אני ממש אוהבת הופעות – גדולות או קטנות. אני אוהבת את העובדה שאפשר לראות בשר ודם את האדם שמאחורי הצלילים, גם אם האיכויות הווקאליות על הבמה עלולות להיות לא משהו. אני אוהבת את האינטראקציה בין חברי הלהקה ואת האינטראקציה של האמן עם הקהל, גם אם מדובר באצטדיון ענקי. אני אוהבת גם את התפאורה, התלבושות הגרנדיוזיות, הכוריאוגרפיה המוגזמת של רקדני הליווי, התאורה, העשן והווידאו ארט. בקיצור, מה לעשות – אני אוהבת את השואו.

על האיכויות של ריהאנה כאמנית אפשר להתווכח. האמת, היא לא נמנית עם האמנים האהובים עלי. את השירים שלה אפשר להגדיר כייפיים (וזה עובד יופי בחתונות) והיא כל כולה שואו ופרובוקציות – ואלה הדברים שמבטיחים, לפחות על הנייר, שואו מצויין, כמו שאני אוהבת. לכן, שמחתי כשהודיעו שהיא מגיעה לארץ. השלמתי עם העובדה שאצטרך להידחק בתור עם אלפי בנות 14 צווחניות, לבושות בחולצת פאייטים ונעלי עקב אימתניות, והחלטתי שאני הולכת. מאמנית כמוה ממש לא ציפיתי לקולטורה איכותית או לאיכויות נדירות, אבל ציפיתי שיהיה ערב של כייף אסקפיסטי – הבעיה היא שגם זה לא היה.

ערב המופע הגיע, והגענו לנו אל פארק הירקון. אחרי שמצאנו חנייה בדרך-לא-דרך והמתנו נצח – עלתה הגברת. בשורה התחתונה – היה בעיקר גרוע, משעמם ולא מלהיב, אבל לא רק ריהאנה אשמה. הנה הדברים שהפכו את ההופעה לחוויה צרכנית גרועה, או בישראלית – את הקהל לפראיירים.

איחור לא אופנתי. הגברת עלתה רק ב-22:05 – 55 דקות לפני שאמורים לסגור את הבסטה לפי החוק. אמן מקצועי אמור להתכונן לפני הופעה – ולא לשכשך בים המלח. לאחר בכל כך הרבה זמן זה פשוט זלזול בקהל שלך. בסופו של דבר היא הופיעה שעה ורבע. עלוב.

גם פלייבק צריך לדעת לעשות. כמו הרבה אמני פופ, רירי משתמשת בפלייבק. הבעיה היא שבחלק ניכר של ההופעה היא אפילו לא הזיזה את השפתיים. המיקרופון היה מוטה כלפי מטה, הפה סגור – והשיר המשיך כאילו כרגיל. גברת, שילמנו הרבה כסף – לפחות תעשי בכאילו.  

איפה השואו? כאמור, באתי בשביל התלבושות, הבמה, האורות והשואו – ולא קיבלתי שום דבר מזה. נראה שפשוט התקמצנו על עיצוב הבמה והאפקטים (שהסתכמו בכמה לייזרים ובאפקט חוזר של להבות שמיצה את עצמו די מהר). גם על מסלול הקט שואו, שבו היא צועדת אל תוך הקהל, ויתרו. כנראה שגם האיחור המוגזם הוביל לכך שהיא לא טרחה להחליף את הבגד השחור שעמו עלתה, ואפילו הכתר המגוחך חזר לראשה בסוף ההופעה. ההפקה הייתה מעליבה, והתאימה יותר לבמות יום העצמאות ופחות לאמנית בינלאומית ששווה מיליוני דולרים.

כרגיל, חזירות ישראלית. כשהחלה מכירת הכרטיסים לא הופתעתי מהמחירים – 369 שקל לכרטיס עמידה, 1,380 לכרטיס בישיבה וכרטיס לגולדן רינג ב-1,450 שקל. לכך יש להוסיף 15 שקל דמי טיפול להזמנה. כבר רבות דובר על מחירי ההופעות – המחירים כאן פשוט מטורפים ומשקפים את החזירות של חברות ההפקה. המבצעים על כרטיסים החלו בשלב מאוחר יחסית של המכירה, כנראה מכיוון שרכישת הכרטיסים הייתה חלשה, ומרביתם לא הוזילו משמעותית את המחיר (למשל, דרך אחת מחברות האשראי ניתן היה לקבל הנחה של כ-30 שקל). השמועות אומרות שברגע האחרון אפשר היה להשיג כרטיס גם ב-220 שקל. לשם ההשוואה, לפני כשנה הייתי בהופעה של קולדפליי בפראג. אני יודעת שהמחייה שם זולה יותר וכו' וכו', אבל שם מחיר כרטיס עמידה היה 50 יורו, וכרטיס ישיבה עלה 120-75 יורו (כולל מסים ועמלות). אגב, בניגוד אלינו, שם אפשר היה לקבל את הכרטיס ישירות למייל (E-Ticket) ולחסוך את ההגעה המיותרת למשרדי הכרטיסים. במחיר הזה הצופים קיבלו הופעה מעולה של כשעתיים, עם שפע של אטרקציות כמו צמידי לד זוהרים שנשלטו מרחוק, זיקוקי דינור, מופע לייזרים מרהיב, עשרות כדורי ענק צבעוניים שהפעילו את הקהל, וידאו ארט מדהים והכי חשוב – במה גבוהה מספיק שמכל מקום אפשר היה לראות מצוין.

בירה במחיר זהב. גם כאן, כמו בכל אירוע או מתחם סגור, הקהל השבוי משלם המון. מכיוון שאסור להכניס בקבוקי שתייה (התירוץ הוא סיבות בטיחותיות, אבל בהופעות האחרונות של כוורת בפארק הירקון היה היתר להכניס בקבוקים של חצי ליטר),  וגם בחורה שעמדה לפני בתור עם כוס פלסטיק ובתוכה משקה נאלצה להיפרד ממנה בבידוק הביטחוני – הציבור משלם. כך, למשל, פיצה אישית ב-30 שקל, מים מינרליים ב-15 שקל, 25 שקל לכוס של שליש בירה ו-35 שקל (!!!) לחצי ליטר. אם תהיתם, מדובר בבירה תוצאת הארץ – לא בבירת בוטיק או בירה מיובאת. ולא אדבר על הדוחק המטורף כדי לקנות אותה והמשימה הבלתי אפשרית של לצאת מההמון הדחוק מבלי לשפוך את הבירה שחיכינו לה חצי שעה.

מה עם המסכים? בשיר השני או השלישי המסכים (שגם כך לא היו גדולים במיוחד) עברו לשחור-לבן. חשבתי שזה קטע אמנותי, אבל כשזה המשיך לשיר הבא הבנתי שזו תקלה. אחר כך המסכים שלצד הבמה הסתדרו, אבל המסכים בצד (שגם כך לא היו גדולים במיוחד)  הראו את התמונה בירוק ואחר כך באדום (תקלה בכבל?). עם הכתר המגוחך, ריהאנה נראתה כמו שדון ירקרק. בהפקה כל כך יקרה, הייתי מצפה לתמונה מושלמת על מסכים.

צילום בסלולר

השדונית הירוקה

 

זה הכי טוב שיש לנו? בכל הופעה שהייתי בפארק הירקון תהיתי איך לא מצאו עדיין מתחם טוב יותר לכזו כמות של אנשים. הבעיה היא בעיקר במרחק של הבמה מהאזור המשופע, שממש פוגע בהנאה של הצופים. אם אתם לא 1.80 מטר ומעלה ואתם רוצים לראות משהו מהבמה, תצטרכו להידחק פנימה לשורות הראשונות או לעמוד בחלק המשופע, שנמצא ממש רחוק מהבמה. אם לא הצלחתם להגיע לשורות הראשונות (או מכרתם כליה לכרטיס ישיבה או גולדן רינג), תסתפקו בגב של האדם שעומד לפניכם או תתרחקו לאזור המשופע ותסתפקו באמן בגודל של יתוש או בצפייה במסכים. חוויית הצפייה בפארק הירקון היא לא להיט, ובטח לא שווה את הסכומים המטורפים שגובים כאן. אגב, לא חסרים במתחם בורות בדשא, ותעיד על כך הבחורה המסכנה שמעדה מולי אתמול בלילה, אחרי שנעלה נותרה בתוך בור מסוכן בדשא.

נסו למצוא כאן את ריהאנה

נסו למצוא כאן את ריהאנה

 

 

וככה זה נראה מקרוב. צילום: דניאל צ'ציק

חוץ מכל אלה, היה פשוט משעמם. המון שירים שקטים ולא מלהיבים ומוכרים פחות והרבה להיטים שלא זכינו לשמוע, בגדול מדובר בהפקה עלובה, אמנית מזלזלת ומתחם לא מוצלח- והכל במחיר מופקע. אבל כמובן שנהיה פראיירים ונלך עם העדר גם להופעה של האמן הבינלאומי הבא שיגיע לכאן.