היום מאמר איראני במתכונת שונה. לא נלך בדרך של "לפרק לגורמים" ולהפריך ספינים וטיעונים פרטניים ("הולכת שולל", "גרירת רגליים", "דוהרת לפצצה", "צפון קוריאה") של גורמי הממסד ונושאי דברם בתקשורת ובמכוני מחקר, האלרמיסטים של האסכולה הממסדית מהפוסט הקודם. כבר הבנו שבעיניהם איראן מתעתעת זה שלושה עשורים, היא מפעילה תכנית צבאית חשאית ומפתחת במהירות נשק גרעיני ("בתוך מספר שבועות").

נלך בדרך של התמונה השלמה. נראה כיצד עניין הגרעין האיראני מראשית שנות ה-90 הוא מוטה ומוכוון אג'נדות פוליטיות. למרות שהם מנסים להציג לכאורה תיאור מבוסס ומוסמך של "האיום האיראני", לא העובדות הן במרכז הדיון של בעלי האסכולה הממסדית. הם הצליחו לטעת בדעת הקהל נרטיב של האיום האיראני ולא תיאור עובדתי. ויש הבדל גדול בין השניים. נרטיב הוא סיפור שאנו מספרים לעצמנו, ולא בהכרח מה שקרה. סיפור פרשני שנועד לשקף מערך אמונות ומטרות רצויות של הגורם המספר.

על מנת להראות כיצד תמונת המצב האיראנית אינה תואמת לנרטיב "האיום האיראני", נסתייע בספר חדש שיצא לאור בפברואר השנה. לא ביקורת ספרים או יומן קריאה, אלא מאמר-מסה על ספרו של גארת פורטר "משבר מפוברק": GARETH PORTER , MANUFACTURED CRISIS. מעין היכרות של הקורא הישראלי עם ספר חדש וחשוב בהיסטוריה גרעינית שאיננו צופים את הוצאתו לאור בקרוב בעברית. וזאת מבעד לעדשות של הבלוג "שיח אסטרטגי".

לפני כן מספר הערות מקדימות על גארת פורטר וספרו. מקריאת הספר עולה רושם כי פורטר הוא אולי העיתונאי והחוקר היחיד בעולם שקרא בעין בלתי משוחדת את כל דוחות סבא"א בעשור האחרון ואת דוחות המודיעין האמריקני בעשורים האחרונים בסוגיה האיראנית. כמו כן ראיין בעלי תפקידים בממשל האמריקני לדורותיו ( כולל במודיעין) שעסקו בגרעין האיראני וניתח בקפדנות עדויות שמסרו בקונגרס. התיעוד המפורט הוא נקודת החוזק של הספר. על כן, מי שמעוניין לדעת כיצד התגלגלנו למשבר האיראני, "לתרחישי תקיפה" וקווים אדומים, ל"עובדות מומצאות" ולדוחות מודיעין שתכליתם לתמוך בקונספציות לא מבוססות – זה הספר עבורו. לראות כי מה שמספרים לנו אינו בהכרח כך. להבין את ההבדל בין נרטיב "האיום האיראני" ובין תמונת המצב האיראנית היותר קרובה למציאות – זאת שעולה מספרו המתועד בקפידה של פורטר כמו גם מן הניתוחים בבלוג הצנוע שלנו "שיח אסטרטגי".

מתחילים. לכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף. אצל בעלי "הנרטיב" לא תמצאו משום מה את ההתחלה, או שהם מתחילים בנקודת פתיחה מדומיינת שמתאימה לצרכי הנרטיב אבל לא למציאות העובדתית. בעיניהם הרגע הקובע בסיפור – מסיבת העיתונאים של המוג'הידון חאלק באוגוסט 2002. נעמוד על כך בהמשך. הם מתעלמים מהשאלה איך וכיצד התחילה תכנית הגרעין האיראנית. להלן ההיסטוריה הגרעינית בצורה טלגרפית. באמצע שנות ה-80 החליטה הרפובליקה האיסלמית לחדש באופן חלקי ומצומצם את תכנית הגרעין של השאח להקמת תחנות כוח גרעיניות אזרחיות לחשמל (תכנית שאפתנית שזכתה בשנות ה-70 לברכתן של ארה"ב וישראל). במסגרת זאת ביקשו לחדש את בניית כור הכוח האזרחי בבושהר שבנו חברות גרמניות. הדלק הגרעיני בהעשרה נמוכה היה אמור להגיע מהחברה הצרפתית EURODIF להעשרת אורניום שאיראן השקיעה בהקמתה מיליארד דולר על מנת לקבל 10 אחוזים מהתפוקה לצרכיה. במקביל הגישה איראן בקשה לראש סבא"א הנס בליקס שישלח צוות מומחים שידריכו אותה, וכך נעשה ב-1983.

אבל היה משהו שהאיראנים לא לקחו בחשבון. ארה"ב שתמכה באותם ימים בעיראק במלחמתה נגד איראן החליטה לחסום מאיראן כל גישה לטכנולוגיה גרעינית אזרחית הגם שהיא מותרת בפיקוח סבא"א. ארה"ב הפעילה לחצים על סבא"א שלא תעביר ידע גרעיני לאיראן (בניגוד לסעיף 4 באמנת NPT שמתיר פיתוח גרעיני לצרכים אזרחיים בפיקוח סבא"א) ועל ממשלות צרפת וגרמניה שלא יסייעו בהשלמת הכור בבושהר. ארה"ב הצליחה ודרכה של איראן נחסמה. למרות שדובר הסטייט דפרטמנט אישר כי אין ראייה שאיראן הפרה את אמנת NPT וכי כור המים הקלים בבושהר אינו מהווה "סיכון צבאי" מאחר ואיראן אינה מתכננת להקים לצדו מתקן להפרדת פלוטוניום ממוטות הדלק המשומשים.

בגלל האמברגו האמריקני על התכניות לשיקום בושהר נאלצה איראן לעלות על מסלול הייצור העצמי להעשרת אורניום. ובגלל האמברגו האמריקני – באמצעות רכישות בשוק השחור. כך הגיעה איראן ב-1987 לרשת המבריחים הבינלאומית של הפקיסטני עבדול חאן שמכרה תכניות לצנטריפוגות לכל מרבה במחיר. ארה"ב עקבה מקרוב אחרי הפרשה: ראש תכנית הצנטריפוגות האיראנית הודח ב-1992 בגלל כשלים בתכנון והאיכות הנמוכה של חלקי הצנטריפוגות שנרכשו בשוק השחור – ומכל המקומות בעולם , עבר להתגורר בארה"ב. שם עבר תחקור DEBRIEFING של המודיעין האמריקני.

הלחצים והאמברגו האמריקני דחפו את איראן לייצור עצמי מחתרתי של צנטריפוגות ומתקני העשרת אורניום בתחומה. הם הלכו על חוט דק מול סבא"א בהתבסס על "נוהל 3.1" של כללי הפיקוח שמחייב אותם להודיע 180 יום לפני שהוכנסו חומרים גרעיניים למתקן (ורק נרגיע את קוראי הבלוג המודאגים ברגע זה: בהסכם הקבע תחתום איראן בנוסף על "הפרוטוקול הנוסף" של סבא"א לפיקוח חודרני "בכל זמן בכל מקום" גם על נוהל 3.1 "המתוקן" שיחייב אותם להודיע לסבא"א על כל מתקן גרעיני חדש מרגע שעלה בדעתם לתכנן הקמתו). בשנת 2001 התחילה איראן בבנייתו בחשאי של מתקן הצנטריפוגות בנתנז. וכך אנו מגיעים למסיבת העיתונאים של ארגון האופוזיציה והטרור "המוגהידון חאלק" בוושינגטון באוגוסט 2002 – ולהופעתם של אתר הצנטריפוגות בנתנז וכור המים הכבדים המתוכנן באראק על במת העולם. זאת נקודת ההתחלה של בעלי נרטיב "האיום האיראני" כי כך נחשפה לדעתם הכוונה האיראנית לבנות נשק גרעיני בתכנית חשאית והרחק מעיני סבא"א. וכך מתחיל משבר הגרעין האיראני של העשור האחרון.

שנת 2003 היתה שנה מכרעת במשבר הגרעין האיראני. וגם שנה מכרעת ביצירת "נרטיב האיום האיראני". אבל כפי שנראה בהמשך – בדיעבד השנה שבה התחילו העובדות לגלגל ולקפל את "הנרטיב" לאחור. כמו שצלצלו פעמוני הערכת המודיעין הלאומית של 2007. נרחיב על דוח המודיעין בהמשך.

בכירי סבא"א מגיעים לאיראן בפברואר 2003 ופותחים את הדלת לעשור של דוחות פיקוח שחלקם תפסו כותרות מרעישות ו"מפלילות" בעולם ובישראל. איראן מצהירה ומאשרת בפני סבא"א באופן פורמלי את המתקן בנתנז. בראייה האיראנית לא היתה חריגה ולא הסתרה. במועד "הגילוי" של מוג'יהדון חאלק באוגוסט 2002 האיראנים היו מחוץ לטווח הזמנים של 180 יום עפ"י נוהלי סבא"א. הסיפור הופך לאפלולי ועכור כאשר מבינים שהמודיעין האמריקני ידע מבעוד מועד על מתקן הצנטריפוגות בנתנז ולא היה זקוק ל"גילויים" המתוקשרים של מוג'הידון חאלק שכל תכליתם ליצור רושם דרמטי של הסתרה. לפי פורטר, המודיעין האמריקני שמר על מקורותיו ולא רצה לשתף את סבא"א במעקבים אחרי רשת ההברחה הבינלאומית של עבדול חאן, וכבר בראשית 2002 התחילו  האמריקנים לחשוד כי בנתנז הולך ונבנה אתר צנטריפוגות. האמריקנים לפי פורטר לא יכלו לפנות ישירות לסבא"א , ועל כן "נשענו" על הדלפה ישראלית למוגהידון חאלק שתביא לחשיפה התקשורתית הגדולה.

הניאו-קונסרבטיבים, ובראשם ג'ון בולטון שכיהן בתפקיד בכיר בסטייט דפרטמנט, קפצו כמוצאי שלל רב על דוח סבא"א שפורסם ב-2003 בעקבות "חשיפת" נתנז. בולטון נתן את הטון בטיעון חסר הביסוס העובדתי שהופיע בכל העיתונים: כאילו דוח סבא"א חשף "שאיראן הסתירה במשך 18 שנים תכנית חשאית רחבת הקף לנשק גרעיני". מה שדוח סבא"א בכלל לא אמר. פורטר מספק לנו כאן את תעודת הלידה הרשמית להולדת "הנרטיב" שבמהרה תפס פיקוד על השיח הציבורי בארה"ב ובישראל.

ברור וידוע לאן חתרו להגיע בולטון וחבריו הניאו-קונסרבטיבים עם "הנרטיב". הם לא הסתירו את שאיפתם ל"שינוי משטר" – הפלת המשטר האיסלאמי באיראן בשם "הדמוקרטיה". אבל פחות ברור מאליו מדוע זכו לתמיכה כה חזקה מהמודיעין האמריקני, כאשר העדויות הן במקרה הטוב רעועות ונסיבתיות, ובמקרים רבים שמתאר פורטר אפילו "מומצאות". התשובה היא ברמה האסטרטגית הגבוהה ביותר: נפילתה של האימפריה הסובייטית שמטה בבת אחת את הקרקע מ"סיבת הקיום" של ה-CIA. נעלם הייעוד של הארגון המודיעיני ונוצרה סכנה "ברורה ומיידית" לתקציבי העתק של המלחמה הקרה.

על מנת "להציל את ה-CIA " נולד אוייב חדש: הסכנה שנוצרה מהחיבור של נשק להשמדה המונית (מונח עמום מלכתחילה) עם טרור. פורטר מתעד את הופעתו של האיום החדש בהתבסס על עדויות ראש ה-CIA רוברט גייטס בקונגרס בשנים 1991-92. איראן עלתה באופן אוטומטי לראש טבלת האיום והמודיעין האמריקני שב ומצא את ייעודו. לרוברט גייטס חברו וסייעו הניאו-קונסרבטיבים בפנטגון: שר ההגנה דיק צ'יני וסגנו פול וולפוביץ. כפי שמתעד פורטר, העובדות לא תמיד היו העיקר. שחקנים מרכזים במגרש היו אידיאולוגיה ניאו-קונסרבטיבית "לשינוי משטר" (שגם העניקה חיים חדשים ל"פיקוד מרכז" סנטקום שהוקם בזמנו לעצור את הסובייטים "השועטים למפרץ הפרסי" בהרי הזגרוס) ומחלוקות ביורוקרטיות בארגון המודיעיני. חלק ניכר מהספר מוקדש לכך.

הערכות המודיעין הלאומי ב-2001 כמו גם ב-2005 הושפעו מהסביבה הפוליטית של הניאו-קונסרבטיבים. שורת המפתח החוזרת בדוחות "אנו מעריכים שאיראן נחושה לפתח נשק גרעיני". אבל גם השפעה של דינמיקה פנים-ארגונית במודיעין. הדומיננטיות של האנאליסטים הטכניים וחוקרי הנשק על פני חוקרי המודיעין האזורי הביאה להישענות יתר על ניתוח "יכולות" שניתן להסיק מטכנולוגיות כפולות שימוש, ואי-התחשבות כמעט מוחלטת בניתוח "כוונות". התחמקות מניתוח הקונטקסט האסטרטגי והאזורי ומן השאלה מה רוצים המנהיגים האיראנים. לכך חברו הטיות מודיעיניות שנוצרות מריכוז מאמץ איסופי מוגבר סביב שאלה אחת בלבד. כאשר מכוונים את כל הלווינים למקום מסויים – מקבלים הרבה תשובות שיוצרות תחושה "שיש כאן משהו". הציפיה לתשובה מסויימת (איראן מפתחת נשק גרעיני) משפיעה על התשובה שתתקבל. בפארפרזה לעיקרון אי-הודאות של הייזנברג, מכשיר האיסוף והמדידה קובע את התוצאה.

התחנה הבאה: הערכת המודיעין הלאומית NIE של 2007. חשיבותה במה שהיא מספרת לנו על המצב האיראני ב-2003. השנה בה נפגשו בראייה לאחור "הנרטיב" והמצב העובדתי, והכף החלה נוטה לטובת העובדות. לשיח הציבורי כל זה נודע באיחור של שנים, ועד היום יש כאלה שבוחרים ב"נרטיב".

בנובמבר 2007 התפרסמה (כולל גרסה גלויה) הערכת מודיעין לאומית חדשה שהממצא העיקרי שלה תקף עד היום: בסבירות גבוהה שאיראן הפסיקה בשנת 2003 את תכנית הנשק הגרעיני. בפעם הראשונה לא יצאו המעריכים האמריקנים מנקודת המוצא השגרתית "איראן רוצה נשק גרעיני" אלא פנו לבחינה מחדש של כל הסוגיה. השפעה מאוחרת של היציאה למלחמה בעירק ב-2003 לסיכול נשק גרעיני שלא היה ולא נברא. פורטר מתאר את הויכוחים בגיבוש הערכת המודיעין של 2007. הוקמו "צוותים אדומים" בניסיון לאתגר ולשלול את המסקנה החדשנית. בתום בדיקות חוזרות של הראיות סוכם שאין כאן הונאה, והמודיעין מצביע על כך שאיראן הפסיקה את תכנית הנשק הגרעיני. בגרסה הגלויה לא נמסרו פרטים  על מהות התכנית שהופסקה.

הערכת המודיעין האמריקני כי איראן הפסיקה ב-2003 את תכנית הנשק הגרעיני התקבלה בישראל בהפתעה גמורה. רעם ביום בהיר. לפי פורטר, הגורמים האחראים לגרעין האיראני פתחו במסע מודיעיני-דיפלומטי לשכנע את ארה"ב כי טעות בידה, וכי איראן המשיכה לערוך גם בשנים שאחרי 2003 מחקרי נשק גרעיני וסימולציות של ניסויים גרעיניים. המאמץ הדיפלומטי היה מלווה (כמתואר באחד הפרקים המורכבים ביותר ועמוסי הפרטים) בהדלפות לעיתונות הבינלאומית ובלחצים על סבא"א. התוצאה היתה נספח לדוח סבא"א מנובמבר 2011 על "ממד צבאי אפשרי", כתבות בטיימס של לונדון על ניסויים בנפצים ו"הדק גרעיני" ותצלומי לווין של המכון של דויד אולברייט ISIS על מבנה חשוד בבסיס הצבאי בפרצ'ין מכוסה בברזנט ורוד ובתוכו לכאורה "צילינדר" שבו בוצעו לפי הפרשנות של אולברייט ניסויים איראניים להדמיית נשק גרעיני. אולברייט גם סיפר על פעולות דחפורים "לגילוח" השטח בפרצ'ין במגמה "להעלים ראיות". כל אלה, יחד עם "דיווח" על אלפי מסמכים על "מחקרי נשק" ותכנון "ראשים גרעיניים לטילים" שהופיעו בדרך לא ברורה בלפטופ מסתורי ממשיכים לצוף מדי פעם בתקשורת. מצאנו לנכון להביאם לידיעת קוראי הבלוג ולציין כי לפי התיעוד והסימוכין שמביא פורטר אין להם אימות.

בסוגית ה"לפטופ המסתורי" יש לפורטר סקופ: גורם גרמני אישר בפניו כי המודיעין הגרמני BND  הזהיר את האמריקנים  בזמן אמיתי כי הלפטופ הגיע אליהם באמצעות "מוג'יהדון חאלק" ולא ניתן לסמוך על אמינות "המסמכים". זוכרים, ארגון האופוזיציה הלא מהימן שסיפק את נקודת ההתחלה ל"נרטיב האיום האיראני". אנחנו בבלוג מעדיפים להסתמך על עובדות מוצקות. למשל העובדה שפקחי סבא"א ערכו בשנת 2005 שני ביקורים בפרצ'ין ואספו שם דגימות מ-10 אתרים ספיצפיים – ולא מצאו דבר. עד "הופעתו המחודשת" של בסיס פרצ'ין בשיח העולמי בשנת 2011 לא חשבו בסבא"א שצריך לבקר שם פעם נוספת.

ולמי שמתעניין בשלומו של המודיעין האמריקני היום בסוגיה האיראנית, נביא את עדותו של גארי סיימור בראיון לבלומברג בפברואר 2014. סיימור, לשעבר מבכירי ממשל אובמה שעסקו בגרעין האיראני וכיום מנהל מרכז בלפר באוניברסיטת הרווארד, מבטא השקפה סקפטית באשר להצלחת המו"מ שמתנהל כיום בין איראן והמעצמות. אך בד בבד מדגיש למראיין המודאג את הרקורד הטוב של המודיעין האמריקני בחשיפת המאמצים האיראנים לבנות מתקני העשרה חשאיים: "הם ניסו לעשות זאת פעמיים עם המתקנים החשאיים לשעבר בנתנז ובקום. בשני המקרים תפסנו אותם".

הערה אחרונה וחומר למחשבה. עם כל חשיבותה, הערכת המודיעין הלאומית של 2007 לא הלכה עד הסוף בשינוי הפרדיגמטי שהביאה. נותרו בה ניסוחים לשוניים אניגמטיים מן הדוחות הישנים ולא התבצע מאמץ מקיף ופורץ דרך של "מודיעין כוונות". המעריכים נתנו משקל יתר ל"שימוש טכנולוגי כפול" אפשרי (אזרחי-צבאי) של העשרת אורניום, ולא התבצע ניתוח מסודר של מטרות התכנית הגרעינית ולא של מטרות מדיניות החוץ האיראנית. ברקע נותרה אקסיומה גרעינית עמומה וכאילו מובנית מאליה ("דוהרים לפצצה") והשאלה "מה רוצה איראן" לא נדונה. כמו כן לא התייחסו ל"דוקטרינה ההצהרתית" האיראנית. זאת שבאה לידי ביטוי בפתוואה של המנהיג הרוחני העליון שמתנגדת לנשק גרעיני ונועדה לחייב את כל בעלי התפקידים באיראן. יתכן והיום מתייחסת ארה"ב להיבט הגרעיני ההצהרתי ביתר תשומת לב. במיוחד להצהרתו של הנשיא החדש רוחאני בעצרת האו"ם בספטמבר 2013 ולפיה לנשק גרעיני אין מקום בתפיסת הביטחון האיראנית. צריך להבין: מודיעין "יכולות" ומודיעין "כוונות" הם שני הצדדים של אותה מטבע ואין לאחד קיום בלי השני. הניסיון להסתמך על ניתוח "יכולות" בלבד שהן כאילו אובייקטיביות ולדחוק כ"לא חשובים" את סימני מודיעין "הכוונות" – מוליך למבוי סתום ולא עוזר להבין את התמונה. מהפכים מודיעיניים אינם מהיום למחר. במיוחד כאשר מסביב סוערים זרמים פוליטיים בעצימות גבוהה. עם כל הקשיים, נראה כי אובמה ורוחאני הצליחו לנווט את הספינה הגרעינית בכיוון הנכון.