ישנה אמירה ישנה הטוענת כי האמת היא הקורבן הראשון של המלחמה. ב"מקרה האיראני" שנתאר להלן, קרה דבר משונה: הספין נפל קורבן.

עדין לא ברור אם וכיצד ישפיע העימות באוקראינה – המשבר החמור ביותר באירופה מאז המלחמה בבלקנים – על המהלך הדיפלומטי לפתרון משבר הגרעין האיראני. נצטרך להמתין ולראות – לפני שמאמצים תיאוריות על "פייסנות" ו"חולשה" של אמריקה ועל "הסכמים בינלאומיים הם רק פיסת נייר". ניחוש מלומד שלנו: למרבה המזל, פריצת הדרך בהסכם הביניים כבר הושגה ונקבעו הפרמטרים והתחנות הבאות להסכם קבע שימנע נשק גרעיני באיראן. מה גם ששיחות הגרעין עכשיו מתמקדות בצדדים האסטרטגיים-טכניים (מספר הצנטריפוגות שמותר להחזיק ורמת המלאי של האורניום המועשר, הסבת הכור באראק) והם שיקבעו את גורל ההסכם הסופי. זאת ועוד: השחקנים המרכזיים בסיפור (כפי שהוכח בערוצים החשאיים המקבילים שהניבו את ההסכם) הם ארה"ב ואיראן, ולמוסקבה אין אינטרס לחבל בסוגיה גרעינית סמוך לגבולותיה.

אבל בעניין אחד המשבר האוקראיני כבר השפיע. נוכל להצביע על ספין שמת בדמי ימיו עם כניסת הצבא הרוסי לחצי האי קרים. להלן הפירוט. ב-28 בפברואר דיווחו העיתונים אצלנו בהבלטה – בהסתמך על סוכנות רויטרס מווינה מיום קודם – על סבא"א שגנזה "מידע  מפליל חדש על היבטים צבאיים" בתכנית הגרעין של איראן. "דו"ח חדש" לכאורה שהיה אמור להתפרסם במחצית 2013 ונגנז בגלל ההתקדמות המפתיעה בשיחות הגרעין.

כבר בעבר שימשו כתבי סוכנויות הידיעות (בעיקר AP) המוצבים במטה סבא"א בווינה צינור להדלפת דיווחים אלרמיסטים. ברקע הדברים, דיווחים בתקשורת בישראל (על בסיס הסאנדיי טיימס מפי כתבו הישראלי, עוזי מחניימי) בדבר הנחייה של ראש הממשלה לגורמי המודיעין לאחר הסכם הביניים מנובמבר 2013 – להגביר את המאמצים לחשיפת ה"הפרות האיראניות". הנחייה משונה לגופי מודיעין שמקצועם לעקוב ברציפות אחרי הסוגיה הגרעינית. הנחייה שיש בה סיכון מודיעיני: בשלב מסויים עשויה להישכח העובדה כי מדובר ב"מסר הסברה" שיכול להתגלגל אחר כך , וללא ביסוס עובדתי, לערוצים המקצועיים של המחקר המודיעיני. רעשי רקע שעלולים להצמיח "קונספציה".

ובחזרה לרויטרס. בכתבה המסתמכת על "מקורות הבקיאים בעניין" נמסר בדרך אגב נבואית כי ישראל היא היחידה שעשויה להשמיע בקורת על הסתרת "דו"ח סבא"א החדש" שחושף פעילות גרעינית אסורה באיראן. עוד רויטרס מדבר, ולמחרת היום (יום ששי בערב, 28 פברואר) יצאה הודעה רשמית ממשרד השר למודיעין יובל שטייניץ בדרישה לפרסום מיידי של "הדוח שסבא"א הסתירה".

הפעם יש לסיפור סוף לא עמום. הסלמה פתאומית במשבר האוקראיני קטעה את התפתחותו של הספין ואת העיסוק בו בתקשורת העולמית. גם סבא"א חרגה ממנהגה ופרסמה הכחשה. כבר ביום ראשון (2 במרס) דיווחה כותרת בהארץ: "סבא"א הבהירה לישראל: אין דו"ח חדש בנושא איראן". הבנת הספין הכושל ומקורותיו חשובה בגלל שהוא עלול לחזור. כחלק מניסיון להזין את התקשורת הבינלאומית והישראלית ב"מידע עובדתי" לכאורה. כאשר הסב-טקסט (והפרשנויות הצפויות בעקבותיו) נועד להפריע למאמצי הדיפלומטיה האמריקנית – בבחינת "אמרנו לכם, הם מוליכים שולל ואין טעם לדבר אתם".

ספין אחר שזוכה לאחרונה לטיפוח מרשים – הטילים הבין-יבשתיים האיראנים. כאשר הגיעה תת-שר החוץ האמריקני ונדי שרמן (האחראית למו"מ עם איראן) לעדכן את ממשלת ישראל על שיחות הגרעין בווינה – קידם ראש הממשלה את פניה ב"הבעת דאגה" מהתקדמות המו"מ (הארץ, 24 פברואר) שמאפשרת לאיראן להמשיך להעשיר אורניום ולפתח "טילים בין-יבשתיים". שרמן לא היתה מופתעת מהתמקדות בטיעון הטילים. כבר במהלך השיחות בווינה התקשר אליה בטלפון שר המודיעין יובל שטייניץ (שליח הארץ לווינה, ברק רביד, 20 פברואר) ודרש להכליל את סוגית הטילים בסדר היום הגרעיני. נתניהו חזר על "מסר הטילים" בהופעה משותפת עם הקנצלרית אנגלה מרקל: "איראן ממשיכה במאמצים הבלתי נגמרים להשגת נשק גרעיני וטילים בליסטיים בין-יבשתיים. הטילים הללו יכולים להגיע אליכם לאירופה, גם לגרמניה ולארה"ב" (וואלה, 25 פברואר).

נראה כי מדובר במהלך מתואם להאדרת "איום הטילים הבין-יבשתיים". השיא היה בנאום ראש הממשלה על אדמת ארה"ב (בוועידת איפא"ק, 4 מרס). בנאומו הרחיב נתניהו בסוגית האיום האיראני: איראן ממשיכה לפתח ולייצר טילים בין-יבשתיים ICBM שמטרתם היחידה לשאת ראשי קרב גרעיניים למטרות בחוף המזרחי של ארה"ב. חד וחלק. סיפור הטילים הבין-יבשתיים התקבל כנראה כעובדה מוצקה ואף אחד לא קם להפריכו. למרות שמדובר בסיפור על טילים שאינם קיימים.

בפוסט קודם הצבענו באופן מפורט כי לאיראן תכניות פיתוח והצטיידות בטילים לטווח קצר ובינוני (עד 2000 קילומטרים), אבל אין הוכחה כי איראן מפתחת טילים בין-יבשתיים לטווח 10,000 קילומטרים. אז למה נועד "ספין הטילים" שמאיימים על ניו יורק? מדוע משקיעה לשכת ראש הממשלה כל כך הרבה אנרגיות באיום מדומיין?

ראשית, לסייע לרפובליקנים השמרנים בסנאט לייצר מצג של "חורים" בהסכם הביניים הגרעיני (דוקטרינת הגבינה השוויצרית). ניסיון לטרפד את ההסכם עם איראן באמצעות הטענה כי סוגיה קריטית כמו טילים לא נכללה בהסכם – ועל כן יש לחוקק סנקציות נוספות בדמות הצעת חוק "איראן חופשית מנשק גרעיני" שאיפא"ק מלאה בה תפקיד מרכזי. ראש הממשלה הצטרף למאמצים אלו בנאומו באיפא"ק כאשר כרך ויצר זיקה בין איום "הטילים האיראנים" ובין החרפת הסנקציות. בראייתו, "הסכם טוב" יושג עם תוספת סנקציות  ולא בהפחתת הסנקציות עפ"י מתווה הסכם הביניים שמקדם ממשל אובמה. איום הטילים הבין-יבשתיים נועד לתדלק את שליחי איפא"ק והסנטורים מן הימין הרפובליקני בטיעונים נגד ההסכם.

שנית, לקבע בתודעה העולמית כי למרות כל החיוכים וכל הדיפלומטיה – איראן מפתחת נשק גרעיני, ואין להאמין לה כי מדובר במסלול גרעין אזרחי. הטיעון של נתניהו כי "כל תכליתם של הטילים האיראנים הוא נשק גרעיני" מקבל משנה תוקף אם מצמידים אותו ל"טילים בין-יבשתיים". בבחינת הרי ידוע לכולם מניסיון מדינות הגרעין האחרות – כי מדינת נשק גרעיני תמיד מפתחת טילים לשיגורו. מין ניסיון "להוכיח" קיומו של נשק גרעיני באיראן על בסיס קומון סנס, באופן שמייתר את הצורך לספק עובדות והוכחות. טיעון פשטני שעיקרו "אם יש טילים – אזי יש פצצה". טיעון שמתעלם מהמשוואה "ואם אין טילים".

כפי שניתחנו בפוסט הקודם, הטענה האסטרטגית "טילים שווה נשק גרעיני" אינה מחזיקה מים. מדינה יכולה לבסס הרתעה מול מטרות רחוקות באמצעות טילים נושאי ראשי קרב קונבנציונליים. לעשרות מדינות בעולם יש טילים בליסטיים, אבל מתוכן, פחות מעשר מחזיקות בנשק גרעיני. דוגמה טובה למדינה חתומה על NPT שמצטיידת בטילים קונבנציונליים לטווח בינוני בהסכמה ואישור של ארה"ב היא סעודיה. ועל כך בהמשך המאמר.

העיסוק התקשורתי המוגבר ב"טילים איראנים" הביא את איראן להכריז כי עפ"י הסכם הביניים – סדר היום לשיחות הוא גרעיני בלבד, וסוגית הטילים, שהיא קונבנציונלית בראייתם, היא מחוץ לתחום הדיון. הממשל האמריקני הבין כי חילופי הדברים התקשורתיים בסוגית הטילים עלולים למוטט את המו"מ. זה הרקע לתדרוך לא שיגרתי שערכה ונדי שרמן לתקשורת הישראלית (כאשר ביקורי העדכון הקודמים שלה היו סמי-חשאיים). המסר לישראל בתדרוך הפומבי: "איננו יכולים להרשות לעצמנו שפעולות כאלה או אחרות שמישהו יעשה יהפכו את השיחות לקשות עוד יותר" (הארץ, 23 פברואר). לא כל כך מסובך להבין.

על מנת להקדים תרופה למכה ולעצור ספין עתידי בעודו באיבו (וברוח המוטו של מרשל פרדיננד פוש) – ננסה לברר בבלוג במה מדובר כאן. וייתכן גם לפענח בעקיפין את החלק הלא פומבי בתדרוך של ונדי שרמן לעמיתיה בישראל.

מתחילים. בהסכם הביניים הגרעיני שמשמש בסיס להסכם הקבע לא מוזכרים טילים או אמצעי שיגור. אבל נקבע בו פרמטר ברור – לפיו יטפל הסכם הקבע בהחלטות מועצת הביטחון (הסנקציות) ויביא לפתרון כולל ברוח החלטות אלה. החלטות מועצת הביטחון דרשו מאיראן להשעות (ודוק: לא לאסור) העשרת אורניום עד שיוכח כי אין הסטה של חומרים לצרכים צבאיים. כמו כן, עפ"י החלטת מועצת הביטחון 1929 (משנת 2010) נאסר על איראן לקיים "כל פעילות בנושא טילים בליסטיים שמסוגלים לשגר נשק גרעיני". הדגש על "טילים שמסוגלים" עשוי לצמצם את היריעה ויכול להתייחס לאיסור טכנולוגיות מסוימות שקשורות לגרעין, ולא לאיסור טילים גורף. בהקשר זה עשויים האמריקנים ליישם באיראן את "המודל הסעודי" לטילים קונבנציונליים לטווח בינוני – שזכה לברכתה של ארה"ב.

עפ"י דוח המכון למחקרי ביטחון לאומי על כוח הטילים החדש של סעודיה (ונניח בצד את הרמיזות של המכון על רכישת נשק גרעיני "מן המדף", וכבר הבענו דעתנו כי מדובר בספין סעודי-פקיסטני) האמריקנים בחנו את הטילים החדשים לטווח בינוני שרכשה סעודיה מסין כדי לוודא שאינם יכולים לשאת ראש קרב גרעיני – ואישרו את הרכישה. כלומר, האמריקנים אינם מודאגים. פירוש הדבר כי ארה"ב ואיראן יכולות להגיע להסכמה בסוגיית הטילים האיראנים לטווח בינוני על בסיס הפרמטרים של "הנוסחה הסעודית" לטילים קונבנציונליים. נוסחה שעולה בקנה אחד עם מטרת השיחות להסכם קבע גרעיני: למנוע מאיראן נשק גרעיני, ובמקביל לאפשר לה תכנית גרעין אזרחית במסגרת אמנת NPT שכוללת העשרה נמוכה של אורניום לצרכים אזרחיים בפיקוח הדוק. מי שהתעלם מן "היוזמה הסעודית" לשלום צפוי לשמוע על "הנוסחה הסעודית".

לכך התכוונה ונדי שרמן ב"תכנית איראנית מוגבלת, צנועה, מפוקחת, מצומצמת ומרוסנת". כפי שניתחנו בבלוג בעבר – במציאות הגלובלית, הדרישה ל"אפס העשרה" ולפירוק כל הצנטריפוגות היא בגדר משאלת לב.

והערה אחרונה שפותחת דיון שלם בנושא שעסקנו בו ב"שיח אסטרטגי", ונתמיד לעסוק בו בעתיד – בעניין זיקות שבין פתרון חיובי של המשבר האיראני (אין נשק גרעיני באיראן) ובין תהליך הלסינקי לפירוז המזה"ת מנשק גרעיני, כימי והאמצעים לשיגורם. אם תצליח ארה"ב לגשר בין ישראל ושאר מדינות האזור בשיחות המקדימות (שני מפגשים כבר נערכו בשוויץ בשנה שעברה) להכנת סדר יום מוסכם והבאת הצדדים לועידת הלסינקי – אזי עשויות ישראל ואיראן למצוא עצמן באותו צד של המתרס בכל הקשור לשמירה על הטילים. "ברית הפריפריה" בגלגולה החדש והמעודכן. המשך יבוא.