טירוף התארים האקדמיים השוטף את ישראל בשנים האחרונות משאיר אחריו לא מעט חללים. נכון, מדובר בשדה קרב וירטואלי, כזה שהדם הניגר נמדד בעיקר בכסף ובמפח נפש, אבל יותר ויותר אנשים צעירים חשים, בשנה האחרונה, את המלחמה על בשרם.

הסיפור מתחיל (ונגמר) בקלות הבלתי נסבלת של הקמת מכללה בישראל. קם אדם בבוקר, מחליט שהוא עמותה, ופונה למועצה להשכלה גבוהה כדי לקבל אישור פתיחת מוסד אקדמי. בכל רגע נתון יושבות על שולחן המל"ג 7-10 בקשות שכאלה. היום זה קצת יותר מורכב , כפי שאפשר לקרוא כאן, אבל עד לפני 3-5 שנים זה היה קל להביך. מדובר במכללות לא מתוקצבות – כסף ציבורי לא ניתן שם – וגם האישור האקדמי ניתן רק  על תנאי. "תתחילו", אמרה  המל"ג בזמנו, אחרי שקבעה מספר כללי יסוד, "אנחנו נבדוק אתכם במהלך השנים".

יש היגיון באמירה הזו. ככה הוקמו מוסדות מצוינים כמו המכללה למנהל והמרכז הבינתחומי, אלא שרוב המוסדות העצמאיים לא מחזיקים מים. העמותה אמנם מגייסת כסף למטרה טובה, אבל לא באמת יודעת לנהל מוסד אקדמי איכותי. את זה לא יודעים הסטודנטים שמגיעים בהמוניהם. הם בסך הכל רוצים ללמוד הנדסה, או כימיה או תקשורת או מנהל עסקים ליד הבית, ומגלים בסוף התואר שקרה אחד מהשניים: המכללה קרסה כלכלית (כמו שקרה במכון לנדר או במרכז האקדמי דן) או שהמל"ג לא עומדת לאשר את מסלולי הלימוד בשל רמה אקדמית נמוכה (ע"ע אורט הרמלין). במקרה הממש גרוע, כמו זה של המכללה האקדמית בנצרת, זה מגיע ביחד.

במה אשם הסטודנט שהנהלת המקום לא מסוגלת לנהל אותו, כלכלית ואקדמית? הוא לא אשם, אבל הופך בבת אחת לבן ערובה. תגידו: הרי אמרו מלכתחילה שמדובר בתואר על תנאי! נכון, אבל מי מעלה בדעתו שלא יקבלו את התנאי? "זה עניין טכני", אומר לעצמו הסטודנט הישראלי, כשהוא מגובה באמירות מרגיעות מטעם המוסד, "הכל יסתדר". הימים חולפים, שכר הלימוד משולם, הוא מגיע לשיעורים ולבחינות, ואחרי שלוש שנים  מגלה שאין כסף, ואין  תואר.

בשלב הזה מגלה המדינה אחריות, והמל"ג פורשת רשת בטחון הכוללת המשך לימודים במוסדות מקבילים, מתוקצבים ומוכרים, אלא שגם זה לא פשוט. לאחרונה גילו הסטודנטים של אורט הרמלין שאם הם רוצים להשלים את  התואר אצל המכללה- אחות אורט בראודה – הם נדרשים לעוד 15 נקודות לימוד לפחות. הסטודנטים של האקדמית נצרת, שהופנו למכללת עמק יזרעאל ובר אילן, נדרשו קורסים וסמינריונים נוספים, סך הכל בין חצי שנה לשנת לימודים נוספת. המכללות שקרסו או נסגרו אמורות לשלם עבור שכר הלימוד במכללה החדשה. בנצרת גם זה לא ממש קורה.

בסיפור הזה אין, לכאורה, אשמים:  להנהלה היו כוונות טובות, המל"ג עושה את שלה, ומקפידה על רמת הלימודים, ומוסדות רשת הביטחון לא מוכנים לחלק תארים מבלי שהמסיימים יעמדו בכל הדרישות. רק הסטודנטים מרגישים מרומים – הם עשו את מה שאמרו להם, ונפלו בפח. בעוד חברי הסגל ימצאו את דרכם החדשה בקלות יחסית, הרי שפרק הזמן הנדרש מן הסטודנטים בדרך אל התואר הנכסף הולך ומתארך, הולך ומתייקר.

בימים אלה טוענת המל"ג שהחגיגה נגמרת. כדי לאפשר פתיחת מוסד אקדמי ידרשו תנאים מחמירים הן פיננסית והם אקדמית, כבר בתחילת הדרך. ראוי עם זאת, שכל סטודנט שמתחיל ללמוד במסלול או מוסד שאינו מאושר – ידע היטב כי הוא לוקח סיכון אמתי. בשלב ראשון יש לאסור לחלוטין את הפרסומות ברדיו ובטלביזיה, בהן מוסיף הקריין במהירות שיא את משפט המפתח: "מותנה- באישור- המל"ג". הפח הזה מוכר וידוע. כדאי להיזהר.

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter