פוסטים בנושא: מכון טכנולוגי חולון

ככה מפטרים עובדים במלחמה (או כמה עולה תג עובד של סודה סטרים)

טלי חרותי-סובר | 24.07.2014 | 13:44

את השיחה הזו כדאי מאוד לשמוע.

הדוברים הם איש מהנהלת סודה סטרים, ועובד פלסטיני שעובד במפעל במישור אדומים, והעז יחד עם עוד 60 עובדים, לבקש מהנהלת החברה ארוחה מתאימה יותר לשבירת צום הראמדן. העובדים סיפרו כבר לפני כמה ימים שאסור להם להביא אוכל מהבית – מטעמי כשרות – לכן אין להם ברירה אלא להסתפק במה שמנפק המפעל. הם יכולים, כמובן, גם להמשיך ולעבוד אחרי שלא אכלו 16 שעות. הדרישה הזו הפכה למשבר בין ההנהלה לעובדיה, חלקם החליטו לא להופיע לעבודה יום אחד, וההנהלה החומלת הודיעה מידית על פיטורי כל השישים.

כדאי להקשיב לשיחה המביכה הזו, שלא הייתה מתקיימת מול 60 עובדים יהודים: המנהל מודיע שלא יהיה שימוע, בגלל "חומרת הדברים", לא נותן לעובד לענות, וגם מודיע שלא תהיה לו זכות כניסה למפעל לכן את חפציו האישיים כדאי שמישהו אחר ייקח. יודעים כמה עולה תג העובד ובגדי העבודה בסודה סטרים? 500 שקל. אם העובד, שנזרק מהרגע להרגע, לא יחזיר את התג היוקרתי – הוא יחויב בסכום הזה במשכורת.

בואו לא נתבלבל, כפי שהתבלבלו הטוקבקיסטים שקראו לעבודה יהודית במפעל. סודה סטרים לא עושה לאף אחד טובה. היא משלמת שכר מינימום עבור עבודה קשה, שאף יהודי לא רוצה לעשות. במקום הפלסטינים שהיא זרקה, היא תקבל כנראה פלסטינים אחרים. צייתניים יותר.

זו לא פעם ראשונה שהמפעל הזה עולה לכותרות. לפני מספר חודשים עוררה סקרלט ג'והנסון סערה גדולה כשהחליטה להפוך לפרזנטורית של החברה שממוקמת מעבר לקו הירוק. העילה להחלטה לשמור על התפקיד הייתה ה"דו קיום" אותו מקדמת החברה, שמעסיקה פועלים יהודים ופלסטינים. עכשיו אנחנו יודעים שהדו קיום הזה נעלם ברגע שעובדים מבקשים אוכל יותר טוב. במקרה הזה אפשר להעיף אותם מקו היצור, פלסטינים, ברור, ועוד בתוך מלחמה בה שר החוץ קורא לחרם על עסקים של ערבים תושבי ישראל, וטוקבקיסטים ימנים קוראים להרוג את ה"כלבים הערבים".

לא ברור אם סקרלט היקרה יודעת איך מתנהל המפעל שהיא מייצגת. סביר להניח שההנהלה לא מעדכנת אותה על הפעולה האחרונה. היא גם לא יודעת על עוד הפגנת עובדים במקום שנמצא על הגדר של סודה סטרים, שם מסתכלים בעניין על התנהלות השכנה הגדולה.

לא בטוח שהפרזנטורית יודעת את מי היא מייצגת. צילום: AP

במוסך צרפתי יש 65 עובדים שדורשים זכויות עובדים בסיסיות, לכן ההנהלה פיטרה את ראש הוועד. אתמול עצרה המשטרה פעיל של ארגון העובדים מען, שמייצג אותם .הבוקר הגדילה משטרת מעלה אדומים כשעצרה לחקירה את אסף אדיב, מנכ"ל ארגון מען, שעמד עם העובדים מול המוסך. לאבי ניסנקורן זה, כנראה, לא היה קורה.

מישור אדומים הוא קן צרעות במונחים של יחסי עבודה. המעסיקים יהודים, העובדים פלסטינים, זכויות בסיס שצריכות להינתן על פי חוק (ומבחן בג"צ) נרמסות שם יום יום, אבל כל מגיני העובדים בשקל, כל השופרות העיתונאיים שמוכנים להקיז דם עבור עובדי חברות מזון או סלולאר במרכז תל אביב, כל בעלי האתרים הערכיים חובבי הטוויטר, את כל אלה לא תמצאו שם. לא לא. יש עובד שצריך להגן עליו, ויש עובד שפשוט לא מעניין אף אחד. בעיקר במלחמה.

עוד שני עניינים על אקדמיה, ואנשים ששם משפחתם פלג

פלג 1: אתמול התבשרנו שטחנות הצדק אמנם עובדות לאט, אבל עובדות. דובי פלג, מנכ"ל והכל יכול של המכון הטכנולוגי חולון הולך הביתה, אחרי סדרת כתבות בדמרקר שהובילו לדוח מבקר המדינה, ולחקירת משטרה בחשד לפגיעה בטוהר מידות. אתמול התבשרנו שהוא סוף סוף עוזב את התפקיד. כמה קיבל בשביל זה? לא ברור. רוב עובדי המכון חוגגים.

פלג 2: באורט בראודה הרוחות ממשיכות לסעור. מכתב בכייני ששלח מנכ"ל אורט ישראל, צביקה פלג (אין קשר משפחתי), האיש שמרוויח מיליון שקל בשנה, אך לא מוותר על עסקיו הפרטיים, לשר החינוך, בו הוא פונה אליו ב"שי היקר". במכתב הוא מסביר שצוק העיתים לא מאפשר לו לפעול על פי החלטות המל"ג. "שי היקר" כלל לא עונה. פלג נחוש בדעתו לא לוותר על השליטה באורט בראודה, גם אם המל"ג תעצור באוגוסט את ההכרה והתיקצוב שהיא נותנת, 80 מליון שקלים בשנה.

בימים האחרונים התפטרו ארבעה אנשי הועד מנהל, כולל היו"ר אלוף יצחק איתן, במחאה על מינויו של שמשון שושני בן ה-78, שעבד בעבר באורט, ליו"ר בובה. שושני, בשיחה הזויה לחלוטין, הודה כי הוא לא יודע דבר על בעיות המכללה, וכי התבקש על ידי פלג לקבל את התפקיד. את פלג הסערה לא מעניינת. נתמך בחברו חובב הטייקונים גבי ברבש מנכ"ל איכילוב – זה בדירקטוריון של זה, מחזיקים אחד לשני את היד-  שקורא לו להגיע עד בית המשפט, מקום בו פלג מבלה הרבה בשנים האחרונות בשל סכסוכים אין סופיים אליהם הוא גורר את אורט ישראל – לא מוותר. הסגל האקדמי מודאג ומתחנן להפטר מהאיש, הסטודנטים מודאגים ונותנים רוח גבית למל"ג, ועדת החינוך של הכנסת מודאגת כי ייתכן ששנת הלימודים הבאה לא תיפתח, אבל פלג בשלו. לאחרונה גם הפעיל שני מאורות גולה מש"ס, כדי שיעבירו חוק (שנפל כבר שלוש פעמים קודם) שיאפשר לגורם פרטי להמשיך לשלוט במוסד אקדמי שמתוקצב על ידי המדינה. מעניין למה דווקא ש"סניקים הרימו את הכפפה. במל"ג מבינים שפלג מבין רק כח, ולא מכוונים לוותר. פלג אחד, ששלט במוסד אקדמי הלך סוף סוף הביתה. אחרי מעלליו של פלג 2 אנחנו ממשיכים לעקוב.    

 

להמשך הפוסט

מרצים פחדנים, מערכת רקובה (או : מה, לעזאזל, קורה בדיוק במכללות בישראל?)

טלי חרותי-סובר | 10.01.2013 | 15:02

אין דבר מכוער יותר מאנשי חינוך, אלה שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור הבא, שמתגלים במלוא חולשתם הלא- מחנכת. אתמול התפוצץ סיפורו של המרד אותו יזמו חלק מחברי הסגל  במרכז האקדמי רופין. http://www.themarker.com/career/1.1903628

פרופ' שוש ארד, הנשיאה זה תשע שנים, הייתה אמורה לקבל שנת כהונה נוספת, ובהמשך אמור היה הועד המנהל בראשות רענן דינור , להאריך את כהונתה בשנתיים נוספות, כך שתגיע למקסימום האפשרי – 12 שנה.

זה לא מצא חן בעיני חלק מחברי הסגל . כשהם מתודלקים במרירות גדולה מצד הסגל המנהלי – בעיקר המנכ"ל ומנהלת משאבי האנוש (שניהם בנתק מהנשיאה) – שלחו לחבר הנאמנים מכתב  המפציר בו לא לחדש את המינוי. עד כאן הכל טוב ויפה – מותר לחברי סגל להגיד את דעתם, ובקול.

החלק  המשונה  של הסיפור הזה מגיע עכשיו . על המכתב נרשם כי חתומים 25 חברי סגל, אך רק  חמישה שמות צוינו. שמות חברי הסגל האחרים, כמו שאומרים אצלנו, שמורים במערכת, ואם הועד המנהל הנכבד או חבר הנאמנים הנכבד לא פחות – יבקש, השמות יתגלו. למה?  אם אתה ד"ר או פרופ' במוסד אקדמי מכובד, ויש לך טענות , התאגדת יחד עם חברים נוספים כדי לטעון אותן  בפני הגוף הרלוונטי – עכשיו אתה עוצר?

 עכשיו אתה מגלה בשיא הפחדנות שאמירה לחוד וחתימה לחוד? ואיך צריך חבר הנאמנים להתייחס למכתב שכזה, שכולו אמירות קשות על יכולתו של אדם – מבלי שהם יודעים בדיוק מי חתום עליו? האם איש חינוך שאמור להשפיע על הדור הבא ימליץ לסטודנטים שלו להתחבא מאחורי מכתב שכולו דיבה אנונימית?

מן הצד השני הזדרזו ובאו תומכי הנשיאה. גם הם שלחו מכתב  שנראה אחרת לחלוטין. קודם כל היו חתומים עליו עשרה אנשים בשמותיהם ותפקידיהם. שנית הוא הילל ושיבח את הנשיאה ואף הציע להאריך את כהונתה על תום הזמן המאושר כהחלטה אסטרטגית, בשל הצלחותיה.

קראתי את שני המכתבים ונידמה היה לי שמדובר בשני מקומות שונים לגמרי. בקן הצרעות האנושי המכונה המרכז האקדמי רופין, יש נשיאה אחת איומה, ונשיאה אחת נפלאה. יש גם אנשי סגל שאמורים  ללמד ולחקור, אבל הם עסוקים, חלקם בעילום שם כי ככה זה כשאתה פחדן, בהוצאת דיבה האחד על השני. זה מוסד חינוכי שאמור לעצב נפשות צעירות ורכות, ואלה הם האנשים המרכיבים אותו.

מוסד "חינוכי" אחר הוא המכון הטכנולוגי חולון, שהיום פורסמה עוד התנהלות משונה בתוכו – http://www.themarker.com/news/1.1904374.

אישה אחת שלא עבדה קודם באקדמיה אלא בתעשייה, קיבלה תואר מרצה בכירה על אף שאין לה עבודה במכון (אבל יש לה משכורת, כמובן שיש) ובאורח פלא מדובר בבת זוגו של יור ועדת המינויים העליונה. "הוא לא היה מעורב" אומרים במכון. ברור שלא.  

על קן הצרעות האנושי הזה שנקרא המכון הטכנולוגי חולון כבר כתבתי לא מעט. http://www.themarker.com/markerweek/1.1895587

 גם שם עסוקים נשיאים ומנכ"לים במלחמות עולם, ראשי הועד המנהל וחבר הנאמנים יחד עם ראש העיר בוחשים בקדירה המקומית, כולם חוטפים ככל יכולתם, מעוותים מספרי סטודנטים, גוזלים את הקופה בנסיעות פרטיות, מעסיקים בני משפחה ומצ'פרים מקורבים, ובסוף משלמים המון כסף כדי שכולם ישארו במקום, אבל ישתקו.

מדכא, וגם מתמיה. על אף שכל הנתונים פרושים בפני כלל הגורמים הרלוונטיים, למשל המועצה להשכלה גבוהה או הות"ת בראשותו של מנואל טרכטנברג– הכלבים נובחים והשיירה עוברת. כל המושחתים יושבים עוד חזק על הכסא. וכי  למה שילכו הביתה ויוותרו על משכורות שמנות אם איש לא אומר להם ללכת?

לסיום – עוד מכללה בעייתית.  עמק יזרעאל. שם יש נשיאה, עליזה שנער, שאולצה לפרוש אחרי דוח חריף של מבקר המדינה, אך המכללה סידרה לה תפקיד חדש – רקטור– ללא מכרז.   http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1733744 . מי אמר  כסף של כולנו שהולך על סידור ג'ובים למקורבים, ולא קיבל.

  בקנה עוד לפחות תחקיר אחד על מכללה נוספת, ומה ששם קורה , אוזניים תצילנה.

מאז התחלתי לפשפש מעט בקרבי המכללות בישראל מצטיירת  לנגד עייני (התמימות , כן התמימות ) תמונה מכוערת של מערכת רקובה. כולם נלחמים בכולם, כסף ציבורי זורם כמים , וההישגים האקדמיים, איך נקרא לזה , לא ממש בתמונה.

המכללות הוקמו כדי להנגיש את ההשכלה לעם ישראל. עושה רושם שזו אחת המטרות האחרונות העומדות בסדר העדיפויות של אנשיה .  

 

 

 

להמשך הפוסט

על הקשר בין המכון הטכנולוגי חולון, זוגות נשואים והרהורים נוגים על ארץ אחרת

טלי חרותי-סובר | 29.12.2012 | 20:08

שני דברים שפרסמתי השבוע גרמו לי להרהר הרהורים נוגים. הראשון היה סיפורו של המכון הטכנולוגי חולון, תחקיר שהתפרסם ביום שישי במרקרוויק. http://www.themarker.com/markerweek/1.1895587

למעלה מחודש עסקתי בנושא הזה וגיליתי את השחיתות שהיא בעיני  הגרועה מכולן – שחיתות בלי דעת. במכון הטכנולוגי לא יושב איזה מיידוף ומתכנן לרמות מישהו, בכלל לא.  במוסד האקדמי הותיק הזה  שמתוקצב בלא פחות מ-88 מליון שקלים בשנה על ידי המועצה להשכלה גבוהה, יושבים אנשים בטוחים בעצמם. בטוחים מידי. כך למשל בראיון עם המנכל הוא הודה בלי שום בעיה שהוא נוסע בין פעמיים לשלוש בשנה לחו"ל להשתלמויות. באורח פלא הוא מבקר שוב ושוב באותן אוניברסיטאות (כל 4 חודשים בערך) אבל מתקשה להסביר את מי בדיוק פגש. באורח פלאי לא פחות אותן אוניברסיטאות נמצאות בדיוק במקומות בהם גרים ילדיו ונכדיו, ואשתו אף היא מצטרפת ל"עדכוני הידע". האיש לא רק שאינו מבין את הרמת הגבה, הוא אפילו גאה בעובדה שהוא "חוסך כסף למכון כי אני ישן אצל הילדים שלי".  ישבתי מול אותו מנכל, שלכל בר דעת ברור  שיוצא לנסיעות פרטיות על חשבון עבודתו (או במילים אחרות מבקר את הילדים בכסף ציבורי) והצטערתי. האיש באמת לא מבין מה הבעיה.

היו שם עוד סיפורים משונים למכביר – מזכירת המנכל שמקודמת לתפקיד שלא באמת צריך כי איש משאבי האנוש אמור למלא אבל לא עושה את זה כי המנכל חס על כוחו, ילדיו של אותו מנהל משאבי האנוש שמועסקים גם הם במכון או בשירותים שנתנו לו, אדם אחד שנושא בלא פחות משלושה תפקידים רמים שונים,ראש עיר שבוחש בפעולתו של מוסד אקדמי ובעיקר – נשיא אחד שהחליטו להדיח מכיסאו  בטענות איומות, אבל מתאמצים מאוד להשתיק אותו בתפקיד אחר תוך שמירה קפדנית על תנאי ההעסקה המאוד גבוהים.  ישבתי גם  מול איש אחר, יו"ר הועד המנהל של המכון שהוא גם חבר הועד המנהל באוניברסיטת תל אביב. האיש לא מבין את הבעיה בכפילות התפקידים הזו. "אין תחרות" הוא אומר על אף שבשני המקומות מלמדים לא מעט תחומים זהים, "לא מדובר באותם סטודנטים".

שוב ושוב ושוב  אנשי המכון לא הבינו  מה בעצם הבעיה. וזו הבעיה. יותר מידי אנשים יושבים יותר מידי זמן על כסא אחד ושוכחים כללי מנהל תקין. העיניים העגולות שאני פגשתי במהלך החודש האחרון שאומרות – מה הסיפור פה בעצם, הן הסיפור כולו.

נושא אחר שגרם לי להרהר השבוע היה האייטם על מלחמתם של הזוגות הנשואים שהחליטו לעבוד ביחד. http://www.themarker.com/smb/1.1893946

מסתבר שבאופן היסטורי דורשת מהם המדינה לשלם מס מאוחד. בניגוד למשקי בית בהם אישה עובדת ומשלמת על פי מדרגות המס שלה, ובעל עובד ומשלם על פי מדרגות המס שלו, הרי שכשזוג עובד מועמסת המשכורת הקטנה יותר (בהדרך כלל של האישה, כי זו המציאות\ מה לעשות) על המשכורת הגדולה יותר ומשק הבית  משלם עשרות אלפי שקלים יותר בכל שנה, יחסית לאותו זוג שעובד בעבודות נפרדות . למה? כי פעם היו בעלים מעניקים לנשותיהם שלא עבדו בעסק משכורת כדי להגדיל את הכנסת הבית. ראו את זה רשויות המס ואמרו לא. העובדה שהיום , כשנשים כבר יוצאות לעבודה ומרוויחות כסף, ברוב העסקים המשפחתיים בני הזוג באמת עובדים שווה בשווה ומנהלים יחד את העסק המשותף – לא משנה לרשויות המס. חוק הוא חוק ואין בלתו. אז מה אם הם מבקשים בדיקת מס נפרדת? איך נמלא את קופת המדינה?  לאחרונה החליטו כמאה זוגות עובדים להתאחד והלחם ברוע הגזירה והקימו לובי פעיל מאוד הכולל גם דף פייסבוק עם 1200 חברים. לכאורה צעד משמח, אז למה הרהורים נוגים ? קודם כל כי את המס שהם שילמו בשנים האחרונות כבר אף אחד לא יחזיר להם כנראה, ושנית – כי שוב אנחנו רואים שדרכו של האזרח הקטן לעמוד מול רשויות אימתניות היא קשה ומורכבת, דורשת נחישות רבה – או ייאוש גדול –וכוללת הרבה ההרבה מאוד קירות להיתקל בהם. האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול כי הוא לא טייקון ואין לו חברים בצמרת וכי אז מה אם הוא רוצה לחיות בכבוד. קודם כל שישלם.

הרהורים נוגים נסופים עלו בי  בעקבות מהומת נפתלי בנט, שרק מעלה לו את מספר המנדטים, הסיפור של ליברמן והעובדה שהשמאל לא מתרומם בסקרים והמדינה הזו הולכת ימינה, ישר לתוך הקיר.

ככל שחולפים הימים אני הולכת ומוותרת על התקווה לחיות במדינה מתוקנת, כי יש פה שחיתות וזלזול ושנאת האחר. מצד שני , יש לנו ארץ אחרת ?

 

להמשך הפוסט