלגת העבודה כי תראה בו מועמדה לתפקיד שר הביטחון מוציאה את הדיון האיראני מהקשריו התיאורטיים (ע"ע פוסט קודם על ההבדל בין "תקיפה מקדימה" ו"מלחמת מנע") והופכת אותו לסוגיה אקטואלית דחופה. כאשר מציגים את ידלין כסמכות הביטחונית של מפלגת העבודה, מן הראוי לבחון מה חשב ומה אמר באשר לתרחישי תקיפה באיראן. האם לפנינו גרסת ברק לעניים? מניתוח התבטאויותיו, נראה כי ידלין תומך בעמדת ברק ושותף להערכתו שמייחסת "סבירות נמוכה" לתרחיש תקיפת מנע באיראן שעלול להתגלגל למלחמה אזורית ממושכת רבת הרס והרוגים. ברק התייחס בשיחה במוסף הארץ בזלזול למעריכים שהביעו עמדה מנוגדת (שהקוראים הוותיקים של "שיח אסטרטגי" פגשו בניתוחי הבלוג) ואשר טענו כי מדובר בהכרזת מלחמה על איראן. לדעת ברק התועלת של תקיפת מנע עולה על הנזק כי בסך הכול מדובר ב"הרבה פחות מחמש מאות הרוגים". האפשרות שאיראן אינה דוהרת לנשק גרעיני אינה נבחנת על ידי חסידי אסכולת ברק.

ונשאלת השאלה: האם ראשי מפלגת העבודה ביררו את השקפתו של מועמדם לתפקיד שר הביטחון באשר למלחמת מנע באיראן? האם פעולה כזאת נחוצה ומוצדקת והאם תורמת לביטחון ישראל? הניתוח שלהלן אסטרטגי בשאלות הגדולות של מלחמה ושלום, ולא פוליטי-מפלגתי. הבלוג אינו נכנס לתחומו של יואב קרקובסקי מקול ישראל.

בוועידה השנתית של איפא"ק בוושינגטון (7 מרס 2013) התריע ידלין כי "הזמן הולך ואוזל" (RUNNING OUT) בכל הקשור לפצצה האיראנית.. מדבריו עלה כי נצטרך להיערך לתקיפה עצמאית באיראן "וזאת לא תהיה מלחמה אלא מבצע של לילה אחד". בראיון בגלי צה"ל (7 באוגוסט 2013) – וכבר לאחר כניסת הנשיא רוחאני לתפקידו וראשית הפינג-פונג הדיפלומטי בין איראן וארה"ב – הכריז ידלין כי התנגדותה של ארה"ב לתקיפה ישראלית באיראן השתנתה באופן דרמטי. לדבריו, בשנת 2012 ("הקיץ החם" של אהוד ברק) היה אור אדום אמריקני, אבל "אני שומע קולות חדשים מוושינגטון. עדין לא אור ירוק, אבל בהחלט אור צהוב".

"אני מאמין" מנומק ומפורט ביותר בעד תקיפה עצמאית באיראן הביע ידלין בראיון עומק עם כתב המגזין האמריקני ניו ריפבליק (23 באוקטובר 2013). אולי משום כך לא זכה להדים רבים בישראל. המסר היה כבר בכותרת: ישראל אינה צריכה את ארה"ב לצורך תקיפה באיראן. היא יכולה לעשות זאת לבדה. להערכת ידלין, שהתבססה כמקובל בחילות האוויר על חקר ביצועים וחישובים מתמטיים יותר מאשר על ניתוח מודיעיני-אסטרטגי, ישראל מתקרבת במהירות להחלטה אופרטיבית לתקוף. בניגוד לאלה שדחפו לתקיפת מנע בשנים קודמות, ידלין העריך כי שנת ההכרעה היא 2013 ראשית 2014. חלון ההזדמנויות ייסגר לכל המאוחר ברבעון השלישי של 2014. לדעתו, בשנת 2014 נגיע ל"מרחב החסינות האיראנית" של אהוד ברק – לנקודת פג תוקף של האופציה הצבאית של ישראל. המחלוקת בינו לבין ברק – רק בשאלת העיתוי. ידלין מבהיר לכתב האמריקני כי הסכים עם עמדתו של ברק אבל הפנים כי לא ניתן היה לתקוף אז (בשנת 2012) בגלל אור אדום אמריקני בוהק. לכאן מתחברים דבריו על הקולות החדשים מוושינגטון.

ידלין משוכנע "בדרגת ביטחון גבוהה" שישראל תוכל לבצע תקיפה עצמאית שתעצור את הגרעין האיראני לכמה שנים. לכל היותר היא זקוקה לארה"ב בעשור שאחרי על מנת למנוע חידוש התכנית האיראנית ולסייע לישראל במידת הצורך לתקוף פעם שניה. למטילים ספק ביכולתה של ישראל לפעול ללא ארה"ב הוא מזכיר את השמדת חילות האוויר הערבים ביוני 1967, מבצע אנטבה והריסת הכור העיראקי. לדעתו, הצלחות אופרטיביות מהעבר הן ערובה להצלחת "פעולה כירורגית" לסיכול הגרעין האיראני. כמו אהוד ברק, גם הוא מעריך שהתגובה האיראנית תהיה מוגבלת ולא "סוף העולם". כי האיראנים יודעים (לפי ידלין) שאם יגיבו, תבוא מהלומה ישראלית נוספת, והפעם (DEVASTATING ) שתמיט הרס עצום.

אסכולת  ברק-ידלין שניתחנו כאן אינה מאמינה כי תקיפה ישראלית עצמאית תביא להסלמה ותגרור את ישראל למלחמה רבת שנים. למתנגדי אסכולת ברק ישנם טיעונים נגדיים כבדי משקל. איננו יודעים מה חושב ראש אמ"ן שהוא המעריך הלאומי עפ"י המבנה החוקתי הלא-כתוב שלנו, אך מהניתוח בבלוג "לאן נעלמה הפצצה איראנית – תשאלו את אביב כוכבי" אפשר היה להבין כי הערכת אמ"ן היא שונה ואינה אלרמיסטית כמו אסכולת ברק-ידלין.

שאלות של מלחמה ושלום הן בליבת השיח הציבורי במדינה דמוקרטית ולא ניתן שלא ללבן אותן לקראת בחירות. אלה סוגיות חשובות מדי מכדי שנשאירן תלויות באוויר כמו הדיווח "מסביבתו של ראש הממשלה" באתר ישראלדיפנס (דצמבר 2014) על זיקה בין הקדמת הבחירות לבין חזרתם למרכז הבמה של תרחישי תקיפה באיראן. ועל רקע מסעו המתוכנן של ראש הממשלה לקונגרס האמריקני ו"הנאום האיראני" שמצפים ממנו במטרה לסייע לטרפד את הסכם הגרעין. ראשי מפלגת העבודה שבחרו בידלין כדמות הביטחונית המובילה לקחו בוודאי בחשבון את תמיכתו ב"שלום חד-צדדי" בגדה המערבית ואת עמדתו הלא מתלהבת כלפי יוזמת השלום הסעודית. באופן דומה יש לדון ולברר מהי השקפתו האסטרטגית המעודכנת של שר ביטחון עתידי בשאלה נכבדה כמו תקיפה באיראן. עפ"י מאמר שפרסם ידלין בארה"ב בדצמבר 2014 ניתן להבין כי הוא עדין מצדד ב"תקיפה אווירית כירורגית" ושידור חוזר של תקיפת הכור אוסיראק בשנת 1981.

לסיום: נציין כי את עמדתו המפורטת של ידלין שהובאה בניו ריפבליק ניתחנו בבלוג בזמן אמת והרבה לפני הבחירות – הקוראים מוזמנים לעיין שם. וממש לסיום: מקבל ההחלטות האחרון שנשען על התיאוריה של חקר ביצועים לצורך ניהול מלחמה ברמה האסטרטגית היה שר ההגנה האמריקני רוברט מק-נמרה במלחמת וייטנאם.

להמשך הפוסט

לאן מובילה החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לפתוח בבדיקה מקדמית של המצב במדינת פלסטין

שמואל מאיר | 18.01.2015 | 13:05

הודעת התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (16 בינואר) על פתיחת בדיקה מקדמית על הנעשה במדינת פלסטין (פלסטין באות גדולה באנגלית) התקבלה בישראל כרעם ביום בהיר. הפלסטינים רק הצטרפו לבית הדין לפני שבועיים – והופ נפתחת חקירה. על גודל ההפתעה ("הכרזת מלחמה מדינית" לפי פרשן הבית דן מרגלית בביטאון ראש הממשלה) יעידו ההודעות שיצאו מלשכת ראש הממשלה ולשכת שר החוץ. ההודעות אמרו כי זהו אבסורד שהרשות הפלסטינית שמשתפת פעולה עם ארגון טרור מנצלת את בית הדין הפלילי הבינלאומי כנגד מדינה המתגוננת מפני טרור. ישראל לא תיתן לפגוע בחייליה. החלטת בית הדין בהאג נועדה לפגוע בזכותה של ישראל להגן על עצמה. בחבילה אחת נכרכו בהודעות שואת יהודי אירופה ופיגועי הטרור האחרונים בצרפת. ראש הממשלה הדגיש כי "הרשות" אינה "מדינה" ולכן אינה עומדת בתנאי הסף להתקבל לבית הדין בהאג. נמסר כי ראש הממשלה שלח אגרות ברוח מסרים תקשורתיים פומביים אלה לנשיא ארה"ב, לקנצלרית גרמניה ולמנהיגים נוספים במערב. שר החוץ הבהיר כי ההחלטה היא פוליטית וישראל תפעל בזירה הבינלאומית לפירוקו של בית הדין הפלילי הבינלאומי. לא פחות.

עפ"י המוטו של הבלוג, ננסה לבחון במה בעצם מדובר כאן. להפריד ולבודד את העובדות באוקיינוס הגדול של רעשי רקע , מטאפורות וספינים. נדון בהחלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי מנקודת מוצא מדינית-דיפלומטית של אמנות בינלאומיות והיחסים הבינלאומיים וננסה להציג ניתוח פחות מאיים מבחינה צבאית. המומחים למשפט בינלאומי יתרמו בוודאי בתחומם באשר לסוגיות משפטיות פרטניות. להבנת הרקע המשפטי של בית הדין הפלילי הבינלאומי נעזר הבלוג בחוות דעת משפטית של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוגשה לוועדת החוקה חוק ומשפט.

מהו בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC)?

עפ"י האמנה המכוננת – אמנת רומא – בית הדין הוא טריבונל בינלאומי קבוע אשר בסמכותו לחקור ולהעמיד לדין בני אדם (ולא מדינות) בעבירות של רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה שבוצעו אחרי 1 ביולי 2002. קטגורית "מעשי טרור" אינה נכללת בסמכותו של בית הדין. הצעות לכלול את סעיף הטרור נדחו בגלל אי-יכולת להגדיר באופן מוסכם מהו טרור. מכל מקום, כינונו של בית הדין הפלילי הקבוע הוסיפה לזירה שחקן בינלאומי חדש עם שיניים. רק מדינות שאישררו את האמנה יכולות להיות חברות בבית הדין. כיום 123 מדינות חברות. לבית הדין הפלילי הבינלאומי סמכות לדון בפשעים שהוגדרו באמנת רומא אם בוצעו בשטח של אחת המדינות החברות, או בוצעו ע"י אזרחים של אחת המדינות החברות או שהופנו ע"י מועצת הביטחון.

המשמעות: לבית הדין סמכות שיפוט גם כלפי אזרחים של מדינות שלא אישררו את אמנת רומא. כפועל יוצא, סמכות לחקור ולשפוט ישראלים על פעולות שבוצעו בשטחים הפלסטינים. לטיעון המאיים שהשמיעה ישראל כלפי הפלסטינים לפיו "פנייה לבית הדין בהאג תעלה לכם ביוקר ותביא לתביעה בגין פשעי מלחמה של ההנהגה הפלסטינית" אין כנראה אחיזה בעובדות. רק מדינה חברה שאישררה את אמנת רומא יכולה להגיש תביעה. אבו-מאזן אישרר את האמנה ושלח למזכ"ל או"ם את מסמכי האישרור בראשית ינואר 2015. ישראל לא אישררה ואינה חברה בבית הדין בהאג. לישראל פתוחה הדלת להגיש תביעה רק אם תצטרף לאמנת רומא ותקבל בכך את סמכות השיפוט של בית הדין. יוסי ביליין , על סמך תפקידיו במשרד החוץ ומשרד המשפטים, הגיע יחד עם משפטנים נוספים למסקנה כי ראוי שישראל תצטרף ובכך "תסיר מעלינו את האיום שאין בו ממש" (ישראל היום, 16 בינואר 2015). לנוכח דבריו של שר החוץ, ראוי לציין כי בית הדין הפלילי הבינלאומי, שלא כמו הועדה לזכויות האדם של או"ם, אינו פועל במתכונת בית דין שדה מתוך מניעים פוליטיים. כאן מדובר בגוף מקצועי עצמאי הפועל לפי אמות מדה משפטיות.

מה בדיוק אמרה התובעת של בית הדין בהאג?

בעקבות הצטרפותה של "ממשלת פלסטין לאמנת רומא" בינואר 2015 והודעתה בכתב "כי מקבלת על עצמה את השיפוט של בית הדין בעניין פשעים לכאורה שבוצעו בטריטוריה הפלסטינית הכבושה" החליטה התובעת, פאטו בנסודה, לפתוח "בבדיקה מקדמית של המצב בפלסטין". מדובר בבדיקה של המידע הקיים על מנת לקבוע אם יש בסיס סביר לפי הקריטריונים של אמנת רומא לפתוח בחקירה בכפוף לביקורת שיפוטית או להחליט שאין צורך בחקירה והגשת תביעה. הודעת בית הדין בהאג מפרטת את הרקע החוקי שהביא להחלטה לפתוח את תיק הבדיקה המקדמית. על בסיס החלטת עצרת האו"ם מנובמבר 2012 שהעניקה לפלסטין מעמד "מדינה משקיפה שאינה חברה" באו"ם ברוב 138 מדינות, 9 נגד ו-41 נמנעים – יכולה מדינת פלסטין, כמו כל המדינות האחרות, להצטרף ולקבל את הסמכות השיפוטית של בית הדין החל מנובמבר 2012 (ALL STATES CLAUSE  ). בהתאם לפרקטיקה זאת הודיע מזכ"ל או"ם בתאריך 6 בינואר 2015 על הצטרפות פלסטין כחברה ה-123 לבית הדין הפלילי הבינלאומי. לצד מדינות חשובות כמו קנדה ומדינות האיחוד האירופי. ההודעה המפורטת על פתיחה בבדיקה מקדמית התמקדה בהכרה במדינת פלסטין. התובעת אינה מציינת בגוף הטקסט אירועים מלחמתיים בצוק איתן למעט איזכור כי הבקשה הפלסטינית כוללת אירועים "מאז יוני 2014". הפלסטינים רשאים לבקש חקירה לגבי אירועים שלפני 2014.

המשמעות: ההכרה בעצרת האו"ם בפלסטין כ"מדינה שאינה חברה" סותמת את הגולל על טיעונים ישראלים לגבי הגדה המערבית כ"שטחים במחלוקת" ועל טיעון ה"ואקום המדיני" בגדה המערבית (מסמך אדמונד לוי שראשי מתנחלים נוהגים לעלות על ראש שמחתם) ו"תכניות שלום חד-צדדיות" של מכוני מחקר. פירוט והרחבה בפוסט קודם בבלוג שניתח את מהלכי ההצטרפות של הפלסטינים לאמנות וארגונים בינלאומיים "מה שלומו של השלום". לא ברור על מה מתבסס ראש הממשלה בקביעתו כי הפלסטינים עדין במעמד "רשות" לפי הסכמי אוסלו, וכי אינם עומדים בתנאי של "מדינה" שמאפשר התקבלות לבית הדין הפלילי הבינלאומי. הטקסט של החלטת בית הדין בעניין הסמכות לפתוח בבדיקה מקדמית – עוד בטרם הגענו לשלב החקירה והתביעה – יוצר משוואה חדשה בזירה הבינלאומית. מדינת פלסטין במצב מדינתי שווה למדינת ישראל , ולא עוד מצב של כפיפות פלסטינית כפי שהתקבע בהסכמי אוסלו. למרות הפער העצום ביחסי הכוחות הצבאיים והכלכליים ולמרות שהטריטוריה הפלסטינית מורכבת בשלב זה ממובלעות לא רציפות.

מה אמרה בעלת בריתנו ארה"ב?

בקול ישראל ובאתרי העיתונים הבליטו את הודעת הממשל האמריקני שהתנגדה בנחרצות להודעת בית הדין בהאג. בהודעה קצרה של מחמ"ד הדגישה ארה"ב (למרות שאינה חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי ואינה יכולה להשפיע באופן ישיר על החלטותיו) כי "אינה מאמינה שפלסטין היא מדינה ולכן היא אינה כשירה להצטרף לבית הדין". לכאורה תמיכה בעמדת ראש הממשלה. אם כי "מאמינה" אינו מעיד על תמיכה חזקה. בנשימה אחת הוסיפה ארה"ב עוד דבר מה מדיני. ארה"ב מתנגדת לפעולות חד-צדדיות של שני הצדדים והמקום היחיד ליישוב המחלוקות הוא במו"מ ישיר. בכך אותת הממשל כי ארה"ב אינה שלמה עם כל מהלכיה של ישראל ולא ניתן "לבנות" על תמיכה אמריקנית אוטומטית לטרפוד החלטות בית הדין הפלילי הבינלאומי. מההודעה האמריקנית משתמע כי סיוע אמריקני לעיכוב החלטות של בית הדין במועצת הביטחון מותנה בתהליך שלום אמיתי בין ישראל ופלסטין. וגם אם התערבות אמריקנית לטובת ישראל תתאפשר עפ"י נוהלי העבודה של בית הדין – אזי רק בהגנה על מפקדים בצבא מפני העמדה לדין. בתחום זה ארה"ב וישראל רואות עין בעין. זאת הרי הסיבה שארה"ב התנערה וניתקה מגע מבית הדן הפלילי הבינלאומי. לעומת זאת תתקשה ארה"ב לתמוך בישראל בתחום מרכזי מדיני במהותו – ההתנחלויות. בשפה הדיפלומטית, כאשר ארה"ב מתנגדת ל"פעולות חד-צדדיות של ישראל" היא מתכוונת להתנחלויות.

ההתנחלויות הן לב העניין

השיח הציבורי בישראל התמקד בדרישות שהועלו בזירה הבינלאומית לחקור אירועים לפי סעיף "פשעי מלחמה" שישראל נחשדה בביצועם במלחמות התכופות בעזה והצורך להגן על חיילים ומפקדים בצה"ל. מכאן הצהרות חוזרות של גורמי ממשלה ומפלגות האופוזיציה כי ישראל לא תיתן "להסגיר" את חיילי צה"ל לבית הדין בהאג. מדינת ישראל תעניק מטריה מדינית וחומת מגן משפטית לחילי צה"ל ומפקדיו. אבל לא בטוח כי השיח שהתרכז בתרחישים למצבים הגרועים ביותר הוא זה שעומד כעת על הפרק. בסעיף פשעי מלחמה של בית הדין בהאג מופיעה רשימה ארוכה ומפורטת. למרות הדיווחים על ממדי ההרס הנרחבים והאזרחים הפלסטינים הרבים שנהרגו בצוק איתן ובכלל זה הכתבות על הפעלתו המאסיבית של נוהל חניבעל ברפיח – לא ברור אם הבדיקה המקדמית של בית הדין הפלילי הבינלאומי מובילה לשם. יתכן כי לא חיילי צה"ל ומפקדיו הם שיעמדו בעין החקירה אלא בכירים בממשלה ובמנגנון הממשלתי. ואם הניתוח שלנו נכון – אזי בדרג הצבאי יתכן והזרקור יופנה לאלוף פיקוד מרכז בכובעו האזרחי כאחראי ליישום המדיניות הממשלתית המוצהרת בעניין קרקעות ובנייה בגדה המערבית, ולא למפקדים בכירים בגזרת עזה. ממקרים אחרים של ערכאות בינלאומיות ניתן להבין כי לבית הדין הפלילי הבינלאומי אין עניין במג"דים ומח"טים.

להלן הסבר אפשרי לתרחיש שהצגנו בבלוג. יש להניח כי התובעת בבית הדין בהאג תלך בעקבות הבקשות של הצד הפלסטיני. בדיווחים ובתגובות בתקשורת על הבדיקה המקדמית הסתתרה אמירה שלא שמו לב אליה. לפי "הארץ", השגריר הפלסטיני באו"ם, ריאד מנסור, הודיע כי הפלסטינים יבקשו לחקור "גם את סוגיית ההתנחלויות, אותן הגדיר פשע מלחמה". בכיר פלסטיני נוסף הבהיר לכתב כי התיק הראשון שהפלסטינים מכינים לבית הדין הוא תיק ההתנחלויות.

בסעיף פשעי מלחמה בחוקת בית הדין , כמו באמנת ז'נבה הרביעית, נאסר על "העברת אוכלוסייה אזרחית של המדינה הכובשת לשטח הכבוש". סעיף שחל על פי הפרשנות המקובלת על ההתנחלויות בגדה המערבית ומשום כך סירבה ישראל להצטרף לבית הדין הפלילי הבינלאומי. אם הפלסטינים יגישו את תיק ההתנחלויות בעדיפות ראשונה אזי תתקשה התובעת בהאג להתעלם ממנו.

מה גם שסעיף ההתנחלויות פחות מסובך מבחינה משפטית ואינו מחייב התדיינות בשאלות של מלחמה א-סימטרית מול ארגון לא-מדינתי ובסוגיות של "הרג מידתי" של אזרחים בריכוזי אוכלוסיה צפופים. בכך יוכל ההליך המשפטי שיתמקד בהתנחלויות "לדלג" על חסמים שתקעו לזמן בלתי מוגבל את הבדיקות המקדמיות שעורך בית הדין הפלילי הבינלאומי בעניין פעילות כוחות נאט"ו באפגניסטאן. העתקת מרכז הכובד לחקירת ההתנחלויות גם תמשוך את השטיח מטיעון ישראלי ואמריקני כי מייחדים לרעה את ישראל בחקירת פעילות מבצעית במלחמה א-סימטרית. יתר על כן, ההתנחלויות שהוגדרו לא חוקיות על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי באינספור הודעות יחסכו מהתובעת מצבים של עימות עם ארה"ב בסוגיה הפלסטינית.

בהצבה אפשרית בראש הטבלה של סעיף העברת אוכלוסיה אזרחית ממדינת הכובש לשטח הכבוש – לכאורה העבירה האחרונה ברשימת פשעי המלחמה של חוקת בית הדין בהאג – יוכלו הפלסטינים לזכות בהישגים מדיניים לא מבוטלים. זה סעיף שמתקשר לפעולותיה של ישראל ואין פעולה מקבילה של הצד הפלסטיני שתאפשר לישראל מהלך של "איזון" ותביעה נגדית. זה סעיף שימקד את תשומת הלב בממד הטריטוריאלי ובקונספט של גבולות 67 ומכאן חשיבותו לצד הפלסטיני. זה סעיף שמנטרל אנטגוניזם מול וושינגטון שתתקשה לעמוד לימינה של ישראל בהגנה על התנחלויות. באופן פרדוכסלי, יתכן ובהמשך הדרך תביא ההתמקדות החקירתית-משפטית בהתנחלויות למה שהאמריקנים לא הצליחו להשיג במשימות התיווך שלהם: להקפאת הבנייה ב"גושי ההתנחלויות".

והערה אחרונה באשר להשפעה, לפחות במישור התודעתי, של בית הדין הפלילי הבינלאומי על חופש הפעולה הצבאי בעימותים הבאים בעזה. לפי חוות הדעת המשפטית של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כבר בעת כינונו של בית הדין בהאג בשנת 2002 נערכו בפרקליטות הצבאית בחשאיות לקראת תרחישים של התמודדות עם בית הדין. כמו כן דווח כי הפצ"ר יערוך הערכת מצב משפטית לנוכח הבדיקה המקדמית בהאג. עפ"י חוקת בית הדין, ישראל תוכל למנוע חקירה מטעם בית הדין הפלילי אם תפתח ביוזמתה בהליך חקירתי-משפטי עצמאי שיוכל לייתר את חקירת בית הדין הפלילי הבינלאומי.

להמשך הפוסט

האם סוריה פועלת בחשאי לפתח נשק גרעיני ?

שמואל מאיר | 11.01.2015 | 11:46

קול ישראל נתן את יריית הפתיחה בשבת בבוקר. בעוד העולם עוקב באינטנסיביות ובדריכות אחרי סיפור הטרור הגדול בפאריס – פרצה לחדשות הכותרת "סוריה פועלת בחשאי לפתח נשק גרעיני". כמובן על פי דיווח ב"דר שפיגל" הגרמני. שאר העיתונים ואתרי החדשות בישראל לא נשארו חייבים. מקבץ קצר. "דיווח: סוריה בונה בחשאי מתקן גרעיני בסיוע צפון קוריאה ואיראן" (הארץ, 10 בינואר). "דר שפיגל: אסד בונה כור גרעיני תת קרקעי" (YNET). "דוח: סוריה של אסד בונה מתקן לייצור נשק גרעיני" (ג'רוזלם פוסט). ביטאון ראש הממשלה סיכם "אסד שוב מנסה להעשיר אורניום" (ישראל היום, 11 ינואר).

סימן השאלה בכותרת המאמר היום בבלוג אינו מקרי. אנליסט וקורא טקסטים מנוסה יוכל למצוא סימני שאלה לא מעטים בדיווח של ה"דר שפיגל". מאחר ואלה נעדרו מן הדיווחים אצלנו, ננסה להציפם כאן בבלוג – וישפוט הקורא.

קודם כל מה היה לנו ב"דר שפיגל". על מנת להקל על הקוראים למצוא ידיהם ורגליהם בכתבה הארוכה, להלן עיקרי הדברים בתמצית. בהתבסס על צילומי לווינים, דיווחי מודיעין מ"מקורות מערביים" ותשדורות "שיורטו לאחרונה" – הגיעו גורמי מודיעין (לא מזוהים) למסקנה כי גם לאחר הפצצת המתקן בדיר א-זור באזור נהר הפרת בשנת 2007 "נמשכה תכנית הנשק הגרעיני הסורי בחשאי באתר תת-קרקעי סודי". לפי המידע שבידם, באתר הסודי 8000 מוטות דלק ויתכן כי נבנה שם "כור חדש או מתקן העשרת אורניום (VERY LIKELY)". עפ"י הכתבה וצילומי הלווין המצורפים, אתר הנשק הגרעיני החדש נמצא ליד קוסייר במרחק שני קילומטרים מגבול לבנון. זאת הערכת המודיעין ש"הדר שפיגל" טוען כי נחשף אליה. אלה העובדות לכאורה שגם אותן יש לקבל בערבון מוגבל. גם אם נניח כי ה"דר שפיגל" ראה במו עיניו "דוח מודיעין מערבי", אין לדעת מה מהימנותו של הדוח ועל איזה מקורות נסמך. שאר הפרטים בכתבה הם סיפור תקשורתי רועש רווי בפרטים של הסחת דעת, רובם על מעורבות איראנית וצפון קוריאנית. הבלוג ינסה לעשות סדר בין כל רעשי הרקע וכדרכו – לשאול וגם להשיב "במה בעצם מדובר כאן".

מתחילים. כמו בסיפור בלשי טוב נפתח בתיאור זירת הפשע. כמו משום מקום צצים בכתבה שמו של הבסיס הצבאי מארג' א-סולטאן ליד דמשק ואתר קוסייר ליד גבול לבנון. מארג' א-סולטאן הופיע בדוחות סבא"א שלפני מלחמת האזרחים בסוריה כאחד האתרים החשודים שהסוכנות דרשה לבדוק ולבקר בהם והסורים סירבו. זאת בהמשך לביקורות סבא"א במתקן שהופצץ בדיר א-זור. דוח סבא"א (מאי 2011) סיכם את חקירותיו בסוריה כי "סביר מאד שהמתקן שנהרס בדיר א-זור היה כור גרעיני". נחזור למארג' א-סולטאן בהמשך, אך בינתיים נתמקד באתר קוסייר שהוא גיבור הסיפור של "דר שפיגל". זהו המקום שבו נבנה "המתקן הגרעיני הסודי" לייצור הפצצה הסורית. "ההוכחה" לפי העיתון מצויה בצילומי הלווינים שצורפו לכתבה. לצערנו, צילומי לווין שמופיעים בעיתונים מחוץ להקשר וללא ניתוח מקצועי אינם אומרים הרבה. במידה רבה הם משמשים בתפקידי תפאורה ואילוסטרציה. צילומי לווין אינם מדברים בעד עצמם ויש לפרש אותם באמצעות מקורות נוספים ולנתח מה רואים שם. מה גם שבכתבת "דר שפיגל" מדובר באתר תת-קרקעי נסתר מן העין אשר נמסר כי יכול לשמש מפעל להעשרת אורניום או כור פלוטוניום כמו בצפון קוריאה. וכי אין הבדל בין שני המסלולים לפצצה?

מיקומו של "אתר הגרעין בקוסייר" באזור קרבות שמחליף ידיים בסמוך לגבול הלבנוני וארגון חיזבאללה הוא נציג המשטר הסורי שם – מציב סימני שאלה נוספים. נשק גרעיני הוא ליגה בפני עצמו ולא סביר כי יועבר לאחריותו של ארגון לא-מדינתי ועוד כזה שפועל במדינה אחרת. מה גם שקו התפר בין סוריה ולבנון – שלא כמו אתרים רחוקים במדבר הסורי – נמצא בפיקוח צמוד ובשליטה אווירית של ישראל על מנת למנוע הברחות נשק. הסקפטיות לא נעלמת כאשר מבינים מהכתבה כי ה"הוכחה" למתקן הגרעיני ממקורות האזנה (ולכאורה מודיעין מוצק) מקורה ברשתות קשר של חיזבאללה ומשמרות המהפכה. ראו הפסקה על "מילת הקוד זמזם והמפעל האטומי". וכי סוריה לא בעניין? או שמא המטרה היא יותר "הפללת" איראן מאשר חשיפת סוריה?

הגיבור היחיד במסכת המודיעינית של ה"דר שפיגל" שמזוהה בשמו הוא המכון למדע וביטחון בינלאומי של דויד אולברייט. הוא הציר המרכזי שסביבם חגים רעשי הרקע והוא זה שמביא לכתבה את מלאי 50 טונות אורניום טבעי ב-8000 מוטות דלק שאמורים לשמש לבניית שלוש עד חמש פצצות באתר הסודי בקוסייר. כל זה בקטע מעבר בעלילה שקוראים רבים לא יבחינו בו. זאת באמצעות איזכור חטוף ב"דר שפיגל" של דוח אולברייט משנת 2013.  קטע מעבר שיוליך את הפצצה הסורית מפרשת דיר א-זור לבסיס מארג' א-סולטאן ומשם לאתר הסודי בקוסייר.

הבלוג דווקא הלך לקרוא את הדוח של אולברייט מספטמבר 2013. להלן התרשמותו מהממצאים שגילה שם. על בסיס "השערות מלומדות" (כהגדרת אולברייט) והשערות אחרות, מידע מ"מקור מערבי", חצאי הדלפות מפי בעלי תפקידים לא מזוהים בסבא"א, צילומי לווין מסחרי שתופסים מחצית מהדוח והסתמכות על כתבה בעיתון גרמני SUDDEUTCHE ZEITUNG – על בסיס כל אלה מגיע אולברייט למסקנה כי מארג' א-סולטאן הוא "הדבר הבא", כלומר האתר לייצור נשק גרעיני בסוריה שאף אחד לא שם לב אליו.

ואיך הגיע אולברייט לנתון, שהכתבה ב"דר שפיגל" ממחזרת, על 50 טונות אורניום טבעי שנמצאים בסוריה ונועדו ל"שלוש עד חמש פצצות"? פשוט מאד. אם צפון קוריאה היא שבנתה את המתקן שהופצץ בדיר א-זור עפ"י דגם מועתק של המתקן שלה ביונגביון אזי זאת הכמות הדרושה גם לליבת הכור הסורי. בהעדר ראיות עובדתיות זה הרי תפקידן של "השערות מלומדות". כאשר קוראים בעיון את דוח אולברייט מתרשמים כי מבחינתו אכן מדובר ב"תרגיל תיאורטי" שנועד להתריע ולהצביע על סיכוני פרוליפרציה והעברת חומרים גרעיניים מסוריה למדינות אחרות, למשל איראן שעומדת במוקד הכתיבה של המכון שלו. בתוך ים המלל והנתונים לכאורה בדוח אולברייט מרחפים גם משפטים כמו "אין מידע על דלק גרעיני בסוריה" או "יש מעט מאד מידע על ניסיון לעבד מוטות דלק (משומשים) לצורך הפרדת פלוטוניום". ואפילו משפט שסותר ומפיל את מגדל הקלפים של צילומי הלווין (שעליהם תפארתו של אולברייט): בצילומי הלווין לא אותר ציוד לייצור דלק גרעיני. אבל אלה נבלעים כאמור ואינם מופיעים אחר כך בשיח התקשורתי הפומבי. דומה כי אולברייט "המציא" את סיפור האתר החשאי לפצצה הסורית במארג' א-סולטאן. הכתבה של ה"דר שפיגל" היא בחזקת עידכון גיאוגרפי והעברת הסיפור של אולברייט לקוסייר בעקבות מלחמת האזרחים ונפילת מארג' א-סולטאן בידי המורדים. זירה חדשה, אותו הסיפור.

נראה כי הבסיס העובדתי לקביעות האלרמיסטיות של אולברייט וכתבת "דר שפיגל" על פצצה סורית – אינו דורך על קרקע מוצקה. דומה כי גם כתב ה"דר שפיגל" חש אי נוחות מסויימת מהגילויים שלו-עצמו על "הפצצה סורית". לקראת סוף הכתבה הארוכה הוא מדבר על מתקן לפיתוח נשק גרעיני בקוסייר במונחים של "בחזקת השערה" (PRESUMED). או מוסיף "אם הפיתוח האפשרי של נשק גרעיני בסוריה אכן יאומת". כוחה של מלה קטנה כמו "אם" שלא שמו לב אליה בדיווחים שנטו לקבל את כתבת "דר שפיגל" ברוח הכותרות שהבאנו בראשית הפוסט.

לסיום נחזור למטאפורה של הסיפור הבלשי ונשאל: מה המניע לפרסום כתבה בעייתית מבחינת העובדות? להערכת הבלוג, הכתבה היא על סוריה אבל יש לקרוא "איראן". התיאורים בכתבה על סוריה שבנתה כור גרעיני בסתר ואחר כך ניסתה "לטייח" ולגרור רגלים מול סבא"א מתערבבים במעורבות איראנית ונועדו ליצור רושם של "אותו הדבר". הבסיס הסודי במארג' א-סולטאן ליד דמשק מתערבב אצל הקורא הרגיל בבסיס פרצ'ין ליד טהראן וצילומי הלווין המחשידים שמפרסם המכון של אולברייט מעת לעת בקשר אליו. על הדרך, שולחת הכתבה חצים מרומזים שנועדו להביך את סבא"א ויכולות הפיקוח שלה. מעין גזרה שווה: "ראו הפיקוח הכושל בסוריה – וצאו ולמדו מכאן על איראן".

במישור העובדתי נתקל הניסיון ל"הפללת" איראן באמצעות סוריה במכשול כמעט בלתי עביר: כיצד מחברים בין "הסיפור האיראני" שבמרכזו צנטריפוגות והעשרת אורניום ובין "הסיפור הסורי צפון קוריאני" של פצצה במסלול הפלוטוניום? הסנטורים הרפובליקנים אשר נחושים יחד עם איפא"ק ומכוני מחקר של הימין האמריקני לטרפד את הסכם הגרעין האיראני – אינם מתעניינים בהבדל מהותי זה. עובדות אינן הדבר הכי חשוב בבית ספרם. יתכן ופתיחת מושב הקונגרס הלעומתי החדש בראשית ינואר 2015 הוא ההסבר לעיתוי הכתבה הבעייתית ב"דר שפיגל".

להמשך הפוסט

ספינים מול עובדות: והפעם בסוגיות השלום והיחסים האסטרטגיים עם ארה"ב

שמואל מאיר | 08.01.2015 | 10:28

ספין תקשורתי או סחריר עפ"י האקדמיה ללשון עברית נועד להטעות ולהטות את הדיון הציבורי. להסיח את הדעת ולמקד את תשומת הלב של דעת הקהל במה שנוח ליצרן הספין במקום להתייחס לעובדות. הבלוג נרתם לא פעם למשימות של פירוק ספינים. כתבנו לא מעט על ספינים ושימוש "יצירתי" בעובדות לכאורה שנועד להזין את האדרת האיום האיראני. במאמר היום נתרכז בפירוק ספינים בסוגיות של הסכסוך הפלסטיני והיחסים האסטרטגיים עם ארה"ב.

מתברר כי ספינים אינם בלעדיים לבית מדרשו של ראש הממשלה. השגריר לשעבר בארה"ב וכיום הדובר המדיני של מפלגת "משה כחלון – כולנו", מייקל אורן, פרס השבוע את המשנה המדינית של המפלגה החדשה בסוגיות הליבה של הסכסוך וכיצד להיחלץ מהפלונטר ביחסי ישראל-ארה"ב. לדעתו, הפתרון פשוט מאד. להחיות את מכתב בוש-שרון משנת 2004. זאת במחיר מבצע "שניים במחיר של אחד". גם שיקום היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב וגם חזרה לשולחן המו"מ עם הפלסטינים. קורא חד עין ירשום לעצמו כי במאמרו של השגריר מדובר יותר ב"קולות של שלום" מאשר בדבר האמיתי.

מהו פתרון הפלא שמציע השגריר אורן בנוסחה "להחיות את מכתב בוש-שרון" שהוא מעלה מתהום הנשייה? לפי אורן, "מכתב בוש-שרון קבע אחת ולתמיד כי ישראל לא תחזור לגבולות 67". מדבריו עולה כי המכתב מהווה אישור אמריקני לסיפוח גושי התנחלויות ו"אזורים אלה יישארו בתוך גבולותיה של ישראל בכל הסדר קבע". אורן מייחס לאמריקנים מתן "אור ירוק" לסיפוח גושי התנחלויות "חיוניים" בלי לפרט וכנראה גם גוש בקעת הירדן – מה שישאיר בידי הפלסטינים מובלעות מבודדות ("קנטונים מוניציפליים") בתחומי הגדה המערבית. לחיזוק טיעונו הוא קובע כי המכתב אושר ע"י שני בתי הקונגרס, וכי בניגוד להבטחות נשיאותיות אחרות יש למכתב "מעמד חוקי בארה"ב".

האם כל התופינים הדיפלומטיים הללו נמצאים במכתב הנשיא בוש מ-14 באפריל 2004 לראש הממשלה שרון? הלכנו לבדוק. לא מצאנו קווי דמיון להבטחה נשיאותית שאיתר שם השגריר אורן ברוח "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה" מהמכתב המפורסם של בלפור. ואם בלפור, אזי בהיפוך תפקידים. להלן העובדות שמופיעות במסמך. ספרנו במכתב שש הזדמנויות שבהן הזכיר הנשיא האמריקני את מחוייבותה של  ארה"ב למדינה פלסטינית עצמאית. ולמען הסר ספק נמסר הפירוט הבא: "מדינת פלסטין רציפה, בת יכולת קיום, ריבונית ועצמאית". למי ששכח, הדובר הוא הנשיא "הידידותי" בוש הבן ולא אובמה.

ממשיכים בעובדות. אין במכתב איזכור ל"גושי התנחלויות" או אישור אמריקני לסיפוח "גושים" למדינת ישראל. פסקה מרכזית במכתב דנה בגבולות בטוחים ומוכרים עפ"י החלטות מועצת הביטחון 242. ניסוח שישראל אוהבת בזכות היעדרותה של הא הידיעה מהנוסח האנגלי של הנסיגה מ"שטחים שנכבשו בשנת 1967". אבל בחלוף 48 שנים נראה כי בזירה הגלובלית התקבלה דווקא גרסת הטקסט בצרפתית שבה מופיעה הא הידיעה ונסיגה "מכל השטחים". אין כאן עניין "קוצו של יוד". זאת המציאות בזירה דיפלומטית שאנו פוגשים מדי יום בדיווחי יומן הבוקר של קול ישראל. בד בבד אוהבת ישראל הרשמית להתעלם מהמבוא של 242 שמשקף עקרון-על ביחסים הבינלאומיים המודרניים: איסור על רכישת שטחים באמצעות כיבוש צבאי וסיפוח והצמדת תג של אי-לגיטימיות לפעולה כזאת.

באותה פסקה הבהיר הנשיא בוש כי "על רקע המציאות שבשטח, כולל מרכזי האוכלוסיה הישראלים העיקריים הקיימים, לא ריאלי לצפות שתוצאת הסכם הקבע תהיה חזרה מלאה לקווי שביתת הנשק 1949". הניסוח "מרכזי אוכלוסיה עיקריים" שיש להתחשב בהם יכול להתפרש בצורות שונות. למשל ריכוזי אוכלוסיה עירוניים או יישובים מסויימים, ולא "גושי התנחלויות". מכל מקום, בנשימה אחת ולמען הסר ספק הדגיש הנשיא בוש כי מדובר במתווה להסכם קבע "שניתן להשיגו אך ורק על בסיס שינויים שהוסכמו ע"י שני הצדדים". מי שייקרא פסקה קצרה זאת יימצא כי המונח "משא ומתן" מופיע בה לפחות ארבע פעמים. בפסקה שלאחריה כתב הנשיא בוש כי הגדר שהוקמה בגדה המערבית היא "לצרכים ביטחוניים ולא פוליטיים וצריכה להיות זמנית ולא קבועה" ואין בה כדי לפגוע ולהשפיע על קביעת גבולות הקבע. העמדה האמריקנית הברורה בעניין הגדר נועדה לאותת כי נסיגה חד-צדדית בגדה המערבית אל "קו הגדר" – כלומר סיפוח שטחים חד-צדדי – אינה קבילה.

נראה כי קביעתו של השגריר אורן שמכתב בוש-שרון "קבע אחת ולתמיד כי ישראל לא תחזור לגבולות 67" אינה אומרת הרבה, ובכל מקרה לא מה שמצפים חסידי החד-צדדיות והסיפוח. ניתוח המכתב שעשינו כאן מביא למסקנה כי מדובר בתרחישים של שינויי גבול שצריכים לקבל הסכמת הצד הפלסטיני ובהיקף לא גדול. הדבר הכי רחוק מיד חופשית ("קרט בלאנש") לסיפוח נרחב של "גושי התנחלויות" שסיפקו האמריקנים כביכול לממשלת ישראל. גם הטיעון כי המכתב זכה ל"מעמד חוקי" בזכות אישור בשני בתי הקונגרס אינו מחזיק מים. הקונגרס האמריקני יודע להנפיק הצהרות ומכתבי תמיכה בשעת הצורך. מה גם שהיה למכתב קונטקסט פוליטי נכון לזמנו – לתמוך במהלך "ההתנתקות" של ראש הממשלה שרון. ותוך כך להמתיק גלולה מרה שכפו האמריקנים על שרון: אין להסתפק בנסיגה מעזה בלבד ויש לסגת גם מהתנחלויות בגדה המערבית. כבר אז התנגדו האמריקנים למדיניות הבידול ו"הפרד ומשול" ודרשו נסיגה מקבילה בו-זמנית בגדה המערבית. מישהו זוכר את כדים, גנים וחומש בצפון הגדה המערבית?

לא בטוח כי אלה ה"הישגים הדיפלומטיים שרשמנו לעצמנו בעבר" (כהגדרתו) שאותם מבקש השגריר אורן להחיות ממכתב בוש על מנת להיחלץ מהמבוי הסתום בתהליך השלום. האם התכוון לדברים שפורטו במכתב בוש שהבאנו כאן? עם כל הביקורת על מאמרו, ראוי לשבח את השגריר אורן על מהלך אמיץ (ובינתיים בולט בבדידותו) שהביא למערכת הבחירות את הנושא החשוב ביותר לשלומם של האזרחים ולקיומה הדמוקרטי של המדינה – השלום והגבולות. ספינים אינסופיים טשטשו את מושג הגבולות בדיון הציבורי אצלנו. ישראל אינה בן יחיד במערכת היחסים הבינלאומיים. על מנת לעצור ולמנוע גלישה מסוכנת ל"מצב דרום אפריקאי" שנמצא על סף דלתנו – יהיה עליה להקשיב למציאות ולידידינו בעולם. להפנים כי רק קווי הסיום של מלחמת העצמאות 1949 הם הגבולות הלגיטימיים המוכרים שלה. זאת המשמעות המרכזית של החלטה 242 שמטפלת ב"סכסוך האחרון" של 1967 ומאשררת בכך את קווי 1949. זאת הסיבה שנקודת ההתייחסות של מכתב בוש היא קווי 1949. כאשר יחודש המו"מ בין ישראל והפלסטינים נגלה דווקא המשכיות ורציפות בעמדת ארה"ב בסוגית הגבולות.

למרות ההנגדה שמנסה אורן ליצור בין בוש "הטוב" ואובמה, אין הבדל גדול בין המסרים הטריטוריאליים של "מכתב בוש" כפי שניתחנו כאן ובין "מתווה אובמה" בנאומו במחלקת המדינה במאי 2011. אובמה לא נסוג מהמתווה והוא חזר לאחרונה על עיקריו באמצעות פיליפ גורדון, שליחו המיוחד לועידת "הארץ" לשלום בקיץ 2014. לרוע המזל, ההרצאה של פיליפ גורדון ב-8 ביולי 2014 נבלעה ברעש הרקטה הראשונה ששוגרה לעבר תל אביב במלחמת "צוק איתן" ולא זכתה לסיקור תקשורתי. להלן הרצאתו בטלגרפית: סיפוח שטחים באופן חד-צדדי בגדה המערבית בלתי חוקי וארה"ב לעולם לא תתמוך. הפתרון הקביל היחיד הוא "שתי מדינות לשני עמים". מדינת פלסטין ריבונית ורציפה על בסיס קווי 67 עם חילופי שטחים מוסכמים (ודוק: מוסכמים). למדינת פלסטין גבולות קבע עם ישראל, מצרים וירדן. ניסוחים שאינם משאירים מקום לסיפוח "גושי התנחלויות" או סיפוח בקעת הירדן. בתוך הטקסט של שליחו המיוחד של אובמה השתלבה תמיכה אמריקנית ביוזמת השלום הסעודית ושל הליגה הערבית. הסכם שלום ומדינת פלסטין לצידה של מדינת ישראל על בסיס קווי 67 ונירמול יחסים עם כל מדינות ערב.

תם פרק הספינים. דאגתו הכנה של השגריר אורן בעניין הצורך בשימור היחסים המיוחדים עם "בת בריתנו החשובה ביותר בעולם" (והבלוג שותף לקביעתו) נובעת כנראה מהיכרותו הבלתי אמצעית עם הנדבך האסטרטגי במהלך כהונתו בוושינגטון. ואכן, במכתב בוש קבלנו עוד משהו מעבר לעמדה היסודית והרציפה של הממשל האמריקני לדורותיו (מאז יוזמת רוג'רס ועד אובמה) בשאלה הטריטוריאלית. "המשהו הנוסף" בנוגע ליחסים המיוחדים הופיע במשפט קצר ועמום שאינו בליבת המכתב בסוגיה הפלסטינית: "לשמור ולחזק את יכולתה של ישראל להרתיע ולהגן על עצמה, בעצמה, כנגד כל איום או צירוף אפשרי של איומים". המשפט העמום הופיע במכתב בוש בהקשר של "כמעט ברית הגנה" וניתן להבינו כערובה לחיזוק יכולותיה הצבאיות של ישראל ושימור יתרונה האיכותי במערכות מתקדמות של נשק קונבנציונלי מול כל צירוף של איומים אזוריים. דוברים ישראלים נטו לייחס למשפט זה משמעויות נוספות בהקשר לדוקטרינת העמימות. אנחנו נסתפק בשלב זה בהצבעה על קיומה בעיני ארה"ב של זיקה (לינקייג') בין נוסחה זאת ובין השלום. כפי שהודגם במכתב בוש.

להמשך הפוסט

לקרוא את האיום האיראני מבעד לעדשות מודיעיניות

שמואל מאיר | 24.12.2014 | 17:16

הדיון הפומבי בישראל בסוגית הגרעין האיראני, ולא מאתמול, הוא חד-צדדי. הצהרות של קברניטים, ימי עיון, מאמרים של מכוני מחקר ופרשנים מובילים נוטים להזין ולחזק את טיעוני האסכולה האלרמיסטית ("איראן מוליכה שולל – איראן דוהרת לפצצה") והדבר מתקבל בציבור כמובן מאליו. גם כאשר מתפתח שיח בשאלה הגדולה "מה רוצה איראן" – נוטה הדיון בהיבט ההיסטורי, הדתי, הגיאופוליטי-אזורי, הביטחוני והפוליטי-פנימי של הסוגיה האיראנית לקבל את הטיעון הרווח והדומיננטי של "פריצה מהירה לפצצה בטווח זמן קצר" כאילו מדובר בדבר שאין עליו עוררין. ואם יש הסבורים אחרת, קולם אינו זוכה לתהודה. זה טבעו של מעגל הקסמים בסוגיה האיראנית.

הבלוג אינו שותף לכך. ניסינו להראות כי נקודת המוצא לכל דיון מושכל צריכה לפתוח בשאלה: במה בעצם מדובר כאן. על כן ננסה היום לקרוא את הסוגיה האיראנית מבעד לעדשות מודיעיניות. משימה לא פשוטה בסביבה רוויה ברעשי רקע, מסרי "הסברה" ותרחישי הפחדה – כאשר תמונת המציאות המסתמנת היא בכיוון של "אין פצצה". לצורך מטלה זאת ננסה באופן מטאפורי לעמוד מאחורי שולחנו של האנליסט המודיעיני, להבין את הלך המחשבה שלו ולדלות משם אותות אמת להבנת התמונה האיראנית. אותות שנבלעו ונעלמו בדיון הציבורי.

באחד הפוסטים בבלוג עסקנו בהקבלה בין אנליסט המודיעין ושרלוק הולמס שבימים הקרובים נחגוג את יום הולדתו. העדר עובדות שאתה לכאורה מצפה להן ("הכלב שלא נבח באותו הלילה") הובילה את הבלש האנגלי לתוצאות ולפתרון כתב החידה. מחשבה פילוסופית דומה יכולה לעבור במוחו של אנליסט המודיעין שמאז שנת 2003 רכון מדי יום על צילומי לווינים ברזולוציה גבוהה, תוצרי האזנה ברמה חסרת תקדים כמו שחשף אדוארד סנודן ודוחות טכניים של פקחי סבא"א שביקרו בעשור האחרון באתרי הצנטריפוגות מדי שבוע-שבועיים ובשנה האחרונה מדי יום – ולא מצאו דבר. במקרה האיראני, חיבור של יושרה מחקרית עם מאמץ איסופי אינטנסיבי בטריטוריה מוגדרת במשך תקופה כה ארוכה שומט במידה רבה את הקרקע מהתיאוריה (הבעייתית מלכתחילה) של דונלד רמספלד על "הלא-ידוע שאיננו יודעים עליו". בהמשך המאמר נראה כיצד אפילו אתרי הצנטריפוגות "הסודיים" שכולם מאמינים "שלא ידעו עליהם" בנתנז ופורדו לא היו כל כך סודיים. "הפרוטוקול הנוסף" לביקורות פיקוח "בכל מקום בכל זמן" שיופעל באיראן עם ההסכם נועד בין היתר לחסום אפשרות רחוקה בנוסח "הגיגיו" של רמספלד.

המסקנה נכון לעכשיו שאנליסטים הגיעו אליה נמסרה בהערכת המודיעין הלאומית של ארה"ב NIE שפורסמה בגלוי בשנת 2007 ועפ"י הדלפות מועדת הסנאט היא בתוקף עד היום: "בדרגת ביטחון גבוהה הפסיקה איראן בשנת 2003 את תכנית הנשק הגרעיני". כמו כן מעריכים ב"דרגת ביטחון בינונית שאיראן לא התחילה מחדש את תכנית הנשק הגרעיני". עפ"י דיווח מעודכן בניו יורק טיימס, הערכת המודיעין לפיה הפסיקה איראן את תכניתה הצבאית ב-2003 ולא חידשה מאז – מנחה את הממשל האמריקני בסוגיה האיראנית עד היום.

הערכת מודיעין לא-אלרמיסטית זאת של כלל 16 סוכנויות המודיעין האמריקני התקבלה אצלנו לפי עמוס ידלין (במשדר "עובדה" של אילנה דיין על תרחישי תקיפה) כ"רעם ביום בהיר". באופן מוזר היא אינה זוכה להתייחסות של מכוני מחקר ופרשנים מרכזיים בשיח האיראני בישראל. וישאלו הקוראים : מאין לך לדעת שהערכת המודיעין האמריקנית משקפת את תמונת המצב? והרי אין ברשותך את החומרים המסווגים שמונחים על שולחנו של אנליסט המודיעין. תשובה, אמנם חלקית, תבוא ממקום בלתי צפוי: משל המערה ב"ספר המדינה" של אפלטון. אלה היושבים במערה כל חייהם עם גבם לפתח המערה, רואים במסך שלפניהם רק צלליות והשתקפויות של הדברים האמיתיים שמתרחשים שם בחוץ. יתכן ורוב בני האדם, כמו השבויים במערה, נוטים להסתפק בעולם הצלליות והבבואה הרגילה שמוגשת להם כמעט מדי יום באמצעי התקשורת ("פריצה מהירה לפצצה") – ואינם מגלים עניין בבירור העובדות שם בחוץ. דגם הפילוסוף של אפלטון (סוקרטס) חותר לאמת ואף מוכן להסתכן בהליכה נגד הזרם. אנליסט המודיעין המקצועי (האמריקני כמו הישראלי) אינו פילוסוף אך קיימים ביניהם מספר קווי דמיון של יושרה וחתירה משותפת לבירור בלתי תלוי של המציאות. מעצם מהות התפקיד חותר אנליסט המודיעין להביא תמונת אמת עובדתית "שנמצאת שם בחוץ". מקצוען המודיעין מנסה להרכיב את הפסיפס הנכון בים הגדול של עובדות ודיס-אינפורמציה. מלאכת המודיעין היא ביצירת תמונה עובדתית ללא משוא פנים וללא הטיות פוליטיות ואמוציות. ובעיקר, בלי להתחשב באווירה הציבורית ובמסרי "הסברה".

לבלוג פתוחים פחות מקורות והוא נאלץ להסתפק בחומר הגלוי בלבד. אך אם מתאמצים, גם בחומר הגלוי ניתן למצוא רסיסים של הדברים מהם מייצר אנליסט המודיעין את התמונה הקרובה ביותר למציאות העובדתית. הראנו זאת בניתוח משולב של דוחות סבא"א ועובדות נוספות עם הערכת המודיעין הלאומית האמריקנית שאצלנו מתעלמים ממנה. התעלמות שיוצרת מצג לא מדוייק של מצב הגרעין האיראני ושל העמדה האמריקנית במו"מ האינטנסיבי להגעה להסכם הגרעין. התעלמות שיוצרת בלבול מושגי בין "תכנית גרעין" ובין "נשק גרעיני". ניתן למצוא בחומר הגלוי עוד רסיסי מידע וסימנים מעידים שיסייעו לביסוס תמונת מצב לא-אלרמיסטית.

למי שיטען כי מוטב ללכת "על בטוח" ולא להתחשב במודיעין "כי הרי עדיף לטעות בהערכת-יתר של האיום האיראני מאשר לטעות בהערכת-חסר ולהיות מופתעים לרעה" נאמר: הערכת-יתר והערכת-חסר הם שני הצדדים של אותה מטבע מודיעינית. גם לטעות של הערכת-יתר יש מחיר והיא רוויה בסיכונים של יציאה למלחמת מנע שאינה נחוצה עם תוצאות בלתי מתוכננות קשות ומכאיבות. כזאת היתה מלחמתם של סגן הנשיא צ'יני ומזכיר הגנה רמספלד בעיראק 2003. התברר כי כמו שאמרה סבא"א לפני התקיפה והם סירבו לשמוע – נשק גרעיני לא היה שם. עיראק 2003 היא מחיר הטעות של הערכת-יתר ונטייה ללכת "על בטוח". מלחמת יום הכיפורים היא דוגמה למחיר טעות הנובעת מהערכת-חסר. שני צדיה של אותה מטבע מודיעינית.

ובחזרה לסימנים המודיעיניים. הראנו בבלוג כי בראיונות ראש השנה של הרמטכ"ל בני גנץ בכל העיתונים (3 באוקטובר 2014) השתקפה הערכת אמ"ן שנוטה להמעיט באשר לקיומו של איום איראני מיידי, ובמקום זאת להתייחס לסוגיה במונחים של "חזון גרעיני". חזון מתקשר בדרך כלל לעתיד רחוק ולא ברור אם התיבה "גרעיני" מתייחסת לנשק. ניתחנו שם את הראיונות שהעניק הרמטכ"ל לאלכס פישמן, בן כספית ועמוס הראל וסיכמנו כי כנראה תם האיום האיראני. ראיונות הרמטכ"ל חיזקו את הסימנים שמצאנו בנאומי שר הביטחון וראש אמ"ן בכנס פומבי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (ינואר 2014) שבהם הצבענו על שינוי בתפיסת האיום והתרחקות האיום האיראני. ע"ע "לאן נעלמה הפצצה האיראנית – תשאלו את אביב כוכבי". ראש אמ"ן אולי לא יאהב זאת, אבל כאן הוא בתפקיד "הפילוסוף" ממטאפורת המערה. אולי היום, שתם עידן תגבור הסנקציות והכיוון הוא בדרך להסרתן ותרחישי התקיפה הגיעו לתחנת פג תוקף – אולי ראוי שהציבור יקבל את הערכת המצב האיראנית בדרך מוסמכת ופחות חידתית. למשל בהרצאה נוספת של המעריך הלאומי בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי בפברואר הקרוב. הבלוג מודע למתח המובנה שבין דרג מדיני ודרג צבאי, אבל ראש אמ"ן "המעריך הלאומי" הוא קצין במעמד מיוחד. הוא גם שומר סף  ונושא באחריות לחברה האזרחית בישראל.

עוד סימן. בשיחה מיוחדת עם כתבת CNN (21 דצמבר 2014) מצא הנשיא אובמה לנכון לציין בלי שנשאל, כי לא רק סבא"א והאמריקנים, אלא גם "אנשי המודיעין הישראלי אישרו והודו שאיראן לא התקדמה בתכניתה הגרעינית בשנה וחצי האחרונות". ציטוט אנשי מודיעין בראיון פומבי הוא מהלך יוצא דופן. אובמה כנראה התכוון להערכות אמ"ן – המעריך הלאומי במבנה החוקתי הלא כתוב שלנו. דברי אובמה שמתבססים על הערכת המודיעין הישראלי אינם עולים בקנה אחד עם סקירת היועץ לביטחון לאומי יוסי כהן בישיבת הממשלה לפני שבועיים כי נמשך "המאמץ האיראני להתחמש בנשק גרעיני במקביל להארכת הסכם הביניים" (ציטוט רשמי מהודעת מזכיר הממשלה). דומה שיש פער בין סקירת האיום האיראני שנמסרה לממשלה ולציבור ובין הערכת אמ"ן שציטט הנשיא אובמה. פער שמצריך הבהרה. למשל בהרצאה פומבית שהצענו בפסקה הקודמת.   

סימן מודיעיני נוסף. בעקבות גארת פורטר – שאיתר השבוע באופן מפתיע ספר ישראלי ובו סימוכין ממקורות ישראליים לכמה מטיעוניו (בעיקר "הלפטופ המסתורי") שהתבססו עד כה על מודיעין אמריקני וגרמני – פנה גם הבלוג לספרם של מיכאל בר-זוהר וניסים משעל "המוסד: המבצעים המיוחדים" (ידיעות אחרונות, 2010) ומצא בו דברים חשובים נוספים שחמקו מהדיון הציבורי. בר-זוהר הוא בעל נגישות טובה וחיבר כמה ספרים על המוסד. בגב הספר נאמר כי "מבוסס על שיחות עם גורמים בכירים ועל מאות מסמכים ודיווחים מהארץ ומחו"ל". את הספר הקדיש בר-זוהר ל"חברי ומפקדי בקהילת המודיעין". מהספר מתברר (עמודים 27, 31) כי "המתקנים הסודיים" להעשרת אורניום שנחשפו בשנת 2002 (נתנז) ובשנת 2009 (פורדו) לא היו בעצם חשאיים – וסוכנויות המודיעין של ארה"ב, בריטניה וישראל ידעו עליהם מן הרגע הראשון. במקרה של פורדו ( "מרחב החסינות" בתרחישי התקיפה של אהוד ברק) "עלו" על האתר שלוש שנים לפני שנחשף בפומבי. לפי ספרם של בר-זוהר ומשעל למוסד היה תפקיד חשוב ו"ישראל הפכה עכשיו למקור מידע מרכזי על הנעשה באיראן" (עמוד 27).

לתיעוד של הישגים איסופיים-מודיעיניים אלה, ועוד בטרם הופעל באיראן "הפרוטוקול הנוסף" לביקורות פיקוח בכל מקום בכל זמן בהתרעת זמן קצרה, יש חשיבות ותרומה אנליטית. תשובה לאלה שנוטים לזלזל במנגנוני הפיקוח והאימות ההדוקים ("פרוטוקול נוסף פלוס") שעליהם יתבסס הסכם הגרעין המתגבש בין איראן וארה"ב. לקח שממחיש כי תרחישי "פריצה מהירה לפצצה ראשונה" (BREAK-OUT) – גולת הכותרת של המכון של דויד אולברייט והמכון למחקרי ביטחון לאומי – הם חישובים תיאורטיים הסתברותיים בלבד ואינם משקפים מצב עובדתי בשטח או ניתוח מודיעיני. תרחישי "פריצה מהירה לפצצה ראשונה" שהפכו לכדורגל פוליטי ותרומתם היחידה במאמצים לסיכול הסכם הגרעין במסדרונות איפא"ק והקונגרס. כי הרי "פריצה מהירה" לא תתרחש מאתרי הצנטריפוגות המוצהרים שבפיקוח סבא"א ועל "פריצה" אפשרית במסלול מקביל חשאי קראנו בתיאור של בר-זוהר ומשעל על האתרים "הסודיים" שלא היו כל כך סודיים. הסיכוי ל"פריצה מהירה לפצצה ראשונה" מאתרי הצנטריפוגות שבפיקוח הוא קלוש. ראש המודיעין הלאומי האמריקני דיווח לוועדת הסנאט (18 אפריל 2013): "אנו מעריכים כי איראן אינה יכולה להסיט חומרים גרעיניים שתחת פיקוח ולייצר אורניום בדרגה צבאית לפני שפעילות זאת תתגלה". קצר וברור.

נסיים בעדכון קצר מגזרת המו"מ הגרעיני. למגינת לבם של חסידי "איראן גוררת רגליים" – השיחות האינטנסיביות בין איראן וארה"ב התחדשו בשבוע שעבר בז'נבה והן אמורות להיכנס למסלול מואץ לאחר חופשת חג המולד. תאריך היעד להשלמת "מסמך המסגרת" נקבע ל-30 במרס והצדדים שומרים על קלפים צמודים לחזה. פרק הזמן שבין אפריל ל-30 ביוני 2015 נועד להשלמת הנספחים הטכניים שהם ליבת הסכם. בשיחות השתתפה גם הלגה שמידט שהיא יד ימינה המקצועית של קטרין אשטון לנושאי תפוצה גרעינית.

 

 

להמשך הפוסט