יש לי ילד בן ארבע ושמונה חודשים. בקרוב חמש. מיום היוולדו הוא גדל מאוד קרוב אלי. קוראים לו לירי והוא מחמל נפשי. לו הייתי מאמין באלוהים הייתי אומר שהשכינה נגעה בו, או לפחות איזה מלאך שעבר בסביבה. ילד מושלם. אם כי לאחרונה יש לו פרצי עצבנות כשאחותו מרגיזה אותו. לא מזמן הוא אפילו השליך עליה שלט-רחוק. היום כשנסעתי עמו ועם אחותו ברכבת אזרתי אומץ, אחרי יממה של התלבטות, וצפיתי בסרטון שצילם והפיץ אירגון בצלם. בתום הצפייה זלגו דמעות מעיני. מזל שהם בדיוק היו עסוקים במשהו ולא ראו.

 בסרטון רואים כוח משולב של ששה לוחמי גבעתי ומשמר הגבול עוצרים בחברון ילד פלסטיני בן חמש, ובתום התקהלות מורים לו לעלות איתם לג'יפ צה"לי. הילד אחוז האימה, ודיע מסוודה שמו, פורץ בבכי תמרורים ומסרב לעלות. פשעו הוא החשד שהשליך אבן שפגעה בצמיג רכבו של מתנחל מהישוב היהודי בחברון. בהמשך הסרטון רואים את אחד הלוחמים הנועזים שולף מצלמה ומתעד באריכות את תחקירנית בצלם בעודה מצלמת את המתרחש. בהמשך העלילה, כותבת גילי כהן, הילד הסתתר מבועת בביתו ונעצר שם עם אביו. בסרטון אחר רואים כיצד הוא הוחזק שעה ארוכה על ידי צבא ההגנה לישראל בעוד האב יושב לידו אזוק ומכוסה עיניים. בחורינו המצוינים נראים בסרטון הזה בבירור כשהם מחויכים ונינוחים לחלוטין.

 התכוונתי לכתוב את הפוסט הבא בבלוג הזה על המהפכה המתוכננת בצה"ל, לאור הבנת ראשי המערכת שנדרש שינוי מהיסוד בבניין הכוח של הצבא. לטעמי מדובר ביום היסטורי, שכמו רבים חיכיתי לו במשך שנים והתקשיתי להבין למה הוא לא מגיע. עוד במהלך שירותי כקצין בסדיר ובמילואים התקשיתי להבין את הקיבעון. השנים עברו, והתמיהה רק הלכה וגדלה. לפני כשנה, באחת משיחות הרקע שקיימתי עם השר משה יעלון, היום שר הביטחון, אף שאלתי אותו פעם ועוד פעם למה זה לא קורה. הרי מלחמות שמבוססות על קרבות שריון וחי"ר לא מתרחשות יותר, שלא לדבר על התפרקות כל הצבאות היריבים מסביב לישראל. חבל שהשינוי המתבקש הזה קורה רק עכשיו ורק בגלל נסיבות תקציביות. זו הוכחה נוספת לעובדה שמערכות לא משתנות מרצונן, וגם לעובדה שתקציב הביטחון לא נגזר באמת מצרכי הביטחון של ישראל (אחרת היו מגדירים את הצרכים העדכניים ועל פי זה בונים את התקציב, ולא להפך). אבל מוטב כך מבכלל לא, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. התכוונתי להצדיע כאן לשר הביטחון יעלון ולרמטכ"ל גנץ. חשבתי שמגיע להם.

 אלא שדווקא בסופו של היום המבורך הזה התגלה האופל הגדול. כי בקצה הצבא החכם והמעודכן הזה נמצא כוח השיטור של גבעתי בחברון. אתה מביט בחיילים הללו ולא מאמין. עם הכומתות המגוהצות שלהם, הנשק המקוצרר בעל הכוונות הטלסקופיות, האפודים המתפקעים מתחמושת, אמצעי המיגון הבלתי נגמרים (כולל מגיני ברכיים!) – כאילו מדובר בכוח שעוד רגע מסתער על מקום המסתור של אוסמה בן-לאדן. אפילו מצלמה נשלפת יש לאחד מהם. רק שכל אין. קומון-סנס בסיסי. אנושיות פשוטה. מוסר כלשהו, אוניברסאלי או יהודי. זה נראה להם סביר לעצור ילד בן חמש ולהעלות אותו לג'יפ צבאי בעודו ממרר בבכי. בטח סיפרו להם פעם באיזו סדרת חינוך על פקודה בלתי חוקית בעליל, כזו שדגל שחור מתנוסס מעליה. מה שהילד הזה חווה מידיהם, תחילה לבד ואז עם אביו (שלא עשה דבר מלבד להיות אבא טוב!), לא עונה לגביהם על ההגדרה הזאת.

 כמובן שאסור להאשים את החיילים. אף פעם אסור. למה בעצם? לחלקם בטח יש אחים קטנים בבית. אני מאשים אותם. כל אחד ואחד מהם. כמובן שלא רק אותם. הם רק החוליה האחרונה במצעד האיוולת. במעלה השרשרת הפיקודית נמצאים מפקדיהם, וכמובן דובר צה"ל, אדון תא"ל פולי מרדכי, שהארגון בפיקודו פרסם את התגובה  הבאה: "צר לנו כי ארגון בצלם בוחר באופן מגמתי להפיץ סרטונים מסוג זה לתקשורת טרם בירור העניין עם צה"ל. כוח אשר היה בפעילות מבצעית בחברון זיהה ילד מיידה אבנים לעבר כביש בו חלפו מכוניות, עיכב אותו והעבירו לידי המשטרה הפלסטינית להמשך טיפול… הילד לא נעצר בשום שלב… הנושא ייבדק על ידי הגורמים הרלוונטיים בצה"ל". ואילו גורם צבאי הוסיף כי "מיותר לציין כי גם אבן שמיידה קטין יכולה לגרום לנזק בנפש. הפנייה המדוברת לא מוכרת לגורמי הפרקליטות הצבאית".

כלומר בטיפול באירוע מתמשך שבמרכזו מעצר של ילד בוכה בן חמש לוקחים חלק לוחמים ומפקדים, וגם דובר צה"ל. איש לא מפסיק את האירוע במהלכו, איש לא מכה על חטא אחריו. הבעיה היא בכלל עם המגמתיות של בצלם, וממילא הפנייה לא מוכרת לגורמי הפרקליטות הצבאית. חצוף הילד הזה. גם זרק אבן וגם טרם התפנה להגיש קובלנה מסודרת לגורמי הפרקליטות הצבאית. ובעצם הוא בכלל לא ילד, אלא "קטין". אגב, מאיזה גיל חדל ילד להיות ילד והופך לקטין? מגיל ארבע? אולי שנה? האם עובר פלסטיני נחשב לקטין?

במהלך קורס הקצינים שלי ביצעתי תעסוקה מבצעית בחברון. לא אשכח איך אחד מחברי למחלקה, שהיה מעט ותיק יותר בצבא, עצר פתאום נער פלסטיני ברחוב ובדק לו באדנותיות תעודות, בקטע של שופוני. בבת אחת ראיתי איך המבט משתנה לו בעיניים. איך הוא נהיה מישהו אחר. איך הוא מאבד צלם אנוש. נזכרתי בו היום כשצפיתי בסרטון הנורא הזה. אתם מוזמנים לצפות בו גם. דמעת ילד קטן לא ברא השטן. אם מישהו היה מפחיד ככה את לירי שלי, ואז משפיל אותי אזוק ועיוור לעיניו, אני מאמין שהייתי מקדיש את חיי להיפרע ממנו, ואולי גם מחנך את לירי לגדול ולנקום יום אחד את נקמתו. הסרטון הזה הוא הגרסה הישראלית לתמונת הילד המבוהל שמרים את ידיו בגטו מול חיילי הוורמאכט. ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום אמר את זה ב"שומרי הסף", וצדק. הנביא ישעיהו ליבוביץ' אמר את זה הרבה מאוד שנים לפניו, וצדק: הכיבוש הצבאי והשליטה על עם אחר הפכו אותנו ליודו-נאצים.

[עדכון בשבת, שעה 14:37 -  שלום לקוראים ולמגיבים. שתי הערות.
1. חשבתי שזה ברור מאליו, אבל התברר לי שלא, אז אסביר: כאשר במדעי החברה עורכים תהליך השוואתי, אין הכוונה ששני הגורמים המושווים הם שווים. השוואה היא לא שוויון. השוואה, על ציר היסטורי, היא מכשיר בו מוצאים נקודות דמיון תהליכיות. איש בעולם לא חושב שחיילי צה"ל נוהגים כמו הנאצים, או שישראל נוהגת כמו גרמניה הנאצית. ישראל לא בנתה מחנות השמדה ולא הוציאה מיליוני ערבים להורג. כאשר אברהם שלום, ליבוביץ' או אחרים מתחייסים ליודו-נאצים, ההתייחסות היא לדפוס החשיבה. ברגע שאנשים מאמינים שהם משתייכים לגזע נעלה יותר, לעם שיש לו זכויות יתר, ההשלכה היא שלנתיני הכיבוש שלהם אין צלם אנוש. הם פחותים במעמדם וחשיבותם, ולכן מותר לנהוג בהם בדרך אנושית אחרת מאשר בבני אדם רגילים. זה דפוס המחשבה היודו-נאצי. אחד ממאפייני המשנה שלו, אגב, הוא יחס דומה לבני "העם הנבחר" שמחזיקים בעמדות פוליטיות אחרות. מעט מהיחס הזה, הן מילולית והן מהותית, ניתן למצוא בחלק מהתגובות כאן. לכן אני שמח מאי פעם להשאיר אותן על כנן. זה הפרצוף שלנו. בנקודת הזמן הנוכחית יש מספר משמעותי של ישראלים שמבחינת השקפת עולמם בשלל תחומים (ערבים, מהגרי עבודה, פליטים, יריבים פוליטיים) היו משתלבים יפה מאוד בחברה הגרמנית של שנות השלושים והארבעים. זה היודו-נאציזם. לכן כתבתי שהכיבוש הצבאי והשליטה על עם אחר הפכו אותנו ליודו-נאצים. אותנו, לא את החיילים. המהלך הוא מהלך בלתי נמנע שעוברת החברה הישראלית. החיילים הם רק קצה המגף.
2. אתם ואני יכולים להתנצח פה עד מחר. בינתיים צבר הסרטון המדובר 215 אלף צפיות ביו-טיוב. לא עסקתי כאן בדיון על "הסברה" כי אני סולד ממנו, אבל זה פרצופה הנוכחי של ישראל בעולם. 215 אלף צפיות ביומיים. להיט יו-טיוב עולמי. זה מה שנשאר בתודעה העולמית ממדינת הנס שהוקמה כאן אחרי השואה - כוח לוחמים ישראלים חמוש עד השיניים עוצר ילד ממרר בבכי בן חמש]. 

משגב מבינתי

האם לעציר Y שאל סיפורו נחשפנו השבוע יש גם, כמו בספרו של אלכסנדר דומא, מסכת ברזל שאותה הוא חובש בתאו בכלא אילון?

לקוראינו

הבלוג שאתם קוראים עבר השבוע בשעה טובה להתבסס על מערכת הפעלה אחרת, זהה למסד הטכני שעליו בנויים שאר הטקסטים באתר האינטרנט של "הארץ". זוהי הפעם האחרונה שבה הוא ייראה בתצורה הנוכחית. החל מתחילת השבוע נתרגל יחד לפורמט החדש.

התגובות לבלוג יעברו דרך מערכת סינון הטוקבקים הכוללת של "הארץ", וייתכן שיידרש זמן רב יותר עד שיראו אור. ניתן להמשיך לעקוב אחר הבלוג דרך הפניות בעמוד הבית של "הארץ", וכן באמצעות מעקב אחרי עמוד הפייסבוק שלי. הבשורה החשובה ביותר מבחינתי הנה שהמערכת החדשה תאפשר לבלוג להיקרא גם באמצעות טלפונים חכמים. חלק מהפוסטים יהיו פתוחים לכל, וחלק יהיו מאחורי חומת התשלום של האתר. אני מזכיר שרישום מהיר ונוח לאתר מאפשר קריאה חינם של עשר כתבות בחודש, ודרישת התשלום מופיעה רק לאחר ניצול מכסה זו.

חומת התשלום של "הארץ" היא האופן היחיד שבו יתאפשר לעיתון להמשיך להתקיים לאורך זמן, להעלות תוכן איכותי ולהעסיק בתשלום הוגן כותבים כמוני. אני מקווה שתמשיכו לקרוא את הבלוג ולקחת בו חלק פעיל.