מישהו חכם אמר לי פעם שלא כדאי לערוך שיחות חשובות בבתי קפה. "כולם שומעים הכל", הוא אמר, "עדיף שלא". אתמול חשבתי לרגע שהוא צודק. זה קרה בבוקר, כשהתיישבתי בבית הקפה החביב עלי בצפון תל אביב בציפייה לראיון הבא, וזיהיתי מזווית העין את ענת לוין.

לוין, מנכ"לית מגדל עד סוף אוקטובר, ישבה עם בחור ובחורה צעירים. היא הייתה לבושה סופר – קז'ואל, כיאה למנכ"לית לא פעילה כבר, ועל פי שפת הגוף ניראה היה שכולם מאוד נהנים.

הדקות חלפו, ובלית ברירה (ישבתי קרוב) שמעתי חלק מהשיחה. אז הסתבר שלוין היא לוין, הבחור הוא הבן שלה, הבחורה היא עיתונאית מכלכליסט. עוד כמה דקות חלפו עד שהבנתי שהשלושה בראיון. לוין אמרה שלבן שלה, שסיים את הבינתחומי, יש רעיון גאוני. העיתונאית שאלה בהיסוס אם מותר לה לכתוב שהוא הבן של, התשובה הייתה מעורפלת.

חשבתי לעצמי שבמהלך שנותיי בעבודה ראיינתי לא מעט יזמים. הם אף פעם לא הגיעו לראיון עם אמא.

בשלב מסוים "הילד" עזב. השתיים המשיכו לדבר, והשיחה נשמעה ידידותית. לוין, אגב, לא הפסיקה להפליג בשבחי הבן. ככה זה כשפוגשים את האישה הכי אובייקטיבית בעולם. העיתונאית הנהנה בראש וחייכה מידי פעם. לא נרשמו אי הסכמות.

אין ספק שהכתבה, אם תתפרסם, תהיה אוהדת בכיף. האם כולנו נדע שמדובר בבן-של? לא ברור. בעלה של לוין נקרא מאיר ברון, וסביר להניח שהילדים נושאים את שמו. אם העיתונאית לא תטרח לספר לנו מי הוא נשוא הכתבה, לעולם לא נדע.

לוין היא אישה חשובה. כבר שנים שהיא עומדת בראש גופים פיננסים שונים, וגם אחרי פיאסקו מגדל הקצרצר (חצי שנה נטו), ובהיותה בת 50 בסך הכל, מצפות לה עוד שנים רבות בתפקידים לא פחות מעניינים. בחשיבה לטווח ארוך מדובר באישה שלעיתונאי כלכלי שווה לשמור אתה על קשר. בין זה ובין לראיין את הבן שלה, כשהיא מעבה ומטפחת את הסופרלטיבים – המרחק גדול.

הבעיה האמיתית נעוצה בעובדה שאיש מבין המשתתפים לא חשב שהמפגש הזה לא אתי, לא נכון, לא טריוויאלי. איך אני יודעת שלא חשבו שזה ענין גדול? הם ישבו בבית קפה תל אביבי מוכר, כך שכל מי שיושב לידם שומע. מופע ההון-שלטון-עיתון המרהיב הזה, אפילו לא הוסתר.

צדק אותו איש חכם. באמת אסור לעשות פגישות חשובות בבתי קפה.