ספין תקשורתי או סחריר עפ"י האקדמיה ללשון עברית נועד להטעות ולהטות את הדיון הציבורי. להסיח את הדעת ולמקד את תשומת הלב של דעת הקהל במה שנוח ליצרן הספין במקום להתייחס לעובדות. הבלוג נרתם לא פעם למשימות של פירוק ספינים. כתבנו לא מעט על ספינים ושימוש "יצירתי" בעובדות לכאורה שנועד להזין את האדרת האיום האיראני. במאמר היום נתרכז בפירוק ספינים בסוגיות של הסכסוך הפלסטיני והיחסים האסטרטגיים עם ארה"ב.

מתברר כי ספינים אינם בלעדיים לבית מדרשו של ראש הממשלה. השגריר לשעבר בארה"ב וכיום הדובר המדיני של מפלגת "משה כחלון – כולנו", מייקל אורן, פרס השבוע את המשנה המדינית של המפלגה החדשה בסוגיות הליבה של הסכסוך וכיצד להיחלץ מהפלונטר ביחסי ישראל-ארה"ב. לדעתו, הפתרון פשוט מאד. להחיות את מכתב בוש-שרון משנת 2004. זאת במחיר מבצע "שניים במחיר של אחד". גם שיקום היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב וגם חזרה לשולחן המו"מ עם הפלסטינים. קורא חד עין ירשום לעצמו כי במאמרו של השגריר מדובר יותר ב"קולות של שלום" מאשר בדבר האמיתי.

מהו פתרון הפלא שמציע השגריר אורן בנוסחה "להחיות את מכתב בוש-שרון" שהוא מעלה מתהום הנשייה? לפי אורן, "מכתב בוש-שרון קבע אחת ולתמיד כי ישראל לא תחזור לגבולות 67". מדבריו עולה כי המכתב מהווה אישור אמריקני לסיפוח גושי התנחלויות ו"אזורים אלה יישארו בתוך גבולותיה של ישראל בכל הסדר קבע". אורן מייחס לאמריקנים מתן "אור ירוק" לסיפוח גושי התנחלויות "חיוניים" בלי לפרט וכנראה גם גוש בקעת הירדן – מה שישאיר בידי הפלסטינים מובלעות מבודדות ("קנטונים מוניציפליים") בתחומי הגדה המערבית. לחיזוק טיעונו הוא קובע כי המכתב אושר ע"י שני בתי הקונגרס, וכי בניגוד להבטחות נשיאותיות אחרות יש למכתב "מעמד חוקי בארה"ב".

האם כל התופינים הדיפלומטיים הללו נמצאים במכתב הנשיא בוש מ-14 באפריל 2004 לראש הממשלה שרון? הלכנו לבדוק. לא מצאנו קווי דמיון להבטחה נשיאותית שאיתר שם השגריר אורן ברוח "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה" מהמכתב המפורסם של בלפור. ואם בלפור, אזי בהיפוך תפקידים. להלן העובדות שמופיעות במסמך. ספרנו במכתב שש הזדמנויות שבהן הזכיר הנשיא האמריקני את מחוייבותה של  ארה"ב למדינה פלסטינית עצמאית. ולמען הסר ספק נמסר הפירוט הבא: "מדינת פלסטין רציפה, בת יכולת קיום, ריבונית ועצמאית". למי ששכח, הדובר הוא הנשיא "הידידותי" בוש הבן ולא אובמה.

ממשיכים בעובדות. אין במכתב איזכור ל"גושי התנחלויות" או אישור אמריקני לסיפוח "גושים" למדינת ישראל. פסקה מרכזית במכתב דנה בגבולות בטוחים ומוכרים עפ"י החלטות מועצת הביטחון 242. ניסוח שישראל אוהבת בזכות היעדרותה של הא הידיעה מהנוסח האנגלי של הנסיגה מ"שטחים שנכבשו בשנת 1967". אבל בחלוף 48 שנים נראה כי בזירה הגלובלית התקבלה דווקא גרסת הטקסט בצרפתית שבה מופיעה הא הידיעה ונסיגה "מכל השטחים". אין כאן עניין "קוצו של יוד". זאת המציאות בזירה דיפלומטית שאנו פוגשים מדי יום בדיווחי יומן הבוקר של קול ישראל. בד בבד אוהבת ישראל הרשמית להתעלם מהמבוא של 242 שמשקף עקרון-על ביחסים הבינלאומיים המודרניים: איסור על רכישת שטחים באמצעות כיבוש צבאי וסיפוח והצמדת תג של אי-לגיטימיות לפעולה כזאת.

באותה פסקה הבהיר הנשיא בוש כי "על רקע המציאות שבשטח, כולל מרכזי האוכלוסיה הישראלים העיקריים הקיימים, לא ריאלי לצפות שתוצאת הסכם הקבע תהיה חזרה מלאה לקווי שביתת הנשק 1949". הניסוח "מרכזי אוכלוסיה עיקריים" שיש להתחשב בהם יכול להתפרש בצורות שונות. למשל ריכוזי אוכלוסיה עירוניים או יישובים מסויימים, ולא "גושי התנחלויות". מכל מקום, בנשימה אחת ולמען הסר ספק הדגיש הנשיא בוש כי מדובר במתווה להסכם קבע "שניתן להשיגו אך ורק על בסיס שינויים שהוסכמו ע"י שני הצדדים". מי שייקרא פסקה קצרה זאת יימצא כי המונח "משא ומתן" מופיע בה לפחות ארבע פעמים. בפסקה שלאחריה כתב הנשיא בוש כי הגדר שהוקמה בגדה המערבית היא "לצרכים ביטחוניים ולא פוליטיים וצריכה להיות זמנית ולא קבועה" ואין בה כדי לפגוע ולהשפיע על קביעת גבולות הקבע. העמדה האמריקנית הברורה בעניין הגדר נועדה לאותת כי נסיגה חד-צדדית בגדה המערבית אל "קו הגדר" – כלומר סיפוח שטחים חד-צדדי – אינה קבילה.

נראה כי קביעתו של השגריר אורן שמכתב בוש-שרון "קבע אחת ולתמיד כי ישראל לא תחזור לגבולות 67" אינה אומרת הרבה, ובכל מקרה לא מה שמצפים חסידי החד-צדדיות והסיפוח. ניתוח המכתב שעשינו כאן מביא למסקנה כי מדובר בתרחישים של שינויי גבול שצריכים לקבל הסכמת הצד הפלסטיני ובהיקף לא גדול. הדבר הכי רחוק מיד חופשית ("קרט בלאנש") לסיפוח נרחב של "גושי התנחלויות" שסיפקו האמריקנים כביכול לממשלת ישראל. גם הטיעון כי המכתב זכה ל"מעמד חוקי" בזכות אישור בשני בתי הקונגרס אינו מחזיק מים. הקונגרס האמריקני יודע להנפיק הצהרות ומכתבי תמיכה בשעת הצורך. מה גם שהיה למכתב קונטקסט פוליטי נכון לזמנו – לתמוך במהלך "ההתנתקות" של ראש הממשלה שרון. ותוך כך להמתיק גלולה מרה שכפו האמריקנים על שרון: אין להסתפק בנסיגה מעזה בלבד ויש לסגת גם מהתנחלויות בגדה המערבית. כבר אז התנגדו האמריקנים למדיניות הבידול ו"הפרד ומשול" ודרשו נסיגה מקבילה בו-זמנית בגדה המערבית. מישהו זוכר את כדים, גנים וחומש בצפון הגדה המערבית?

לא בטוח כי אלה ה"הישגים הדיפלומטיים שרשמנו לעצמנו בעבר" (כהגדרתו) שאותם מבקש השגריר אורן להחיות ממכתב בוש על מנת להיחלץ מהמבוי הסתום בתהליך השלום. האם התכוון לדברים שפורטו במכתב בוש שהבאנו כאן? עם כל הביקורת על מאמרו, ראוי לשבח את השגריר אורן על מהלך אמיץ (ובינתיים בולט בבדידותו) שהביא למערכת הבחירות את הנושא החשוב ביותר לשלומם של האזרחים ולקיומה הדמוקרטי של המדינה – השלום והגבולות. ספינים אינסופיים טשטשו את מושג הגבולות בדיון הציבורי אצלנו. ישראל אינה בן יחיד במערכת היחסים הבינלאומיים. על מנת לעצור ולמנוע גלישה מסוכנת ל"מצב דרום אפריקאי" שנמצא על סף דלתנו – יהיה עליה להקשיב למציאות ולידידינו בעולם. להפנים כי רק קווי הסיום של מלחמת העצמאות 1949 הם הגבולות הלגיטימיים המוכרים שלה. זאת המשמעות המרכזית של החלטה 242 שמטפלת ב"סכסוך האחרון" של 1967 ומאשררת בכך את קווי 1949. זאת הסיבה שנקודת ההתייחסות של מכתב בוש היא קווי 1949. כאשר יחודש המו"מ בין ישראל והפלסטינים נגלה דווקא המשכיות ורציפות בעמדת ארה"ב בסוגית הגבולות.

למרות ההנגדה שמנסה אורן ליצור בין בוש "הטוב" ואובמה, אין הבדל גדול בין המסרים הטריטוריאליים של "מכתב בוש" כפי שניתחנו כאן ובין "מתווה אובמה" בנאומו במחלקת המדינה במאי 2011. אובמה לא נסוג מהמתווה והוא חזר לאחרונה על עיקריו באמצעות פיליפ גורדון, שליחו המיוחד לועידת "הארץ" לשלום בקיץ 2014. לרוע המזל, ההרצאה של פיליפ גורדון ב-8 ביולי 2014 נבלעה ברעש הרקטה הראשונה ששוגרה לעבר תל אביב במלחמת "צוק איתן" ולא זכתה לסיקור תקשורתי. להלן הרצאתו בטלגרפית: סיפוח שטחים באופן חד-צדדי בגדה המערבית בלתי חוקי וארה"ב לעולם לא תתמוך. הפתרון הקביל היחיד הוא "שתי מדינות לשני עמים". מדינת פלסטין ריבונית ורציפה על בסיס קווי 67 עם חילופי שטחים מוסכמים (ודוק: מוסכמים). למדינת פלסטין גבולות קבע עם ישראל, מצרים וירדן. ניסוחים שאינם משאירים מקום לסיפוח "גושי התנחלויות" או סיפוח בקעת הירדן. בתוך הטקסט של שליחו המיוחד של אובמה השתלבה תמיכה אמריקנית ביוזמת השלום הסעודית ושל הליגה הערבית. הסכם שלום ומדינת פלסטין לצידה של מדינת ישראל על בסיס קווי 67 ונירמול יחסים עם כל מדינות ערב.

תם פרק הספינים. דאגתו הכנה של השגריר אורן בעניין הצורך בשימור היחסים המיוחדים עם "בת בריתנו החשובה ביותר בעולם" (והבלוג שותף לקביעתו) נובעת כנראה מהיכרותו הבלתי אמצעית עם הנדבך האסטרטגי במהלך כהונתו בוושינגטון. ואכן, במכתב בוש קבלנו עוד משהו מעבר לעמדה היסודית והרציפה של הממשל האמריקני לדורותיו (מאז יוזמת רוג'רס ועד אובמה) בשאלה הטריטוריאלית. "המשהו הנוסף" בנוגע ליחסים המיוחדים הופיע במשפט קצר ועמום שאינו בליבת המכתב בסוגיה הפלסטינית: "לשמור ולחזק את יכולתה של ישראל להרתיע ולהגן על עצמה, בעצמה, כנגד כל איום או צירוף אפשרי של איומים". המשפט העמום הופיע במכתב בוש בהקשר של "כמעט ברית הגנה" וניתן להבינו כערובה לחיזוק יכולותיה הצבאיות של ישראל ושימור יתרונה האיכותי במערכות מתקדמות של נשק קונבנציונלי מול כל צירוף של איומים אזוריים. דוברים ישראלים נטו לייחס למשפט זה משמעויות נוספות בהקשר לדוקטרינת העמימות. אנחנו נסתפק בשלב זה בהצבעה על קיומה בעיני ארה"ב של זיקה (לינקייג') בין נוסחה זאת ובין השלום. כפי שהודגם במכתב בוש.