פרשת בן זיגייר-אלון-אלן-בורוז, הוא האסיר איקס, היא לא פרשה. היא קטסטרופה. בצדק גמור היא מכה גלים מכאן ועד אוסטרליה. כרגיל, בזמנים של רעש ומהומה, קשה להשתלט על עודף המידע, הידיעות והדעות. במקרה של האסיר איקס, פיזור הערפל וההבחנה בין עיקר וטפל קשה עוד יותר בגלל מעטה הבטחוניזם והסודיות. המעטה הזה עשה כבר מספיק נזק בפרשה הזו, ולמעשה הוא לב הבעיה. ביממה האחרונה, בהסתמך על ארגז הכלים העיתונאי הרגיל שלי (איסוף מידע, פרשנות ודעה). עזבתי הכל ופניתי לטפל רק בה. פיזית ולא קלישאתית, היא מדירה שינה מעיניי.

כשירות לקוראי הבלוג הזה, אני מבקש להציע לפיכך סיכום ביניים. המידע בפרשה ממשיך לזרום בשטף שאין כדוגמתו, כמובן באנטי-תזה מוחלטת לדממה האיומה שבה התנהלה הפרשה עד שלשום. לכן כרגע הדבר החשוב ביותר הוא להציע היררכיה: להבין מה חשוב ומה פחות חשוב, ולמה כדאי לשים לב בימים הקרובים. בניגוד לסיפורים חדשותיים רבים מהשנים האחרונות, ההערכה שלי הפעם שמדובר בסיפור שלא יירד מהכותרות וילווה אותנו עוד זמן רב. הסיבה היא לא הסנסציוניות שלו, לא הטראגיות, ואפילו לא הנגיעה בעולם משחקי הריגול שתמיד מגרים את הדמיון. הסיבה היא שבניגוד לספין הנמרץ שכבר מנסים לשווק לנו מטעם גורמים מסוימים, מדובר בפגיעה בקודש הקודשים של המשטר הדמוקרטי. בואו נתחיל.

1. השימוש הגורף בצו משפטי לאיסור פרסום, כמו גם מלחמת המאסף חסרת הסיכוי של מערכת הביטחון בעולם האינטרנט והרשתות החברתיות, כבר סוקרו והושמצו בהרחבה. אבל חשוב להבין – זה רק סיפור המשנה. הוא אולי הסעיר את עולמם של עיתונאים וגולשים, אבל הוא לא הסיפור המהותי.

2. הסוגיה המהותית ביותר שמונחת כאן היא הפעלתו של ערוץ הרמטי – כמעט ללא נקודות יציאה או מגע עם האנושות – במסגרתו ביצעה מדינת ישראל העלמה מוחלטת של אזרח ישראלי-אוסטרלי שפעל מטעמה, עד למותו בנסיבות משונות וחשודות.

3. העיסוק בפרשה במונחים של "טפשות" מחטיא את העיקר ומטשטש את החומרה. זה עיסוק טכני בעיקרו. כל השאלות בנוסח "האם נכון היה לפרסם או לא לפרסם, ובאילו תנאים" יכולות לחכות. מה שעומד על הפרק הוא ליבת החיים של הפרט במדינה דמוקרטית.

4. הגורם המטריד והבעייתי ביותר בסיפור הוא מערכת המשפט הישראלית. לא המוסד, לא השב"כ, לא השב"ס ולא התקשורת. מערכת המשפט היא הריבון. היא המערכת היחידה שידיה לא כבולות, שאין עליה אילוצים וחסמים. אין עוד מלבדה. המערכת הזו מעלה באופן חמור מאוד בתפקידה, ושיתפה פעולה עם הממסד הבטחוני בהליך קטסטרופלי, עם תוצאות קטסטרופליות. 

5. הנה שתי שופטות שזהותן ידועה לנו שהיו מעורבות בפרשה. האחת היא נשיאת בית המשפט המחוזי במחוז מרכז, הילה גרסטל, שחתמה על צווי איסור הפרסום בנושא. השנייה היא דפנה בלטמן-קרדאי, נשיאת בית משפט השלום בראשל"צ, שמונתה (וסיימה באיחור ניכר) לחקור את נסיבות מותו של זיגייר-אלון. פועלן ושיקול דעתן עוד יעמדו למבחן. אבל עוד לפני העיסוק בשתי השופטות הנכבדות, בלב הפרשה קיים הרכב שופטים עלום – ההרכב שדן בעניינו של זיגייר-אלון: "תיק פשע חמור 8493, מדינת ישראל נגד פלוני אלמוני". בואו נראה מה אנחנו יודעים על ההרכב הזה.

6. מדובר בהרכב של שלושה שופטים. כך זה בתיק פשע חמור. זה הרכב שבסמכותו להטיל על הנאשם מאסר עולם, ובמקרה תאורטי של הרשעה בבגידה או בסיוע לאויב בזמן מלחמה – גם עונש מוות (אלא שאז נדרש לשבת בראש ההרכב שופט עליון. סביר להניח שזה לא קרה בהרכב הנדון). [עדכון בעקבות בדיקה פשוטה של אחד מאותם קוראים עירניים שהם אחד הנכסים הכי חשובים של הבלוג הזה: "ההרכב הוא טל, כספי וברודי. או במילים אחרות: סגן הנשיא אברהם טל, סגן הנשיא זכריה כספי (שפרש לפני חודש) והשופטת ליאורה ברודי. כולם שופטים של ביהמ"ש המחוזי מרכז].

7. על פי המספר הקטלוגי של התיק, מדובר בכתב אישום שהונח לפני ההרכב במרץ 2010. זייגר-אלון מצא את מותו בדצמבר 2010. כלומר מדובר בהליך שיפוטי שארך תשעה חודשים, ולא הגיע לידי סיום. הנאשם מת לפני הכרעת דינו. המשמעות היא דרמטית, ואל תתנו לאף אחד להשכיח ממכם בימים הקרובים את הפרט הזה: זיגייר-אלון (כמה נוח לקרוא לו פלוני-אלמוני) מצא את מותו בעודו חף מפשע. כמו כל נאשם, עמדה לו חזקת החפות כל עוד לא הוכח אחרת.

8. הרכב השופטים העלום החליט לנהל את תיק 8493 באפלה. לא מאחורי דלתיים סגורות, כמקובל בתיקים בטחוניים רגישים. באפלה מוחלטת. כאילו לא היה ולא נברא תיק כזה. תיק שמתנהל באפלה לא יכול מעצם הגדרתו להתנהל כמשפט צדק. הסכמת המשפחה, אולי הנאשם עצמו, ממש לא רלוונטית כאן. כל אדם סביר או משפחה סבירה היו מסכימים להצעת/המלצת מערכת הביטחון לנהל את התיק באיפול. מן הסתם הסבירו להם שזה יאפשר עסקת טיעון, שזה ימנע מבוכה מהם ומהקהילה היהודית באוסטרליה, שזה יאפשר לאשה ולילדים להמשיך בחייהם. זה לא משנה ולא רלוונטי. כשמשפט מתנהל באפלה, הכוח של התביעה מתעצם והופך לבלתי מוגבל. כוח בלתי מוגבל הוא דבר משחית. 

9. הרכב השופטים, אם כך, אפשר לנהל משפט נגד אזרח ישראלי – שעד רגע מעצרו נמנה על כוחות הביטחון של המדינה – בתנאי קיצון. מהם תנאי הקיצון? אפלה מוחלטת, איסור פרסום גורף, ותנאי מעצר קשים מאין כמוהם של בידוד מוחלט. ההליך נוהל בצורה הזו במשך תשעה חודשים, וכאמור לא הגיע לסיומו.

10. לנאשם סופקה הגנה משפטית. לכאורה מכובדת. ייצג אותו צוות של שלושה פרקליטים, בראשות עו"ד רועי בלכר. זה צוות ממשרדו של אלי זהר. משרד גדול, מבוסס ומקושר. משרד שמעורב עד צוואר בהון-שלטון, כלומר תיקים פוליטיים וכלכליים כבדים. למשל משפטו של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט. בלכר נמנה על פרקליטיו של אולמרט. מדובר אם כן בצוות פרקליטים שנרצה להניח שסיפק לנאשם הגנה משפטית מקצועית וראויה. אבל לדבר אחד הצוות הזה בהגדרה לא היה ולא יהיה מסוגל: להפוך שולחן. לשבור את הכלים. למה? כי הוא בשר מבשרה של המערכת. הוא מנהל באופן שוטף תיקים שקשורים לשב"כ. הוא פועל בתוך כללי המשחק. אלא שכאן הכללים היו לא חוקיים ולא חוקתיים. במדינה דמוקרטית וחוקתית לא מעלימים אנשים באמצע החיים, ולא מנהלים להם משפט באפלה.

עשו את זה בעבר, כאן ובמקומות אחרים. זה היה אמור להיפסק. לפני עשרים שנה. ב-1992 נלחם חבר הכנסת דאז, דדי צוקר, מלחמת חורמה במערכת הביטחון בעניין הזה. ביושבו כראש ועדת חוק, חוקה ומשפט, נאבק צוקר כדי לשנות מציאות שבה ישבו בבתי הכלא הישראלים לא פחות מעשרה נאשמים בזהות בדויה. צוקר הצליח. אחת התוצאות הייתה חשיפת פרשת מרקוס קלינברג. אבל ההנחה שהשתרשה מאז במשפט הישראלי ובתקשורת הישראלית הייתה שבישראל לא מעלימים יותר אנשים. ניתן לשפוט אותם, גם מאחורי דלתיים סגורות. ניתן להעניש אותם בחומרה. אבל לא ניתן להעלים אותם. הטיעון שזו הייתה הדרך היחידה לשפוט את זיגייר-אלון בלי לשרוף ערוצים וסוכנים אחרים לא תקף. אם זה היה המצב, עמדה בפני המערכת עוד ברירה: לא לנהל משפט. להפסיק את עבודתו של הנאשם, לסגור עסקה עם תנאים מגבילים, ולהמשיך הלאה. בעולם הפלילי והמשטרתי מקבלים החלטות כאלה על בסיס יומי. מוותרים על הרבה הרשעות בשביל לא לשרוף סוכנים, משת"פים ושוטרים סמויים. שוקלים מה עדיף על מה, נושכים שפתיים ומוותרים על אחת הכפות של המאזניים. אם העבירה של זיגייר-אלון הייתה עד כדי כך חמורה עד שהתחייב משפט, המחיר היה לנהל אותו במסגרת הכללים.

זה המקום להבהרה חשובה: ההגנה המשפטית שסופקה לזיגייר-אלון אינה הגנה אמיתית. היא מזכירה הגנה מטעם, נוסח משפטי הטיהור של סטאלין. מעבר למה שכבר הוסבר כאן, ביסודה עומדת נקודה משמעותית: כדי לנהל תיק כזה, על ההגנה ליהנות ממעמד של שותפות סוד. כלומר לעבור סיווג בטחוני. את הסיווג הבטחוני מעניק השב"כ. אותו שב"כ שמנהל את התיק, והוא התובע בפועל. תאורטית, אותו סיווג יכול להישלל מההגנה גם תוך כדי ניהול המשפט, ודאי שאחריו. גם מתן תיקים עתידיים יכול להישלל אם ההגנה התנהגה לא יפה. כלומר מרגע קבלת התיק ההגנה תלויה לחלוטין בתביעה; היא מקור הסמכות. זה מצב אבסורדי, שלא יכול לאפשר הגנת אמת משפטית. זה מצב שמנוגד לדוגמה למציאות המשפטית בשטחים הכבושים, בעייתית ככל שתהיה, שבה לנאשמים פלסטיניים יש זכות להיעזר בעורכי דין לוחמניים, שאינם ניזונים מידה של המערכת.

11. הביטו רגע בתמונה של המנוח זיגייר-אלון. זה אקט חשוב. אתם רואים בחור צעיר ונאה. יש לו פנים. בתמונות אחרות אתם רואים אותו בחברת אשתו ובתו. אתם מחברים לתמונות הללו את האינפורמציה הרבה שהתפרסמה ביומיים האחרונים אודות הנאשם, ופתאום הוא כבר לא פלוני-אלמוני. הוא בן אנוש. הוא אזרח ישראלי. ועוד כזה שסיכן את חייו לטובת בטחון ישראל. ייתכן שסרח, או פישל, או טעה, או אפילו בגד בצורה נוראה (אגב, זה ממש לא המקרה, ראו בהמשך). אבל הוא מישהו שהייתם רוצים שייערך לו משפט צדק. אחרת אינכם מבינים את ליבת החיים במדינת חוק דמוקרטית. עו"ד מיכאל ספרד, שייצג נאשמים וארגונים רבים אל מול המדינה, אמר לי הבוקר כי "העובדה המטרידה ביותר בפרשת האסיר איקס  היא שנמצאו שלושה שופטים של בית משפט מחוזי כלשהו, שגדלו והתחנכו בישראל על ערכי משפט דמוקרטיים וליברליים, אבל הסכימו לנהל משפט סודי שהציבור אינו רשאי לדעת שהוא כלל מתקיים. הדבר הזה הוא בגדר זוועה משפטית והפרה של עקרון העל שבלעדיו לא ייתכן משפט צדק – פומביות ובקרה ציבורית. שופט שמתבקש לנהל משפט בתנאים כאלה היה חייב לסרב והוא גם הגורם היחיד בכל הפרשה שנהנה מחירות המאפשרת ומחייבת אותו לעצור את הטירוף".

12. הבעיה היא שאותו ערוץ ההרמטי שבאמצעותו הועלם זיגייר-אלון מאפשר תיאורטית כל תסריט, מהקל אל הכבד. זו טבעה של אפלה. איזה תסריטים? חשד שווא. טפילת אשמת שווא. הפללה. סגירת חשבונות. נקמנות. הפרזה. משפט לא הוגן. לחץ פיזי ונפשי מעבר לגבולות הסביר. דחיפה להתאבדות. סיוע להתאבדות. הוצאה להורג. מזעזע? מאוד. איך מונעים תסריטים כאלה? על ידי מנגנוני פיקוח ובקרה. המנגנונים הללו שותקו והושתקו בפרשה הזאת. לכן מדובר בקטסטרופה. מבחינה משפטית, האזרח הישראלי זיגייר-אלון הופקר למותו.

13. עם כל הכבוד לגיחוך הקולקטיבי של 48 השעות האחרונות בדבר הניסיונות למנוע את פרסום המידע על הפרשה, צריך להזכיר: רק התחקיר האוסטרלי העיקש, מופת עיתונאי של התחקירן טרבור בורמן ורשת abc, שבר את חומת ההשתקה והשתיקה. התקשורת הישראלית התנהגה כולה כילד טוב ירושלים, צייתה באופן גורף לצו איסור הפרסום ונמנעה מלהפר אותו אפילו אחרי דליפה של 45 דקות במהלך 2010 (ידיעה באתר ynet שהורדה מהאוויר). ובכן, הצייתנות והפטריוטיות לא הוכיחו את עצמן. מבחינה עיתונאית, זיגייר-אלון הופקר למותו.

14. האם הוא הופקר למותו גם פוליטית? בעקבות אותה דליפה פנה נבחר ציבור בעל מצפון, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ליועץ המשפטי יהודה וינשטיין. במכתב רשמי שנשלח ביוני 2010 טען הורביץ כי "יש להבהיר: החזקת אסיר או עצור לאורך זמן בניתוק מוחלט מכל אדם ומהעולם החיצון, היא רבת סכנות. מעבר לחשש הכבד לפגיעה בזכויותיו השונות של אדם, שאין לו שום קשר עם העולם החיצון, הרי דו"ח של שב"ס והמשרד לביטחון פנים קבע כי כליאה מתמשכת בבידוד גורמת לשורה של פגיעות גופניות ונפשיות, עד כדי תגובות פסיכוטיות עמוקות… מעבר לתנאי הבידוד, אין לקבל איפול מוחלט וגורף על מעצרו של אדם ואולי אף על העמדתו לדין. מעצרים ומשפטים חשאיים אינם קבילים במדינה דמוקרטית חופשית; הם מאיימים באופן ממשי על שלטון החוק ופוגעים באופן עמוק באמון הציבור במערכת המשפט. לאור האמור, אבקש את התערבותך המיידית לבדיקת פרשה זו, על כל היבטיה".

15. בעקבות המכתב התקשר אל הורוביץ טלפונית רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי. נזרי הבטיח להורביץ כי המערכת עוקבת אחר העצור והמעצר, ומפקחת עליו. לפיכך גם משרד היועמ"ש נדרש כעת להבהיר את חלקו בפרשה. הורוביץ אמר אתמול ל"משגב לעם" כי "הפרשה הזו שוב מוכיחה, למי שעדיין זקוק להוכחות כאלה, עד כמה בעייתית ומסוכנת כליאה של אדם בבידוד מוחלט. במקרה הנוכחי, חברו לכך עוד שני אלמנטים קריטיים: תהליך משפטי תחת איפול תקשורתי מלא, והחזקה באלמוניות גמורה תחת זהות בדויה, כך שאפילו הסוהרים במתקן הכליאה לא ידעו מי האיש שנמצא שם. שימוש בצרכי ביטחון' כנימוק להחזקת אדם בתנאים כאלה, תוך פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר, מטיל עול ואחריות הרבה יותר כבדים על הרשויות. במקרה של תנאי משפט וכליאה קיצוניים שכאלה, יש חובה עצומה על המערכת להקפיד ולבדוק ולוודא מה מצבו של האיש, בכל עת. גם משום שאין שום גורם אחר שיכול לעשות, כי הרי האיש שרוי באלמוניות מוחלטת ובבידוד מוחלט. האם החובה הזו מולאה? אני פניתי ליועץ המשפטי לממשלה ב-19 ביוני 2010 . בעקבות זאת, שוחח עמי באופן רשמי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, והבטיח כי העניין נמצא תחת ביקורת מלאה ותחת פיקוח, ואין מצב של 'אסיר במחשכים', והם דואגים לכך. רק אמש, בעקבות הפרסום באוסטרליה, הבנתי כי מספר חודשים לאחר פנייתי ליועץ המשפטי ולאחר הרגעותיו, האיש מצא את מותו. אני לא קיבלתי על כך שום הודעה, למרות שפניתי בעניינו ולמרות שהובטח מה שהובטח. ה'הכל בסדר' המפורסם שוב התברר כשום דבר לא בסדר. כעת צריכה להיערך חקירה יסודית של  נסיבות הכליאה ונסיבות המוות. ובעיקר כדאי שכולנו נבין עד כמה השימוש הגורף בנימוקי ביטחון ביחס להליך משפטי, פרסום תקשורתי, או מאסר וכליאה, עלול לגרום לתוצאות טרגיות ביותר. שימוש בנימוקי ביטחון, איפול, צנזורה, וצווי איסור פירסום,  לא רק שלא אמורים להקל על המערכת, אלא מחייבים אותה ליתר-זהירות וליתר-אחריות, כי הם נותנים בידה כוח עצום".

(צילום: סטיב יארו, מלבורן).

16. הגענו למותו של האסיר איקס. בן זיגייר-אלון מצא את מותו בכלא איילון ב-15.12.2010. ששה ימים אחרי יום הולדתו ה-34, ארבעה ימים אחרי הולדת בתו השנייה. וחשוב מכל: יום אחרי פגישה עם עורך הדין אביגדור פלדמן. לפלדמן פנה איש קשר מטעם המערכת, לאחר שאשתו של זיגייר-אלון ביקשה חוות דעת נוספת בעניינו. על הפרק באותם ימים עמדה סוגיה קריטית מאין כמוה לעתידם של בני הזוג: עסקת טיעון (לאשתו של זייגר-אלון, כיום אלמנתו, התאפשר לפגוש את בעלה במהלך המעצר תחת שבועת סודיות). הנאשם עמד בפני החלטה – האם לנהל משפט צדק בבית משפט ישראלי, או להיענות להצעה לחתימה על הסדר טיעון ללא משפט.

17. על העבירה שבה הואשם זיגייר-אלון ניתן לומר שהיא בעייתית מבחינת השלכות, לא מבחינת כוונות. לא מדובר בבוגד שמכר סודות מדינה לגרועים באויבי ישראל ממניע כספי או אידיאולוגי. מדובר בעבירה של התרשלות, בשוגג וללא כוונת זדון, שבעקבותיה עלול היה להיגרם נזק מסוים לביטחון ישראל. על פי המידע שהצטבר אצלי, לא מדובר בעבירה הרת גורל, ותגובת המערכת אליה הייתה בלתי פרופורציונית. עובדה שמחזקת מאוד כיוון זה הנה קיומה של עסקת טיעון שהונחה על השולחן; בפני מי שביצעו עבירת בגידה וריגול חמורה באמת לא מניחים עסקאות טיעון. אלא שסעיף ה"בגידה" בספר החוקים הישראלי מודר בצורה מרחיבה מאוד, ומאפשר להכניס כמעט כל פגיעה בביטחון ישראל תחת כנפיו (זו אותה רוח שבסיועה מרשיעים מאז התפוצצות הפרשה את זיגייר-אלון בשיח הציבורי הישראלי. בקרב הקהל הרחב הוא כבר סומן כ"בוגד", ולכן אין טעם ממשי לדון בנסיבות כליאתו ומותו).

18. לזיגייר-אלון הוצעה אם כן עסקת טיעון קשה, שמשמעותה בפועל מאסר ממושך מאוד. אשתו וצוות הפרקליטים שמינתה לו המדינה המליצו לו לקבל את ההצעה ולהימנע מניהול משפט. הוא היסס והתלבט. בפגישה עם פלדמן הוא ביקש לבחון את האופציות העומדות בפניו, ונטה להתעקש על ניהול משפט. הוא היה מודאג ונסער, אבל חיוני ומעשי. הוא לא גילה סימני דיכאון ולא סממנים פסיכוטיים. פלדמן הסביר לו שאין לו אפשרות מקצועית לייעץ בלי לעבור על חומר הראיות. מיד לאחר הפגישה הוא פנה לגורמים המתאימים כדי להסדיר עיון בחומר הראיות, אלא שלמחרת נמסר לו כי אין בכך טעם. הנאשם מת.

19. אפשר להעלות על הדעת מצב שבו אדם, שמצוי גם כך בתנאי מעצר קיצוניים, עומד בפני דילמה גורלית ומאימת ההכרעה בוחר לשלוח יד בנפשו. אפשר גם להעלות על הדעת תסריטים אחרים. וכמובן לתהות מה הסבירות לכך שיתאבד ארבעה ימים אחרי הולדת בתו, ומייד אחרי שפגש עורך דין לטובת חוות דעת נוספת, תוך שהוא מגלה חיוניות ומעשיות ונוטה לבחור בקיום משפט. המוח מתפוצץ, הדמיון מתפרע. כשמנהלים תיקים באפילה, הכל הולך. באוסטרליה מדברים ביממה האחרונה בגלוי ובפה מלא על האופציה שזיגייר-אלון לא בחר למות אלא הומת. זה כמובן לא יעלה על הדעת במדינה דמוקרטית. לכן נדרשת בישראל חקירת נסיבות מוות מיידית עם מותו של אסיר. כל אסיר. זה מעוגן בחוק. זו לא איזו פריבילגיה, או גילוי של אצילות ורגישות מטעם המערכת. חקירת מותו של זיגייר-אלון בידי השופטת בלטמן-קרדאי ארכה שנה וחצי. זה פרק זמן בלתי סביר בעליל. ההכרעה בעניינו הייתה שהתאבד. מכאן ואילך יורד לכאורה העיסוק לרמת הפיקוח והכשלים בהשגחה (בידוד, תא מצולם 24 שעות וכו'). אבל לאור כל מה שתואר כאן, זה לא מאוחר מדי אלא גם מעט מדי. הפרשה הזו חייבת להסתיים בוועדת חקירה ממלכתית. יש כאן מקבילה לפרשת קו 300. לציבור הישראלי מגיעה הבהרה האם יש בבתי הכלא של המדינה גם אסיר y ואסיר z. לציבור הישראלי מגיעה הבהרה איך כל מנגנוני הבקרה והפיקוח קרסו, ואיך דואגים שכשל מערכתי כזה לא יחזור על עצמו. לפיכך אני קורא בזאת להקמת ועדת חקירה ממלכתית עכשיו.

20. השאלה מי עוד יקרא לכינונה. או במילים אחרות: האם ייתכנו לפרשה השלכות פוליטיות? בינתיים המצב מצטייר כמדאיג עד מייאש. תחילה יש להזכיר כי גם המוסד לתפקידים מיוחדים (במסגרתו פעל זיגייר-אלון) וגם השב"כ (האחראי על ריגול נגדי) כפופים ישירות לראש ממשלת ישראל. מכיוון לשכת רה"מ יש בינתיים שתיקה רועמת. בינתיים כבר החלו פוליטיקאים שונים לעסוק בפרשה ולנסות לנצל אותה לצרכיהם. המוביל הוא כמובן שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן, שפתח בהסתה נגד הח"כים שפנו שלשום במליאה בשאילתות לשר המשפטים (גלאון, חנין, טיבי). גם ח"כים אחרים מהימין הצטרפו אליו, רוכבים על הטיעון של "פגיעה בביטחון המדינה". נמנית עליהם דוברת צה"ל והצנזורית הראשית לשעבר, מירי רגב. זה כמובן קשקוש פופוליסטי. מצער מאוד לגלות שגם כאן מתנהלת חלוקה אוטומטית של ימין-שמאל. גם לח"כים מהימין הפוליטי אמור להיות אינטרס עליון לשמור על חזקת החפות, על הזכות למשפט צדק ועל אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל; ביטחון המדינה נובע משם לא פחות מאשר מטנקים ומטוסים. אף אזרח ישראלי לא יכול לישון בשקט במדינה שבה מתרחשת פרשה כמו פרשת האסיר איקס.

משגב מבינתי

בהקשר הזה, מאוד מוזר לגלות שבינתיים העיסוק האופוזיציוני בפרשה מוגבל למרצ, חד"ש ורעם-תע"ל. בבלוג הזה הכללנו עד עכשיו בגוש המרכז-שמאל את יש עתיד, העבודה, התנועה וקדימה. זה נעשה הרבה על סמך שרטוט גישתן לנושאים אזרחיים ודמוקרטיים. מדוע לא שומעים מנציגי המפלגות הללו ציוץ? האם שוב נפלה עליהם אימת הבטחוניזם המשתקת? ואפרופו בטחוניזם, מדוע תמכו אתמול הח"כים של יש עתיד במינויו של אביגדור ליברמן ליו"ר ועדת חוץ וביטחון, כפי שהיטיב להדגיש עמיתי אמיר אורן? ליברמן כשל בתפקידו כשר חוץ, הודח בבושת פנים אחרי הגשת כתב אישום, ואין שום סיבה נראית לעין לאפשר לו פרס ניחומים כה יוקרתי ומשפיע. אלא אם אתה ח"כ שנמנה על חזית קואליציונית שכוללת את מפלגתו. לא ידעתי שיש עתיד כבר חברה בקואליציה.

ישראל איום

הגיליון היומי של הבטאון מוכיח שוב עד כמה הוא מהווה סיכון לדמוקרטיה הישראלית. כותרת השער היא "האסיר איקס: הפרסום והנזק". שימו לב, הנזק. זה מה שחשוב. הכורתת נותנת את הטון להשתוללות על פני 13 עמודים ראשונים. "המוסד אינו האויב", קובע העורך הראשי עמוס רגב (מי כן האויב? כנראה "הארץ", שרגב כמובן תוקף). גדעון אלון כותב על הח"כים ששאלו שאילתות במליאה במסגרת "תרגיל מסוכן". דן מרגלית ממליץ "לפרסם, ולשתוק". יואב לימור, מעין צדיק בסדום, מסביר ש"הסתרה עלולה להזיק". אבל גם הוא, ודאי לא אחרים, לא מציעים נקודת מבט ביקורתית על מהות הפרשה ועל חומרתה העקרונית, לא הטכנית. מלבד טורי הדעה ניכר מאמץ חדשותי לרכך את החומרה. למשל "בשב"ס מודים: אסיר שרוצה להתאבד – יצליח לבסוף". או "ליברמן תוקף: 'ח"כים פגעו בביטחון המדינה'". יש גם משאל עם מייצג – שלושה אזרחים שמתנגדים לחשיפת הח"כים. אזרח בעל דעה שונה לא נמצא. העיקר שבעמוד 13 אנחנו מתבשרים כי "התקשורת בעולם לא יוצאת מגדרה". מסתבר שהכל בסדר.