תפיסה מקובלת קובעת שבעלי מוגבלויות הם תחום לא רווחי. זו הסיבה בגללה רוב המטפלים באוכלוסיה הכה חלשה הזו, הם גופים ללא כוונות רווח, עמותות למיניהן, או במקרה הממש טוב – המדינה.  יובל אקשטיין, זכיין ותיק של משרד הרווחה (משרד הרווחה מפריט את נושא הטיפול בבעלי מוגבלויות  לזכיינים חיצוניים) הוכיח השבוע שזה ממש לא נכון. מה זה לא נכון, הכי לא נכון שיש.  ממש בימים אלה הוא רושם אקזיט אישי נאה כשהוא מוכר כמחצית – 49.9% – משלוש החברות שהוא בעליהן, לזכיין אחר – חברת דנאל, שעוסקת בעיקר בכח אדם וסיעוד, אבל נכנסה גם לתחום הטיפול בבעלי מוגבלויות.

מדובר בחברות הנקראות  "בית לי" "קהילה מוגנת", וגם חברת "שירותי חינוך", מעין רשת חינוך קטנה ופרטית, המיועדת לילדים בחינוך המיוחד, ומפוקחת על ידי משרד החינוך.  סך הכל כוללות החברות האלה 43 מסגרות שונות, רובן לטיפול בילדים בעלי פיגור שכלי, אבל לא רק.

על פי ידיעה שפורסמה במרץ 2013  מדובר בשלוש חברות רווחיות  בהחלט. ב-2012 הגיעו הכנסותיהן  ל-169 מליון שקלים והרווחים– 16 מליון שקלים בשנה. במונחים עסקיים טהורים אולי לא מדובר בסכום כסף אסטרונומי, אבל במונחי בעלי מוגבלויות, יובל אקשטיין הוא טייקון.  השבוע, אחרי 25 שנו פעילות, החליט שהתעייף והוא רוצה לצאת באופן הדרגתי מהתחום. מכירת שלוש החברות שלשלה  מ-33 מליון שקלים.

 מה  הבעיה בעצם? האיש עבד קשה שנים רבות, יצר לעצמו מוניטין מצוין (על זה אין חולק),  הרגיש שמיצה את שליחותו החברתית – עסקית, ועכשיו מוכר את מה שבנה לקבוצה ציבורית שיכולה להרשות לעצמה לקנות אותו.  חשוב גם לזכור שהכל נעשה בחסות משרד הרווחה, שמאפשר ליזם הפרטי לשמור על אחוז רווח מסוים כדי לעודד עוד ועוד אנשים להיכנס לתחום.  הכל חוקי, הכל בסדר, הכל על השולחן, ובכל זאת המחשבה על אדם שהפך למיליונר בזכות טיפול בילדים בעלי פיגור שכלי , קשה לעיכול, ולא רק מהכיוון הפסיכולוגי.

 בעוד בעולם העסקי ה"טהור" השאת רווחים היא הבסיס עליו עומדת החברה שמסתמכת על מקורותיה(מכירות, הלוואות, משקיעים) הרי שחברות המטפלות בבעלי מוגבלויות נסמכות בעיקר  על שני גורמים : הורים, ומדינה.

 עבור כל  אוטיסט שנמצא במסגרת מחוץ לבית מקבל הזכיין  14,000 שקלים בחודש, וזה שלוקח על עצמו לטפל בבעלי פיגור שכלי מקבל בין 7000-11,000 ש"ח.  במקביל, כל הורה לילד בעל צרכים מיוחדים גם  יודע לספר כמה הוא מוסיף  מכיסו כדי לשפר את תנאי ילדיו במוסדות הקיימים.  בהוסטלים של אלו"ט, למשל, נדרשים ההורים לא רק לעזור בגיוס התרומות להקמת הבית (16 כאלה ברחבי הארץ)  אלא לתת גם סכום ראשוני גבוה – 150,000 שקל – עבור התנאים המשובחים של ילדיהם. אקשטיין, אגב, טוען שבמסגרות שלו ההורים לא מוסיפים דבר.

אבל הוא בכל זאת מרוויח, ומסתבר שהרבה. לאקשטיין לא נח לחשוב על עצמו כמיליונר,  בשיחה ביננו הוא נשמע כמו בחור נחמד וצנוע. גם עובדיו צנועים, אבל זה כי אין להם ברירה. אקשטיין עצמו  מודה שבתחום הזה מרוויחים מעט, וגם רוב העובדים שלו  מרוויחים  רק קצת מעל שכר מינימום. זה לא משנה את רמת הטיפול כנראה. מסתבר  שרמת שביעות הרצון מהמסגרות הפרטיות גבוהה יותר מאשר באלה הממשלתיות, עם זאת, האם יכול להיות  שפתיחת כפר לילדים שסובלים מפיגור שכלי היא  יזמות סטנדרטית שבסופה אקזיט? המציאות הישראלית  מלמדת  שכן.

גם אם הכל חוקי וכשר,האנומליה הזו מקוממת. הטענות לא יכולות להיות מופנות ליזם זה או אחר שעושה את עבודתו נאמנה ומרוויח על פי כללי משרד הרווחה, אלא  למשרד הרווחה – שוב משרד הרווחה, המפריט את עצמו  לדעת.

 משרד הרווחה  לא אמור לתת לכל חברת כח אדם שמחפשת דרכים נוספות להתרחב כלכלית, לחדור לתחום כה רגיש. אז הוא לא אמור, אבל הוא עושה את זה בכיף. בואו לא נתבלבל, דנאל לא הייתה קונה מחצית מעסקיו של אקשטיין- באישור משרד הרווחה! –  אם היא לא הייתה חושבת שמדובר פה בתרנגולת שמטילה ביצי זהב. בניגוד לאנשי המגזר השלישי, בדנאל, לא מתיימרים, ולא עושים, שום דבר לשם שמיים.

הטיפול בילדים ומבוגרים בעלי מוגבלויות הוא תחום שדורש  אנשים טובים, שירוויחו משכורות טובות וינהלו את התקציב באופן מאוזן, לא למטרת רווח, יחד עם המדינה,לטובת הילדים.  טייקונים, עדיף שיישארו בתחומי הנדל"ן הרומני, ויהלומי הדמים בנמיביה. אסור לעשות כסף על גבם של בעלי מוגבלויות .

עוד פוסט בנושא: כך יוצר משרד הרווחה אוטיסטים סוג' א', אוטיסטים סוג  ב' http://blogs.haaretz.co.il/taliherutisover/740/