למה ההסתדרות מגנה על מטריד מיני?

טלי חרותי-סובר | 03.03.2015 | 08:03

עד כמה רחוק יכולה ללכת ההסתדרות בהגנה על יו"ר ועד עובדים חשפתי השבוע.

הסיפור הוא כזה – מוטי בן סימון היה יו"ר ועד עובדי עמידר, חברה ממשלתית שאין צורך להציג. מסתבר שהאיש מאוד עסוק במין, וגם אוהב שני חלקים מסוימים מאוד בגוף האישה, ושיהיו גדולים. תמונות מדף הפייסבוק שהגיעו לידיי, גרמו לי לחפש דלי הקאה קרוב. מה גורם לאדם מבוגר להעלות סרטונים פורנוגרפיים לדף הפייסבוק הציבורי שלו, רק אלוהים יודע, אבל התמונות, יחד עם התגובות, הוכיחו מה בדיוק אוהב האיש.

הכל היה בסדר לו היה הסיפור נגמר כאן. אלא שלא. יותר מעובדת עמידר אחת נחשפה לאיש ומעלליו. הוא נגע, הוא סיפר להן איזה שפתיים יפות יש להן, הוא הציעה חוויה משותפת בדמות סרטונים פורנוגרפיים, וגם פתח מגירה במשרד והציג לראווה אביזר מין. בין לבין הזמין אותן לשתות אלכוהול במשרד, וגם מחוץ למשרד, ועוד ועוד.

התלונות שהגיעו לאוזני ההנהלה הריצו אותה למנות בודקת חיצונית מיוחדת, קצינת משטרה ובעלת מכון פוליגרף. זו הגיעה לחברה ואספה עדויות. יו"ר הוועד סירב להיפגש איתה. הדו"ח שלה קשה לקריאה, כמו התמונות בדף הפייסבוק. ההמלצה החד משמעית הייתה להביא לפיטוריו של האיש.

חשוב להזכיר כי תלונה למשטרה לא יצאה מבין כותלי החברה. זו לא פעם ראשונה, לצערנו. אדם כזה היה צריך להיחקר במשטרה אבל לשם כך נדרשת תלונה, והוא נעשתה על פי נוהל, בתוך החברה בלבד.

הנהלת החברה קראה את הדו"ח, וזימנה את האישה לשימוע שלפני פיטורים. לעזרתו הגיעה עזרה לא צפויה (או שמא צפויה מאוד) ארנון בר דוד, יו"ר הסתדרות המעו"ף, זה שמדווח לניסנקורן, יחד עם האחראי על החברות הממשלתיות בהסתדרות (אם כבר ג'ובים אז ג'ובים, למה לא) אצו רצו להגן על המטריד. לא סתם להגן – בבית המשפט!

בבית הדין לעבודה בתל אביב טוענת הסתדרות שלא היה ולא נברא, ברור, מדובר בסך הכל בהתעמרות של ההנהלה בעבודה המאורגנת. לצדיק בן סימון נאמר כי לא יוכל לשמור יותר מ-55 ימי חופשה בתשלום – 55 ימים! – וגם לא יוכל יותר לחנות בחניה שנשמרה רק לו. השערורייה הזו  – שליו"ר ועד עמידר לא תהיה חניה משלו??  איפה נשמע כדבר הזה??– כה בלתי נסבלת עד כי כל דו"ח על הטרדה מינית קשה נגד עובדותיו פשוט לא חשוב. תוחזר לו החניה ומיד, יחד עם משרתו. העובדות? את מי הן מעניינות? לאחרונה פנתה גם שדולת הנשים להסתדרות בבקשה כי תשקול שוב את עמדתה. זה לא יקרה כנראה.

זו ההסתדרות בקליפת אגוז. וזו לא הפעם הראשונה. יו"ר מועצת עובדי התעשייה האווירית הודה בהטרדה מינית ושילם קנס בן 9000 שקל, אך הושאר בתפקידו בעזרת גבו הרחב של הבוס שלו – יור ועדת הרווחה והאיש שבחל"ת כבר 20 שנה , אבל ממשיך לשלוט בועד התעשייה האווירית, חיים כץ.

זו ההסתדרות, שעל אף הפנים החדשות שהיא מנסה להציג, ממשיכה לדבר הסתדרותית שוטפת. היא לא השביתה את הדרום עבור מגבות ערד, אבל כן בשביל עובדי כיל – שיצאו לפנסיה מוקדמת בתנאי חלום על חשבון המפעל.  ארגון העובדים הגובה  0.95% משכרו של כל חבר, כולל ילדים בני 16 מהבורגר ראנץ', עובדי נקיון ושמירה, שתקציבו עומד על חצי מיליארד שקלים ומתחזק מנגנון ענק, נפוטיסטי ועמוס מקורבים, ידאג רק לחזקים שביניכם. לעובדי חברת חשמל שנלחמים בעד חריגות השכר, לאלון חסן שהוחזר בזמנו לתפקיד, ולעובדי כיל שמרביצים לשליחים ושוברים להם רגלים. לכל אלה  מצטרף עכשיו  המטריד המיני בן סימון מעמידר. מי אמר ההסתדרות החדשה, ולא קיבל. 

להמשך הפוסט

"מותנה באישור המל"ג"? אל תתקרבו

טלי חרותי-סובר | 01.03.2015 | 16:53

טירוף התארים האקדמיים השוטף את ישראל בשנים האחרונות משאיר אחריו לא מעט חללים. נכון, מדובר בשדה קרב וירטואלי, כזה שהדם הניגר נמדד בעיקר בכסף ובמפח נפש, אבל יותר ויותר אנשים צעירים חשים, בשנה האחרונה, את המלחמה על בשרם.

הסיפור מתחיל (ונגמר) בקלות הבלתי נסבלת של הקמת מכללה בישראל. קם אדם בבוקר, מחליט שהוא עמותה, ופונה למועצה להשכלה גבוהה כדי לקבל אישור פתיחת מוסד אקדמי. בכל רגע נתון יושבות על שולחן המל"ג 7-10 בקשות שכאלה. היום זה קצת יותר מורכב , כפי שאפשר לקרוא כאן, אבל עד לפני 3-5 שנים זה היה קל להביך. מדובר במכללות לא מתוקצבות – כסף ציבורי לא ניתן שם – וגם האישור האקדמי ניתן רק  על תנאי. "תתחילו", אמרה  המל"ג בזמנו, אחרי שקבעה מספר כללי יסוד, "אנחנו נבדוק אתכם במהלך השנים".

יש היגיון באמירה הזו. ככה הוקמו מוסדות מצוינים כמו המכללה למנהל והמרכז הבינתחומי, אלא שרוב המוסדות העצמאיים לא מחזיקים מים. העמותה אמנם מגייסת כסף למטרה טובה, אבל לא באמת יודעת לנהל מוסד אקדמי איכותי. את זה לא יודעים הסטודנטים שמגיעים בהמוניהם. הם בסך הכל רוצים ללמוד הנדסה, או כימיה או תקשורת או מנהל עסקים ליד הבית, ומגלים בסוף התואר שקרה אחד מהשניים: המכללה קרסה כלכלית (כמו שקרה במכון לנדר או במרכז האקדמי דן) או שהמל"ג לא עומדת לאשר את מסלולי הלימוד בשל רמה אקדמית נמוכה (ע"ע אורט הרמלין). במקרה הממש גרוע, כמו זה של המכללה האקדמית בנצרת, זה מגיע ביחד.

במה אשם הסטודנט שהנהלת המקום לא מסוגלת לנהל אותו, כלכלית ואקדמית? הוא לא אשם, אבל הופך בבת אחת לבן ערובה. תגידו: הרי אמרו מלכתחילה שמדובר בתואר על תנאי! נכון, אבל מי מעלה בדעתו שלא יקבלו את התנאי? "זה עניין טכני", אומר לעצמו הסטודנט הישראלי, כשהוא מגובה באמירות מרגיעות מטעם המוסד, "הכל יסתדר". הימים חולפים, שכר הלימוד משולם, הוא מגיע לשיעורים ולבחינות, ואחרי שלוש שנים  מגלה שאין כסף, ואין  תואר.

בשלב הזה מגלה המדינה אחריות, והמל"ג פורשת רשת בטחון הכוללת המשך לימודים במוסדות מקבילים, מתוקצבים ומוכרים, אלא שגם זה לא פשוט. לאחרונה גילו הסטודנטים של אורט הרמלין שאם הם רוצים להשלים את  התואר אצל המכללה- אחות אורט בראודה – הם נדרשים לעוד 15 נקודות לימוד לפחות. הסטודנטים של האקדמית נצרת, שהופנו למכללת עמק יזרעאל ובר אילן, נדרשו קורסים וסמינריונים נוספים, סך הכל בין חצי שנה לשנת לימודים נוספת. המכללות שקרסו או נסגרו אמורות לשלם עבור שכר הלימוד במכללה החדשה. בנצרת גם זה לא ממש קורה.

בסיפור הזה אין, לכאורה, אשמים:  להנהלה היו כוונות טובות, המל"ג עושה את שלה, ומקפידה על רמת הלימודים, ומוסדות רשת הביטחון לא מוכנים לחלק תארים מבלי שהמסיימים יעמדו בכל הדרישות. רק הסטודנטים מרגישים מרומים – הם עשו את מה שאמרו להם, ונפלו בפח. בעוד חברי הסגל ימצאו את דרכם החדשה בקלות יחסית, הרי שפרק הזמן הנדרש מן הסטודנטים בדרך אל התואר הנכסף הולך ומתארך, הולך ומתייקר.

בימים אלה טוענת המל"ג שהחגיגה נגמרת. כדי לאפשר פתיחת מוסד אקדמי ידרשו תנאים מחמירים הן פיננסית והם אקדמית, כבר בתחילת הדרך. ראוי עם זאת, שכל סטודנט שמתחיל ללמוד במסלול או מוסד שאינו מאושר – ידע היטב כי הוא לוקח סיכון אמתי. בשלב ראשון יש לאסור לחלוטין את הפרסומות ברדיו ובטלביזיה, בהן מוסיף הקריין במהירות שיא את משפט המפתח: "מותנה- באישור- המל"ג". הפח הזה מוכר וידוע. כדאי להיזהר.

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

להמשך הפוסט

השוטר אז-אולי

טלי חרותי-סובר | 21.02.2015 | 22:40

אף אחד לא מקנא היום ביוחנן דנינו, מפכ"ל המשטרה שמבצע  ניקוי אורוות יסודי, ומזיז ממקומם את כל  הסוסים ששכחו לרכוס את כפתורי המכנסיים. אף אחד לא מקנא בדנינו, לא רק בשל המשבר הניהולי הקשה אתו הוא מתמודד באומץ ראוי להערכה, אלא גם בשל העובדה שמהיום תרחף מעליו עננה שחורה וכואבת : האם ידע?  

הייתכן – שואל את עצמו האזרח הסביר, וכמובן האזרחית -  כי דנינו, 33 שנים במשטרה, לא ראה במהלך עשרות שנות שירותו מה קורה לו מתחת לאף, ומה יותר גרוע, אדם שמשתף פעולה עם תרבות ארגונית קלוקלת, או מנהל שלא ראה בכלל שהיא מתהווה לנגד עיניו?

תרבות ארגונית היא נושא שקל לחלק לשניים – זו הרשמית, הברורה, הנישאת בקול רם בהרמת הכוסית השנתית, ותמיד תהיה נקיה, משתפת, וכוללת את כל הסיסמאות הנכונות: "חדשנות פורצת דרך!", כבוד לחייו של האישיים של העובד!". גם למשטרה יש אחת כזו: "השירות מבוסס על ההכרה בשליחות הלאומית והגשמתה. ערכי משטרת ישראל מהווים מצפן מוסרי המכוון את התנהגות השוטר".

הבעיה היא  שלצד התרבות הארגונית הרשמית מתפתחת תמיד תת תרבות סמויה מן העין, כזו   שהולכת על הקו האפור, שעוברת ליד בקריצה.

כל עובד, בכל ארגון, מכיר אותה.

לפעמים זה  ציוד משרדי שמגיע לילקוט של הילד, לפעמים עובדים ש"שוכחים" להעביר כרטיס בדרך לקניות בזמן העבודה, לעיתים אלה בכירים, הרבה בכירים, שחושקים בזוטרות. וכולם יודעים. כל עובד בכל ארגון מכיר היטב את הרוח הנושבת, הוא  יודע מה אסור, ומה מותר, מה יגרום לבוס שלו להעיף אותו על טיל, ומה יעבור בשתיקה.

בימיה הטובים של וול סטריט, איש לא עודד בנאום חג המולד השנתי מסיבות סמים, זנות ושתיה – התרבות האירגונית הרשמית לעולם אינה טולרנטית כלפי דברים מן הסוג הזה, נהפוך הוא – היא מזעזעת כשהם יוצאים לאור, אבל הם קורים שוב ושוב במקומות בהם תת התרבות היא השליטה האמיתית היא הסלחנית, היא המחליקה, היא המאפשרת שוב ושוב עיגול פינות בחיוך ממזרי קטן. וכולם יודעים , וכולם מכירים, וכולם שותקים כי לכולם נח, וככל שמגלים כלפיה יותר סלחנות, כך היא הולכת ומעמיקה אחיזה. קוראים לזה ריקבון.

זה לא קורה בשבוע, ולא בחודש ולא בשנה.  עומק גועל הנפש הפורץ עכשיו מבין שורות כחולי המדים מוכיח תת תרבות ארוכת שנים וקשה. איפה היה דנינו? איפה היו כל הבכירים שלא מנעו את המדרון החלקלק?

 לא מזמן שמעתי קצין משטרה בכיר לשעבר, נותן הסבר מנומק להיות הארגון הזה המעוז הגברי האחרון. "הן לא רוצות להיות שוטרות סיור" הסביר ברצינות תהומית "לכן לא מתקדמות לתפקידי ניהול". הוא עצמו, וגם דנינו, לא היו מעולם השוטר אזולאי, אבל מה שמותר לגברים, אסור לנשים כנראה, ואם זה, כמו שקבעה המשפטרה בחזונה, "המצפן המוסרי המכוון את התנהגותו של השוטר", פלא  שהארגון החשוב הזה הפך למקלטו של השוטר אז-אולי.

להמשך הפוסט

האם קרוב היום בו ידע כל מנהל כי יאלץ להשתמש בשומר ראש?

טלי חרותי-סובר | 19.02.2015 | 11:01

לפני שנה בערך, בשיאו של מאבק העובדים בהנהלת מפעל גדול בצפון  הארץ, חווה סמנכ"ל משאבי האנוש חוויה קשה. שיחת טלפון לאשתו בישרה לה כי לאיש יש רומן במפעל. לסמנכ"ל אחר הודיעו כי עובדים יעמדו בפתח חתונת ביתו, שעמדה להתקיים באותם ימים. מנכ"ל המפעל נכלא, בשלב ראשון, במשרדו ואחר כך יצא ממנו רק בסיוע משטרה.

סמנכ"ל בחברה גדולה מדרום הארץ, נכנס לאחרונה לרכבו, וכמעט התהפך. יד נעלמה דאגה לפנצ'ר לו את הגלגל. חברי ההנהלה גם קיבלו הוראה להמעיט ביציאות עם המשפחה לאירועים ציבוריים.

לפחות שני מנכ"לים של חברות גדולות בתל אביב לא יכולים היו לצאת מהבית, הם ובני משפחתם, במשך שבועות, מבלי להיתקל בהפגנה הכוללת קללות קשות ושלטי נאצה.

לא רק במגזר הפרטי עולה התארגנות העובדים מדרגה – גם במגזר הציבורי ראינו לא מעט תופעות כאלה. כך למשל, רק לאחרונה חוו מנכל משרד התיירות, והשר, חוויה משפילה כשנושלו ממשרדיהם, בזמן שהועד פשוט לא אפשר להם להיכנס לבניין. שם, כמו גם במשרד מרכזי אחר, פרץ הועד למחשבי ההנהלה, מה שהוביל לחקירת משטרה.

מאבקי עובדים אינם תופעה חדשה, אבל האלימות המלווה אותם הולכת ותופסת נפח, הולכת ונעשית מבהילה. לאחרונה שאל אותי אדם הבקיא מאוד ביחסי העבודה בישראל האם מנהל בכיר צריך לדעת שיום יבוא ויאלץ להשתמש בשירותי שומרי ראש, שיגנו עליו, על רכושו וביתו, ובני משפחתו, מפני עובדיו.

היום הזה, עד כמה שהעניין נשמע מופרך, כנראה לא רחוק מידי. מה שהתחיל ונגמר בהבערת צמיגים מול המטה, הולך למחוזות אחרים לחלוטין.

הסיטואציה הנפיצה, במהלכה עובדים נלחמים על מקום עבודתם מול הנהלות, שמגלות לא פעם התנהגות חזירית, יחד עם כיסוי תקשורתי חזק וארגון עובדים יציג, ששופך עוד ועוד שמן למדורה, הופכים את זירת יחסי העבודה בישראל מסוערת, לסוערת מידי.

האמת הלא נעימה צריכה להיאמר, ובקול רם – בימים אלה אין בישראל מבוגר אחראי. הניסיון לקושש כל קול מעביר פוליטיקאים מימין ושמאל על דעתם, ומה יביא להם (לתפיסתם) יותר קולות מהזדהות עם עובדים? יו"ר ההסתדרות, נאבק עדיין בתדמית החנון שדבקה בו, נושא נאומי שטנה ומגבה שביתות הזדהות פראיות, וראש הממשלה, נו, ממנו לא תבוא הישועה.

ההנהלות, מצידן, חסרות אונים. הן אשמות לא פחות כשיצרו במשך שנים אי שוויון קשה דרך משכורות מנופחות, אבל היום הן מוצאות את עצמן עומדות דווקא במקומות בהם עובדים מגובים בוועדים שהשיגו תנאי חלום, וזה עדיין לא מספיק. בתי הדין לעבודה גם הם מוסיפים שמן, כשהם נעמדים באופן אוטומטי לצד עובדי חברת החשמל או הנמלים, ונגד המדינה.

הוועדים, בעיקר אלה החזקים, רואים בכאוס סימן להסלמה. מה שמתחיל בצמיגים בוערים מול המטה, וטרמינולוגיה אלימה, הופך לאלימות פיסית, ואין מי שיגיד – די.

השיח האלים הזה חייב להפסק, הלהבות חייבות לשכוך. יחסי עבודה דורשים דיון ענייני וחד, אבל לא אמוציונלי. כל בעלי העניין – ועדים, הנהלות, הסתדרות, דב חנין יאיר לפיד ושלי יחימוביץ', ובתי הדין לעבודה, מוזמנים להשיב חרבות אל הנדן. אם דם יישפך כאן, כל אלה יהיו אחראיים.   

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

להמשך הפוסט

מיילי נאצה יפהפיים שלי

טלי חרותי-סובר | 16.02.2015 | 07:46

לאחרונה אני מקבלת לא מעט מיילי נאצה לתיבת הדואר הפרטית שלי. זה מגיע גם לפייסבוק. החתומים הם סטודנטים של מכללת אורט הרמלין, הרמה, איך נגיד את זה, נמוכה מים המלח. הסיבה: אני עוקבת, וכותבת (כי זה המקצוע שלי) אחרי החלטת המל"ג לסגור את המכללה הזו, שמלמדת בסך הכל 300 סטודנטים  להנדסה, ומציעה להם רמה אקדמית נמוכה מאוד, וחוסר איתנות פיננסית. דווקא הם, מקבלי השירות הכה גרוע, היו צריכים לתמוך בהחלטה (בעיקר כשמציעים להם רשת בטחון הכוללת המשך לימודים במכללות חזקות יותר, אותה כבר לקחו כ-100 מהם), אבל חלקם, אולי הקטן, מתאבד על שימור הרע הקיים בדרכים יצירתיות, למשל לאחל למי שכותב עליו, למות.

הבעיה של הרמלין לא מסתכמת ברמה אקדמית, ובתלות מוחלטת ברשת אורט. בראשה עומד הנשיא גדי גולן, שהודח מהמכון הטכנולוגי חולון, אחרי שבין היתר, חתם על טיולים שערך המנכל דובי פלג לנכדים שלו בחו"ל, במסווה של "השתלמויות מקצועיות". פלג נחקר היום במשטרה בנושא זה ורבים אחרים, אחרי שמבקר המדינה מצא חשש לפגיעה בטוהר המידות. אגב, המבקר, שיצא בדוח חריף מאוד על חולון, הגיע למקום אחרי סדרת כתבות שלי, שחשפה איך המקום הזה, שמקבל מהמדינה 80 מליון שקל בשנה, מתנהל. גולן, אגב, הלך משם אחרי שנה שלמה בה קיבל משכורת בלי לעשות כלום, כי ככה עובדים בחולון, נותנים תפקיד פיקטיבי ומשכורת שמנמנה – ומשתיקים. על אף סדרת כתבות קשה, מעולם לא קיבלתי מאף סטודנט של חולון מייל נאצה, או הודעות מבחילות בפייסבוק.

בחזרה להרמלין. אותו גדי גולן הוכיח כי כמו בעבר, גם כאן הוא חושב מחוץ לקופסא. כשהבין שהמל"ג עומדת לסגור את המקום הכושל אותו ניהל, והוא יצטרך לחפש שוב עבודה, צייד את עצמו בניר חפץ, כן כן, ראש מטה הבחירות של ביבי, שהוא היום גם יו"ר המל"ג. ניגוד העניינים של חפץ כבר נדרש לבדיקה על ידי התנועה לאיכות השלטון. חפץ לא הספיק עבור המלחמה החדשה. גולן, שמחזיק יחצ"ן קבוע, הוסיף לצוות המייעץ גם אחד, מאיר סוויסה, היום יחצ"ן, ובעבר הלא רחוק  דוברה של מירי רגב, שעוד תופיע בסיפור. סוויסה גם הוא  מסייע היום לקמפיין הליכוד. היחצ"נים, יחד עם גולן, הוציאו למעלה מרבע מיליון שקלים על קמפיין הזוי בעיתונים שפנה נגד המל"ג, כשהמודעה הראשונה שלו נשאה את הכותרת JE SUIS HERMELIN לא פחות ולא יותר. גולן קרא לזה "קריצה אינטלקטואלית". הם גם שלחו את הסטודנטים, בתקופת בחינות, לרוץ לחברי כנסת, ולא אתפלא אם  גם לשלוח מיילי נאצה לעיתונאים. המכתב החריף ביותר שהגיע למל"ג ,אגב, ודרש אי סגירת המקום,  היה של אחת – מירי רגב.

לפני כשבועיים הודיעה המל"ג כי בהמשך להודעת הרמלין כי תפעל נחרצות לתיקון הבעיות, היא נותנת להם עוד כמה שבועות, ואז תשקול מחדש. בתמורה הוציא סוויסה  סדרת מודעות נוספת בעיתונים, ובה אומרת המכללה תודה לכל מי שפעל בעניין, ומודיעה ש"ניצחנו". נו שוין. אם כבר לבלף, למה לא עד הסוף?

השבוע שלחה המל"ג מכתב להרמלין, ובו הודעה כי אינה נסוגה מההחלטה, כיוון שהמכללה לא הצליחה לשכנע כי תיקנה את הטעון תיקון. החלטה סופית תינתן ב-21.2. עד אז אני צפויה כנראה לעוד כמה מיילים מרנינים.

סביר להניח שאלה ששולחים אותם – בשם מלא אגב, בלי שום בעיה – הם לא העפרונות המחודדים ביותר בקלמר ההרמליני, אבל הם מעלים בי הרהורים נוגים. יhתכן שבאקדמיה חייבים ללמד סטודנטים את ההבדל בין מקבלי החלטות, לאלה שכותבים עליהן. יhתכן שצריך להסביר להם שמחאה צריכה להיות עניינית ולא אישית, ולהתבסס על נתונים, אבל היי, הם רק לומדים מהמבוגרים.

בתוך המהומה הגדולה חוויתי עוד תהליך מעניין כשחברת כנסת אחת העלתה סטטוס בפייסבוק, חריף ואישי, נגדי. זה קרה אחרי שיחה שהייתה לי אתה, כמו עם חברי כנסת אחרים, שהיו חתומים על מודעת תמיכה בהרמלין. אחרי שמרב מיכאלי, פנינה תמנו שטה, יעקב פרי ואחרים, הבהירו כי לא נתנו יד ורגל למודעת התמיכה, הגיעה השיחה עם רינה פרנקל (תודו שאתם לא מכירים את השם). אחרי דקה היה ברור שחברת הכנסת מ"יש עתיד", לא ממש שולטת בנתונים. היא פשוט לא ידעה להסביר למה מישהו החליט לסגור דווקא את המכללה הזו, ופחות או יותר הודתה שמעולם לא טרחה לבדוק את הסיפור על כל צדדיו. "הסטודנטים אמרו לי שהרמה האקדמית גבוהה" טענה הח"כית, מעניין מה חשבה שיגידו. כשהבינה שהיא יוצאת לא משהו מהסיפור הזה, העלתה סטטוס חריף על העיתונאית משרתת האינטרסים של בעלי ההון (אני). הסטטוס הגיע מהר מאוד לוואלה ברנז'ה (מעניין מי העביר), אלה עשו את עבודתם, ואני כיכבתי שוב בכותרת הפותחת, כשהח"כית החביבה מקבלת שתי דקות של "תהילה" וטוקבקיסטים בתשלום גם הם במעגל. הצדק הפואטי לא איחר לבוא. פחות משבוע לאחר מכן פורסמה רשימת יש עתיד לכנסת הקרובה. כנראה שאני לא היחידה שלא התרשמה מהפרנקלית, שטסה הביתה באדיבותו של יאיר לפיד. פרנקל יכולה הייתה לקחת שיעור מאחת, סתיו שפיר, שדווקא שולטת בנושאים שהיא מדברת עליהם, אבל אם חברי כנסת לא טורחים לעשות בדיקה ראשונה לפני שהם חורצים עמדה, מה אפשר לבקש מהסטודנטים.  

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

להמשך הפוסט

ככה יורה אבי ניסנקורן לתעשייה הישראלית ברגל

טלי חרותי-סובר | 12.02.2015 | 07:18

צריך להיות משוגע כדי להשקיע בישראל, משוגע או מתאבד שיעי ברמה הכלכלית. יושבים היום אנשים בחו"ל ועוקבים בענין אחרי מאבקם של  140 עובדי חברת תרכובת ברום שבנגב. 140 איש, רובם קרובים לגיל 60, שהמפעל המפסיד מבקש לפטר. אף אחד לא רוצה לשלוח אותם הביתה בהודעה של 30 יום מראש, ופיצויים עלובים. לא לא. 140 איש, שמשכורתם הממוצעת 30,000 שקלים בחודש, הולכים הביתה בתנאי חלום – מענק בן 600,00 שקלים לעובד, ומשכורות בנות 18,000 שקלים, שישולמו להם עד גיל 67 ,כדי לא לפגוע בתנאי הפנסיה המפליגים ממילא. "אלוהים אדירים" אומר לעצמו המשקיע בחו"ל "מה בדיוק רוצים שם? האנשים יפסיקו להגיע לעבודה אבל ימשיכו לקבל משכורת שגובהה פי שניים מהמשכורת הממוצעת בישראל. על מה הם נלחמים? מה צריך  בעלים של מפעל לעשות בישראל, אם הוא רוצה לנהל את המפעל שלו, כראות עיניו?"

התשובה פשוטה: הוא צריך להבין  שמי שמנהל את המפעל הוא הועד. ברגע שיבין את הפרט הקטן הזה, הוא מסודר. יש לו בוס, לבעלים, היום  קוראים לו אבי ניסנקורן (בעבר קראו לו עופר עיני או עמיר פרץ או כל שם אחר). מגיני הפועלים מנהלים את התעשייה הישראלית ביד רמה- ברצותם אנשים ילכו הביתה, ברצותם יישארו, ברצותם המפעל יעבוד, ברצותם ישבות. המגן הנכחי אוהב במיוחד את המושג סולידריות. כל כך אוהב, שהוא עובר על החוק כשהוא דואג לשביתות הזדהות פראיות במפעלים  אחרים, אותם מפעלים שעובדיהם, בתורם, כופפו יפה יפה את ידו של הבעלים, וחיים גם הם בתנאי חלום.

מסתכל המשקיע הפוטנציאלי ורושם לעצמו עוד התפתחות: 140 איש שלא הגיעו לעבודה, קיבלו מכתבי פיטורים הביתה. עכשיו הם רצים איתם לתקשורת – "הביאו לנו מכתבים הביתה! ליד הילדים!", הם רק לא חשבו על הילדים כשלא הגיעו לשימוע, בהוראת הועד.

בנגב חיים היום 140 איש שעולמם אכן חרב עליהם, רע מאוד לקבל מכתב פיטורים, בנגב, אחרי גיל 50 , אבל  בכל חודש מגיעים 12,000 איש בממוצע  ללשכות העבודה, רובם אינם בעלי פריבילגיות, רובם אינם עובדים חזקים שעתידם הכלכלי מובטח, אבל  140 איש בנגב גורמים מהומת אלוהים –  כזו שחברי כנסת שלא טרחו לבדוק את הנושא עד הסוף פונים לראש הממשלה, כזו שפותחים אתה את מהדורות החדשות.

מסתכל המשקיע הפוטנציאלי על המתרחש וחושב לעצמו – נו וויי. מול ועד אלים, מגובה בארגון עובדים אלים עוד יותר, ויו"ר אחד, שנלחם בעד שכר המינימום, אבל מתאבד באותה מידה עבור המשכורות החריגות (59,000 שקלים בממוצע בחודש) של בכירי חברת החשמל – מול הדברים האלה אני לא אצליח לעולם.

אחר כך לא מבינים למה התעשייה הישראלית מתמוטטת. אחר כך שלי יחימוביץ' ומאיר כהן ירוצו לטלביזיה, ויסבירו שככה אי אפשר. רק משוגע ירצה להשקיע פה, רק מתאבד שיעי ירצה לירות לעצמו כלכלית ברגל, רגע לפני שאבי ניסנקורן, יורה לו בראש.

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

להמשך הפוסט

למה למדינה חשוב איך קוראים לילדים שלכם

טלי חרותי-סובר | 11.02.2015 | 09:59

הסיפור שנחשף השבוע בדמרקר מעלה כמה הרהורים נוגים באשר ליכולתה של המדינה להתערב בפרטים קטנים מאוד בחיינו. למשל – שם משפחה.

הסיפור הוא כזה: מירב יצחק הלוי התחתנה עם דיויד שוורץ. נולד להם ילד וקראו לו נתאי. כמו זוגות הורים רבים, גם הם החליטו לתת לו את שני שמות המשפחה. נכון, מדובר בשם ארוך מאוד לילד קטן אבל זו החלטת ההורים. במשרד הפנים הודיעו להם ש- לא. לטענת הפקידים על פי חוקי מדינת ישראל אדם יכול לשאת שם משפחה כפול, אבל רק  כזה עם שתי מילים. "תחליטי איך קוראים לו – יצחק שוורץ או הלוי שוורץ" אמרה הפקידה לאם הטריה "שלוש מילים לא יהיו שם".

הפרשנות של הפקידה אינה עולה בקנה אחד עם החוק עצמו, שאינו קובע כלל כמה מילים יישא שם המשפחה, לכן מדובר בהחלטה שרירותית של רשות האוכלוסין במשרד הפנים. לראייה, יש יוצאי דופן. אם קוראים לכם בן שטרית או גור אריה או כהן צדק, כנראה שכן יאפשרו מילה שלישית בשם משפחה, אבל בשביל זה צריך להתחנן. מה זה להתחנן – לכעוס, לשכנע, להתעקש, ורק אז, אולי ייעתר הפקיד קשה הלב לאפשר לכם לתת לילדכם את שם המשפחה שלכם.

למירב יצחק הלוי זה לא הצליח עד היום. הפקידה טענה בתוקף שמדובר בשני שמות, יצחק והלוי, והיה לה גם טיעון נוסף – אביה של מירב הגיע מתימן בשם יצחק הלוי, אבל כשעלה לארץ ביקשו ממנו לקצר והוא הפך ליצחק. ברבות הימים שב לשמו המקורי, הוא וילדיו. הפקידה טענה שהשם המקורי הוא בכלל יצחק, לכן הרך הילוד, צריך לשאת אותו! ממש לא שינה לה שהשם יצחק הלוי כשם משפחה, הולך שנים רבות אחורה, עוד לפני שהמשפחה הגיעה לישראל.

במקביל שמעה המשפחה המסורבת שיש בארץ דווקא כמה אנשים להם יש המון מילים בשם המשפחה, למשל ג'ודי שלום ניר מוזס. במשרד הפנים אשרו ששמה של הגברת אכן חוקי ומאושר "אבל בטעות". כיוון שהפקיד עשה טעות, אמרו שם, לא ניתן לחזור לאחור. מה שטוב לג'ודי ניר מוזס שלום, לא טוב לניתאי יצחק הלוי שוורץ.

בין אם המשפחה המסורבת תתעקש, או תפנה לבית המשפט כדי לתת לבן שלה את השם שהיא רוצה לתת, נשאלת השאלה מה עניינה של המדינה איזה שם נותנים ההורים, ומה יהיה אורכו. הניסיון להתערב בנושא כה אישי הוא ניסיון לא פחות מדיקטטורי. יש דברים שעדיף שהרשויות ימשכו מהם את ידן הארוכה ויתנו לאנשים להתנהל על פי דרכם, צו מצפונם, והעדפותיהם האישיות. לכל איש יש שם, או כמה שמות. לגמרי לא עניינו של משרד הפנים.

  

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

  

להמשך הפוסט

מי הוזיל את הגבינה הלבנה שלי?

טלי חרותי-סובר | 05.02.2015 | 07:34

ועתה לפינתנו: "מה יאיר לפיד אומר – ומה אומרת המציאות". בפוסטים הקודמים דנו ב"אני העליתי את מספר העובדים החרדים ב-300%" וגם ב- "אני העליתי את מספר החיילים החרדים ב-40%".

השבוע שמעתי את לפיד טוען כי "יש עתיד היא המפלגה הי-חי-דה שלא הגיעה לחדר החקירות". לא על זה רציתי לכתוב אבל, היי, מה עם מרצ שנמצאת פה מעט יותר משנתיים שאנשיה לא ממלאים את בתי הכלא (ואין לה בנקאי שמן לשעבר, שנזרק מהבנק, אבל דרש בונוס) וגם כולנו, הצעירה מאוד, ונקיית הכפיים? אגב, גם בבית היהודי, על אנשיה הבעייתיים אתית, אין עבריינים פוטנציאלים או מורשעים. נו, אז לפיד שוב לא מדייק, אלא שכאמור, לא זה הנושא כרגע. היום אני רוצה לכתוב על המשפט הלפידי "הורדנו את מחיר הגבינה הלבנה".

הסיפור האמיתי הוא כזה (ותודה לש' שהסב את תשומת הלב): משרד החקלאות מינה כבר בשנת 2012, בזמן שלפיד טען שהקים מפלגה ובה מככבים דונאלד דק ומיקי מאוס (זוכרים?) את משרד רו"ח החיצוני שיף הזנפרץ ושות', כדי שזה יערוך בדיקה מקיפה של רווחיות המונופול הידוע, תנובה. הבדיקה הקודמת נעשתה בשנת 2004 והגיע הזמן לעשות אותה שוב.

בשנת 2013 הוגש הדו"ח למפקח על המחירים במשרד החקלאות (לא באוצר) ועל בסיסו  פרסם זה קריאה לציבור, המדווחת על כוונה להכניס את הגבינה הלבנה והשמנת המתוקה, לפיקוח. ככה עושים במנהל תקין. הקשר ליאיר לפיד, עד כאן, לא קיים.

אחרי שנתקבלו הערות מהציבור ומתנובה, החליט המפקח על המחירים לעשות מעשה ולהכניס את שני המוצרים לפיקוח (וחטף על הראש בעניין ה"חיים בקצפת"). כדי שההחלטה תיכנס לתוקף נדרשת חתימה של שר האוצר ואכן, הפעולה היחידה שלפיד עשה, מול המצלמות כמובן, היא לחתום על הצו. מדובר באקט סיום של הליך מקצועי שנעשה במשרד החקלאות.

תגידו – הוא יכול היה לא לחתום!  נכון, אלא שכל שר אוצר היה עושה את הפעולה הטכנית הזו, ולא מסתבך עם עבודה מקצועית של קולגות, מה גם שכולם מדברים על הורדת יוקר המחיה. למזלו של  לפיד זה קרה במשמרת שלו מבלי שנקף אצבע.

האם הוא יכול להפוך את זה להישג אישי, או מפלגתי? הרי ההתפארות הזו דומה לטענתו של מנכל חברה ציבורית בזמן שהבורסה כולה עולה, כי הוא, רק הוא, העלה את המניה. ברור.

לפיד עובד בשיטת האח, נפתלי בנט. גם הוא לוקח קרדיט לא לו, וטוען שחתימה טכנית על צוי הרחבה הם הישג שלו.לא ירחק היום ותשמעו את בנט מספר שהוא העלה לכם את שכר המינימום, הרי הוא חתום עם ראש הממשלה/ שר האוצר, על החוק החדש, על אף שאיש לא ספר אותו בזמן התהליך.

הימים האלה לא פשוטים לפוליטיקאים. כל הצהרה שלהם נבדקת לעומקי עומקים, כולל הצהרות ההון – שללפיד לקח שנתיים להעביר ("שקיפות! שקיפות!") ועדיין לא ברור האם היא מדויקת. בימים האלה, כמו גם בכל יום אחר, חייבים אלה שמבקשים את  קולנו להיצמד לאמת. לכו על עובדות, ואם לא – אל תייללו אחר כך, כשתוקפים אתכם.

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

להמשך הפוסט

למה מטרידים מיניים לא נתפסים

טלי חרותי-סובר | 02.02.2015 | 09:40

אתמול התפרסמה הכתבה הזו על חברת ההייטק הביטחונית מגל מיהוד. מן הסיפור הזה ניתן להבין באיזו קלות מצליח מטריד מיני להתחמק מעונש לאורך זמן, תוך שיתוף פעולה מלא של כל הגורמים שיודעים עליו, אבל אין להם שום אינטרס לעצור אותו.

במשך שנים טענו נשים בחברה הזו שסמנכ"ל אחד מטריד אותן. הוא לא רק מציע הצעות, הוא גם נוגע. האיש נשוי, גם הן, חלקן כפיפות ישירות שלו. מדובר, כאמור, בחברת הייטק, לא בעובדות קבלן מוחלשות, ובכל זאת הדברים נאמרו בעיקר בשיחות מסדרון. האיש עבד בחברה למעלה מעשור, כולם ידעו, לא הייתה תלונה רשמית, עד שהתחלפה סמנכ"לית משאבי אנוש וכשאחת העובדות פנתה אליה היא לא הסכימה לעבור על הנושא בשתיקה. בדיקה קצרה מאוד העלתה כי באותו זמן עובדות בחברה לפחות שלוש נשים שהאיש "התקרב" אליהן. כששאלו אותו, הוא כלל לא הכחיש, הוא רק אמר ש"הפסיק ברגע שאמרו לו – לא". השנה היא 2015. מסתבר שעוד יש גברים שלא יודעים מה היא הטרדה מינית, וגם לא מה הם יחסי מרות. נו, בשלב הזה כבר לא הייתה למנכ"ל ברירה. האיש, נכון לשבוע שעבר, "בחופשה".

בחברה התחיל רחש- בחש. איש כה מרכזי הולך פתאום, וכמובן שנדרש הסבר. ההנהלה שולחת מייל ומספרת שהתגלתה "בעיית אתית חמורה". לא הטרדה של עובדות שכפופות למנהל בכיר במשך שנים, לא ניסיונות ליצור קשר שכולל מגע. בעיה אתית. ברור.

כיוון שמדובר בחברה קטנה כולם כבר מדברים על ה"בעיה האתית", והנשים שהוטרדו כועסות. יש להן תחושה חזקה של הסתרה, או לפחות כיסוי חומרת העבירות. הן מרגישות צורך לשלוח מייל ובו מפרטות מה בדיוק קרה שם. בין היתר הן כותבות שנשים, אימהות ורעיות, חובה עליהן לשבור את קשר השתיקה. הן צודקות, אבל קשר השתיקה לא באמת נשבר.

האיש מן הסתם לא יחזור לתפקידו, אך בל נתפלא אם בתום הרעש, הסיפור הזה ייקבר לעד. הסיבה פשוטה: לא ההנהלה, ולא הנשים, הלכו למשטרה. כיוון שלא הוגשה תלונה, ולא נפתחה חקירה, אין לפרסם את שמו של האיש. למעט יודעי ח"ן המכירים את הסיפור מקרוב – הוא מוגן. כיוון שנותר באלמוניות יחסית, לא מן הנמנע כי ישתלב במהרה בחברת הייטק אחרת, שהרי בניסיון להיפטר מתפוח האדמה הלוהט הזה, הוא יגיע להסכם פרישה נאה, יקבל פיצויים ואולי אפילו המלצה. חברות, בוודאי ציבוריות, עובדות, הרי, בשיטת הקיבוץ – לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. הסדין האדום יוצא, אמנם, מגבולות האופן ספייס ביהוד, ומי יודע לאיזה אופן ספייס אחר הוא יגיע. כיוון שגם שם יחלפו, מן הסתם, שנים עד שתקום מתלוננת אמיצה, או סמנכ"לית משאבי אנוש אמיצה לא פחות, צפוי לו עוד פרק זמן ארוך ונעים של ניסיונות לכפות את עצמו על עובדותיו.

תגידו – הוא למד. ואני אומרת – או שכן או שלא. מטרידים מיניים לעולם יהיו סדרתיים. לא לחינם נשמעים מספר סיפורים על אותו אדם, ותמיד מדובר על שנים של "פעילות". שוב ושוב אנחנו מגלים שרק מודעות, וכותרות על אנשים שהולכים לכלא, לא עושים את העבודה. כל זמן שהכביסה המלוכלכת נשארת בבית – הם פשוט הולכים לעבוד במקום אחר.

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

להמשך הפוסט