בלי סלפי בקלפי

אורי וייס | 02.03.2015 | 19:59

זה מאוד נחמד להצטלם בקלפי ולהעלות לפייסבוק. בבחירות הקודמות הפיד התמלא בסלפי-קלפי מרובי לייקים, ואתרי החדשות התמלאו בתמונות פוליטיקאים מנוססים בפתק הצבעתם. כך לרבות תמונות שברור מהן, שעדשת צלם העיתונות חדרה את הפרגוד האמור לסכוך על הקלפי. אלא שמדובר בפגיעה קשות בעקרון החשוב של חשאיות הבחירות. גם אם אנשים הצטלמו מרצונם החופשי, מדובר בפגיעה מזיקה בעקרון זה. 
החשאיות של הבחירות מגנה על אנשים, הן מפני כך שיבלשו אחרי הצבעתם, והן מפני כך שיוכלו לסחוט אותם למי להצביע. הזכות של אדם לוותר על חשאיות הצבעתו היא הזכות להיסחט. כאשר לאדם אין כוח להוכיח למי הוא הצביע, הרי שהוא מוגן. אחרת עלולים לסחוט אותו בדרישה לצלם את הצבעתו. האפשרות להצטלם בקלפי מאפשרת אכיפה של הסכמי סחיטה או שוחד, ובכך היא מזמינה אותם. בסיטואציות של השפעה הדדית, לעתים כדאי לאדם שיהיו לו פחות אופציות, וכך עדיף לאדם שרוצה לשמור על חופש ההצבעה שלו, שלא תהא לו אפשרות לצלם את הצבעתו. 
הפגיעה בחשאיות עלולה לגרום לאנשים להצביע למפלגה שהם מתנגדים אליה, לבל יפוטרו מעבודתם, או לבל קרנם בקהילה תרד. הדבר חיוני במיוחד כדי להגן על חופש הבחירה של נשים בחברות סגורות. אם עקרון החשאיות יישמר, הרי שהן תוכלנה מאחורי הפרגוד לבחור ברשימות בלתי-שוביניסטיות. 
יש להטעים, כי אפילו סיכון קטן – דוגמת 1% – שההצבעה תיחשף עלול לגרום לאנשים שלא להצביע לפי מצפונם. כך כיוון שמצד אחד במקרה שההצבעה תתגלה, אדם עלול לשלם מחיר אישי כבד מנשוא; ומצד שני הסיכוי של קול אחד להכריע הוא קלוש, וההשפעה של אותו הקול על הפרט המצביע היא זניחה. לפיכך, די בהטלת סיכון קטן על פרט, שאינו נכון להטיל על כתפיו משא כבוד בשם האידיאולוגיה כדי לגרום לו לוותר על חופש הבחירה. 
לפיכך, יש לאסור על הכנסת מצלמות או מכשירי סלולר לתוך הקלפי, ויש להורות לחברי וועדת הבחירות לסלק צלמים מאזור הקלפי. הפרגוד מצידו צריך להיות מסתיר היטב מכל רוחותיו, כך שאנשים לא יחששו משום סיכון למצלמה. יש להגן על חשאיות הבחירה, כפי שמגנים על חשאיות הקוד הסודי של מקישו בכספומט. מעבר לכך, מאוד חשוב שמפלגות שונות תשלחנה נציגים לכל קלפי כדי לאכוף את עקרון החשאיות. 

להמשך הפוסט

מהו האתגר של בשארה?

אורי וייס | 06.02.2015 | 10:49

מפלגת בל"ד מאוד מפחידה את החברה הישראלית. מפלגת העבודה מצטרפת למתקפה הפשיסטית על הפלרמנטריזם בישראל ורוצה לשלול מהציבור הישראלי את הזכות לבחור את נציגיו בעצמו; את הזכות לבחור בחנין זועבי. היא בכך פוגעת בריבונות העם. ד"ר עזמי בשארה מצידו נמצא בגלות פוליטית, לאחר שהועלו נגדו חשדות, שיש סיבות טובות מאוד לפקפק בהן כעלילה. ראש השב"כ בדימוס יובל דיסקין אמר, שהשב"כ יעסוק גם בסיכול פעילות חוקית לשינוי אופיה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

האתגר של בשארה מגולם בסיסמא "מדינת כל אזרחיה". מהו האתגר הזה שכה קשה לחברה הישראלית? נבחן אותו.

בשארה היה יכול לטעון, שישראל צריכה להיות מדינה חילונית דמוקרטית; והוא היה יכול לטעון, שמדינה יהודית אינה יכולה להיחשב למדינה דמוקרטית. אלה הן טענות שעזמי בשארה תומך בהן, אך בניסוחן כך לא היה כדי לאתגר את הנוסחה מדינה יהודית דמוקרטית, כפי שעשה  ד"ר בשארה. למעשה,  טענת מדינת כל אזרחיה מיועדת לבסס טענת אי-אפשרות: בלתי אפשרי שמדינה תהיה הן מדינה יהודית והן מדינה דמוקרטית. אלא שטענה זו אינה משכנעת חלקים רבים בציבור, וכאן באה בניית העזר של מדינת כל אזרחיה שבשארה מציע. ולכן, בעיניי גדולתה האינטלקטואלית של טענת בשארה היא בהיותה מובילה למשפט אי-האפשרות הבא:

אם נקבל את ההנחות, כי

  1. אם מדינה היא יהודית (או מדינת העם היהודי), הרי שהיא אינה מדינת כל אזרחיה.
  2. אם מדינה היא דמוקרטית, הרי שהיא מדינת כל אזרחיה.

הרי שמדינה אינה יכולה להיות הן מדינה יהודית והן מדינה דמוקרטית.

אהרון ברק, שהוא ציוני מתוחכם, טוען, שהוא תומך בכך שמדינת ישראל תהא מדינה יהודית; והוא תומך בכך שמדינת ישראל תהא מדינת כל אזרחיה. לאמור, הוא אינו מקבל את ההנחה שמדינה יהודית אינה מדינת כל אזרחיה, ובכך הוא חותר תחת המסקנה של בשארה שלא תיתכן מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. לעומת זאת, מבקריו שהלינו על הפוסט-ציונות שלו, טענו, כי המדינה היהודית אינה יכולה להיות גם מדינת כל אזרחיה. מכאן, רק צריך לקבל את טענה, כי אם מדינה היא דמוקרטית – הרי שהיא מדינת כל אזרחיה, כדי להגיע למסקנה הנגזרת, כי לא תיתכן מדינה שהיא הן יהודית והן דמוקרטית.

ניסיון אחר להתמודד עם האתגר של בשארה, הוא הטענה, שחלק ניכר מהמדינות הדמוקרטיות הן מדינות לאום. אלא שהלאומיות הליברלית היא לאומיות אזרחית, חלף לאומיות שבטית. הלאומיות בישראל אינה לאומיות ישראלית, אלא "לאומיות יהודית". במודל הלאומיות הישראלית לכל אחד מהאזרחים יש "מניה" שווה במדינה, ממש כמו במודל "מדינת כל אזרחיה". זה מזמין דיון בכמה שאלות: האם כך הם גם פני הדברים במודל המדינה יהודית-דמוקרטית? האם רוב האזרחים הציונים סבורים, שהמניה של האזרחים הלא-יהודים במדינת ישראל שווה למניה שלהם? מה צריך להיות הלקח מהאפליה השיטתית המתמשכת נגד האזרחים הלא-יהודים לגבי המשך המודל של מדינה יהודית-דמוקרטית? מהו המודל החוקתי הרצוי?

ד"ר בשארה. צילום: איל ורשבסקי

 

להמשך הפוסט

מסקרים משחרר רק המוות

אורי וייס | 28.01.2015 | 14:07

דבר ראש הממשלה: הבלגתו זה עשרה ימים של החיזבאללה נבעה מאנטישמיות בוטה, מניסיון של ארגון טרור להתערב במערכת הבחירות של מדינת היהודים. אבל, ממשלת ישראל וצבאה יכולים למחבלים המאיימים על ריבונותנו, והנה הוצאנו אותם מחוריהם.

כל מי שנפגע בפעולה היום בהר דב, כל מי שעוד ייפגע מהצתת האש האחרונה – אשריכם שזכיתם לקדש שם שמיים ברבים, לשמש כלי בתעמולת הבחירות. זכרו: 

מסקרים משחרר רק המוות

בימים אדומים של ירידה בסקרים
בלילות השחורים של ייאוש
בערים, בכפרים את דגלנו נרים
ועליו: מלחמה וכיבוש

כן, גויסנו בשוט כהמון עבדים
כדי לשפוך בנכר את דמם
רצוננו להיות לעולם נשלטים
חלומנו למות בעד מנדטים

בימים אדומים של ירידה בסקרים
בלילות השחורים של ייאוש
בערים, בכפרים את דגלנו נרים
ועליו: מלחמה וכיבוש

 

להמשך הפוסט

סליחה שנהרגנו – ראיון עם נציג 500 הילדים ההרוגים

אורי וייס | 27.01.2015 | 16:49

מראיין: שלום ילד

ילד: שלום וסליחה

מראיין: סליחה על מה?

ילד: סליחה על שנהרגנו

מראיין: למה את חושב שאתם אחראים למותכם?

ילד: זו אינה השאלה. העניין הוא שאנחנו הפכנו אתכם לפושעי מלחמה.

מראיין: אז למה אתה הוא שמתנצל, ולא פושעי המלחמה?

ילד: כי הפושעי מלחמה אמרו שמפסיקים להתנצל.

מראיין: אז למה אתה מתנצל?

ילד: זה נראה לך סביר, שחמש מאות ילדים ייהרגו בקיץ אחד, ואף אחד לא יתנצל?

מראיין: אז אולי החמאס יתנצל על ביצוע רצח העם העצמי?

ילד: חשבנו על האפשרות הזאת, אבל דחינו אותה ברוב קולות. אנחנו פוחדים שייחסו לנו אנטישמיות.

מראיין: אנטישמיות, אבל זה מה שבנט אמר?

ילד: נכון, אבל מה שמותר לצאצא הניצולים, אסור לנו.

מראיין: לא הבנתי.

ילד: זה פשוט.

מראיין: באמת שלא הבנתי.

ילד: הדוקטרינה של רצח עם עצמי נשמעת כמו כתב הגנה של אנשים מסויימים, או כמו טענה של מכחישי זו שאין לה אחות ורע. אם אנחנו נעלה אותה, תאשימו אותנו באנטישמיות. אז אנחנו מעדיפים להתנצל.

מראיין: בשם העם היהודי, אני סולח לך, אך רק הפעם הזאת. דע, שגרמת צער גדול לחיילי צה"ל. בפעם הבאה לא נסלח לשום ילד פלשתיני, שיבחר בטרור תעמולתי של היהרגות מפגז צהלי. 

ילד: אני מודה לך על הנדיבות. אל תתייסרו. זה בוודאי הגיע לנו, פגז של הצבא המוסרי בעולם, בוודאי, מבחין אוטומטית בין רשע לצדיק. רצון האל

מראיין: אכן, רצון האל

ילד: אתה מרשה לי לסיים את הראיון בשירת התקווה?

מראיין: הייתי מרשה לך, אך אסור לי. אתה עלול להיתפש כיהודי, ואז יקברו אותך כיהודי ועוד תשכב עם יהודיות.

ילד: ושוב סליחה

להמשך הפוסט

שנה למותה: שולמית אלוני – בין אמנית של הומניזם לאשת הממסד הציוני

אורי וייס | 23.01.2015 | 13:35

שולמית אלוני שלי היא מי שבבתי הספר שלי נתפשה כסמל של ההם המסוכנים והכופרים, וכמי שאחר כך למדתי אצלה קורס לזכויות אדם, מה שהיה ניצחון מתוק עבורי. מה שהיה מיוחד בה בתור מרצה, ואולי בכלל, היה במה שנמצא ברווח שבין מילותיה. אתה נושם בו אוויר מחדד חוש צדק ולומד, כיצד לריב על ערכים. בהיבט הזה, היא הייתה אמנית של הומניזם. הקתרזיס בקורס שלה היה הרגע, שבו ניתחה את פרשת קמפ-דיוויד: "קמפ-דיוויד נכשל, כיוון שברק השפיל את ערפת. אנשים שוכחים כאב פיזי, אך לא נפשי. אחרת אישה לא הייתה רוצה ללדת עוד פעם. דעו לכם: אף פעם אל תשפילו בני אדם". איני נלהב ממרצים מטיפים, מגוייסים או דידקטיים, אבל אצל שולמית אלוני היה מדובר בדברים שפשוט פרצו ממנה, כאילו לא היתה יכולה להימנע מלהמשיך לשאת אותם אך בקרבה, גם לו מאוד רצתה בכך.

 שולמית אלוני אהבה לגולל נרטיב על מקום זכויות האדם בפוליטיקה הישראלית דרך הביוגרפיה שלה. הסיפור שלה מתחיל במגילת העצמאות ובקווי היסוד של הממשלה הראשונה, שהבטיחו זכויות אדם באופן שהיה לרוחה, עובר אל ימי בראשית של בג"ץ שלא הכיר במעמדה החוקתי העליון של מגילת העצמאות וממשיך למריבות שלה עם גולדה שהפטירה בה: "אצלנו לא אומרים: אני חושבת, אלא אנחנו חושבים"; "זכויות אדם זה אגואיזם". האמוציות בעבעו בה, כשנהגה להצמיד לגולדה את הסיפור, שאבא אבן אמר עליה, שיש לה אוצר מילים של 300 מילה, חבל רק שהיא משתמשת ב-200.

 שולמית אלוני היא מעצבת ההומניזם הציוני, והציונות סימנה את גבול הביקורתיות וההומניזם שלה, גבול שהיא באחריתה ניסתה להזיז, ובלבד שלא יוציא אותה מהכלל הציוני, מה שהוביל אותה לבלבול. לצד התנגדותה לכיבוש, שולמית אלוני עד מהפך זקנתה התנגדה לסרבנות. הטיעון שלה היה שחיילים צריכים לסרב לפקודות בלתי חוקיות בעליל שיינתנו בשטחים. השבתי לה בקורס, שהיא מחמיצה, שגם מלאך שיעשה במלאכה, המפקידה בידיו כוח דיקטטורי, לא יוכל לה; ושעצם ההשתתפות בכיבוש היא פשע.

 על עניין הסרבנות נתגלע עימות בין אלוני, לימים כלת פרס ליבוביץ', לבין ישעיהו ליבוביץ'. כך כתבה לו: "אני מציעה לך למצוא שק אגרוף אחר למרות שנאתך הבוערת לגב' אייכמן-אלוני". היא ניסתה לצחצח עצמה בכך שרצ הכילה עשרה סרבנים במקומות לא ריאלים ברשימתה. ייאמר לזכותה, שלבסוף חתמה על עצומת התמיכה בסרבנים.

עימות נוסף בין ליבוביץ' לאלוני היה סביב פרשת גירוש אנשי החמאס ללבנון, גירוש שהיה בלי זכות טיעון על ידי ממשלה שמרצ היתה חברה בה. ליבוביץ' העלה אז על שרי מרצ: "יש אנשים שבשעת מבחן מתגלים כסמרטוטים". לחובתה של אלוני יש גם לזקוף, שהיא כיהנה בממשלה שהיתה אחראית להטלת משטר כיבוש על לבנון, כמו גם ל"ענבי זעם" על פשעי המלחמה הנוראיים שבו.

  אלוני נמנתה על העותרים לבג"ץ בדרישה לרשום אותה כבת הלאום הישראלי. היא ביקרה את חוקי היסוד מ-1992, על שעיגנו את מדינת ישראל כיהודית. אבל, הנימוק שלה היה כזה, שלא הפריד אותה מן הציונות: ישראל הוא אבי האומה, ועל כן מיותר לציין שמדובר במדינה יהודית. די בכך שקוראים לה ישראל. היא בכך כאילו אימצה את האידיאולוגיה של הכנענים או הלל קוק ויוסף אגסי, אבל תוך פרשנות יוצרת ומבולבלת ללאומיות ישראלית, כזו שנוטלת את עוקצה. הצלילות האינטלקטואלית שלה, כמו ההומניזם שלה, היו חסומים. כשבנה, אודי אוני, כאילו הזמין אותה לריב על כל הקופה, הריב על הציונות בסרטו, היא סירבה, תוך שמשל אמרה: עזוב אותי, נולדתי ציונית, ולא אוכל לשנות זאת.

 כפמיניסטית שולמית אלוני התגלתה במלוא הדרה. היא קראה לספרה: "נשים כבני אדם". הביקורת שלה היא קודם כל על הדה-הומניזציה של נשים. היא הושפעה מאוד מרוזה לוקסמבורג, אבל הפמיניזם של אלוני היה ליברלי מובהק: היא סירבה להצטרף לגלים מאוחרים של פמיניזם בישראל, שתבעו וויתור על העקרונות הליברלים של המשפט הפלילי בעת עיסוקו בעבירות מין. לכן, היא אף התנגדה להעמדתו לדין של חיים רמון. לצד זאת היא נאבקה נגד דיני המשפחה השוביניסטים של ישראל, מה שפמיניסטיות דהיום משלימות איתו.

 אלוני כאמור הושפעה מרוזה לוקסמבורג, ויש לשער, שכך גם לאה גולדברג, מתרגמת ספרה "מכתבים מבית הסוהר", ספר שלו אלוני כתבה הקדמה. הפמיניזם של גולדברג מחייב מאמר משלו, אבל תמצית הפמיניזם ההומניסטי של גולדברג מציג יפה גם את זה של אלוני: "מוזר הדבר, כמה פעמים שמתי לב – אתם הגברים, כשהנכם ביניכם לבין עצמכם, אינכם יכולים להתגבר על הצורך המשונה הזה לדבר על נשים – כאנטישמים על היהודים".

 שולמית אלוני נתפשה כסמל של אנטי-דתיות, אבל היא דווקא הייתה ממצילות היהדות הגדולות. ברוך קורצווייל התריע בצדק על נטישת ריב הערכים ביהדות. לצד זאת, מי שקיים את ריב הערכים מן הצד המשכיל, קורצווייל ביקר אותה כמי שמציע יהדות, שקיומה הוא ביטולה. זה היה הפח הגדול שקורצווייל טמן ליריביו, ואלוני לא נפלה בו. לצד כפירה מובהקת, אלוני תבעה לשאוב במסננת מן היהדות עקרונות של הגנה על הגר, התנגדות לענישה קולקטיבית וכו'. אבל, ברבדי היהדות שעיינו זכויות אדם, אלוני בעטה גם בעטה.

 לצד כך שהשיבה רוח חיים ביהדות, אלוני לא אהבה חרדים, ולעתים גם סלדה מהם. השנאה האישית שלה לא הותרה בתחום הפרטי, אלא גלשה גם לאלוני הציבורית. היא התקשתה גם להתאפק מלהעליב באופן אינפנטילי את מנהיגיו הרוחניים, כמו למשל התעקשותה לקרוא לעובדיה יוסף, יוסף עובדיה. זו היתה שגיאה מהותית וטקטית שלה. אבל, יש לומר לזכותה, שברגע האמת אלוני ניאותה להקריב את כיסאה שלה כשרת חינוך כדי לחזק את קואליצית רבין במטרה לקדם את השלום.

 הישג מרכזי של שולמית אלוני הוא בהעמקת שיח זכויות האדם בפוליטיקה המפלגתית. היא התגאתה בפועלה של הקמת רצ ומרצ. אבל, כאן גם היתה נפילה גדולה של שולמית אוני. היא לא השכילה לרכז סביבה הומניסטים מרדנים ומשכילים. לצידה ברצ התגודדו ביטחוניסטים דוגמת יוסי שריד ורן כהן. מרצ של ימי פוסט אלוני עד ימי גלאון היא מפלגה, שאתה פוגש בה בשבוע האחרון של ההפגנה נגד המלחמה הנואלת. בעידן גלאון מתחילים את המלחמה בשתיקה, ממשיכים בכמה הסתייגויות וגומרים בהפגנה בכיכר, שמכריזים בה אחרי המלחמה, שמרצ התנגדה לה מהיום הראשון. מאז פרישת אלוני עד עידן גלאון (ועד לא בכלל) מרצ היתה למפלגה, שבצמתי ההכרעה ניצבה ימינה ממפלגת העבודה: יו"ר מרצ, יוסי שריד, היה מהמתנגדים הבולטים לנסיגה מלבנון. הוא אף ממכשיליו הגדולים של פסגת קמפ-דיוויד: בשל מחלוקת על זוטות הוא פוצץ את קואליצית ברק ערב קמפ-דיוויד, כך שברק נסע לשם עם קואליציה של שלושים חברי כנסת, מה שהגביל אותו מלהגיע להסכם (ייאמר לחובתו, שגם ממרחק הזמן הוא לא חזר בו). יו"ר מרצ הבא, יוסי ביילין לא התנגד למלחמת לבנון השנייה ואף העלה את ההצעה המבריקה לתקוף את סוריה. יו"ר מרצ הבא חיים אורון דחף למלחמה בטרם "עופרת יצוקה". וכך העידה שלי יחימוביץ': "ברק לא רצה לצאת למבצע עופרת יצוקה והוא בפירוש נכנע ללחץ פוליטי. אני יודעת את זה בוודאות. הייתי שם. ברק חשב שאפשר יהיה להגיע לאותן תוצאות בלי מבצע שיהיה לו מחיר כבד. ראיתי את השחיקה ואת הלחץ הפוליטי שהופעלו, את המניפולציות של אולמרט, את הדחיפה של ציפי לבני, והקש ששבר את גב הגמל היה כשג'ומס קרא לתקוף בעזה". עוד שמאל כזה, ואבדנו. 

 משטיניה של שולמית אלוני אמרו עליה, שביום מותהּ צריך לערוך משתה. אני חושב, שהם צדקו. אלוני לא הציעה אופציה של אבל, אלא אופציה של לחגוג את החיים. היא סייעה להרבה אנשים להשתחרר מכבלים מדכאים ולעשות לחיים. וחבל שלא מספיק.

להמשך הפוסט

למה גם במדינת ישראל יש משטרת שריעה?

אורי וייס | 10.01.2015 | 17:13

אנחנו מאוד מתנגדים למדינה איסלמית, מאוד מתנגדים לתנועות איסלמיות, ממש תומכים בהפרדה בין איסלם למדינה. מצויין, הבה נבטל את סמכותו השלטונית של בית הדין האיסלמיסטי הפועל בישראל, בית דין המכריע בסכסוכי גירושין בין נשים וגברים מוסלמים. נשים אינן רשאיות לכהן בו, והוא שופט לפי דיני משפחה מפלים.  אבל, פסקי הדין שלו נאכפים בידי ההוצאה לפועל והמשטרה, שהן למעשה משטרת השריעה שבארץ הקודש.

 בית הדין השרעי מחזיק בסמכות שלטונית כחלק מהסדר הפונדמנטליסטי-תיאוקרטי בישראל: ענייני נישואים וגירושים נתונים לסמכות שיפוטם הבלעדית של גברים שוביניסטים, הדנים לפי פרשנותם, למה שאלוהים ציווה על המאמינים. ולבל יתגנב חלילה שוויון, מוקפד, שרק גברים יעסקו בפרשנות דברי האלוהים.

הקולגות מגרמניה של אוכפי דיני הגירושים בישראל

טוב, אולי אין לנו ברירה. אנחנו מדינה יהודית, ולכן אנחנו צריכים להקים בתי דין יהודים. כיוון שאנחנו גם בעד שוויון, אנחנו מקימים בתי דין איסלמים. כמובן, אין שום קשר בין מדינה יהודית למדינה איסלמית. ובכלל, אנשי מדינה איסלמית שופכים דם עיתונאים, על שום שניאצו את מוחמד. לעומת זאת, בישראל בסך הכל שופכים את דמם של 500 ילדים בעזה, תוך שמח"ט בכיר מסביר, שהאויב ניאץ את אלוהי מערכות ישראל. טוב, הוא בסך הכל השתמש באלוהים כדי למלא את הלוחמים מוטיבציה, אולי כדי לנטרל בהם מנגנוני מצפון, אולי כדי ליצור בהם להט של לוחמים במלחמת דת. בסך הכל, לא קל להנדס בני אדם לבצע את נוהל חניבעל. המנשר אפילו גרר התנגדות, והמח"ט לא הועלה בדרגה. אנחנו לא דאע"ש, אשרינו! אבל האם המרחק שלנו ממדינה איסלמית הוא מספיק?

ישראל היא מדינה ליברלית שיש בה שוויון בין נשים לגברים. טוב, זו הפשטה גסה. היא מדוייקת רק ב95%. יש תחום אחד שבו יש אפליה שוביניסטית ממוסדת. במקרה זהו התחום הכי חשוב, התחום שבו מתקיימים הקונפליקטים המרכזיים בין נשים לגברים. 

נשים שהופלו במהלך כל ההיסטוריה, שהיו קרבנות לאלימות פיזית בחסות הנורמות השוביניסטיות, נדרשות בשם המדינה היהודית לוותר על השוויון. היטלר שרף יהודים; ובכל דור קם היטלר חדש; והתרופה היחידה לכך היא מדינה יהודית; ומדינה יהודית מחייבת דיני משפחה יהודים שישמרו על אחדות העם; והם מחייבים אפליה מגדרית. אז נשים, מה כבר דורשים מכן? עדיף להיות נחותות מאשר להיות עשן נמוג באושוויץ. כך ציונות הקטסטרופה מצליחה למנף את הטראומה הטבעית שהטביעה השואה כדי לשכנע נשים משכילות להשלים עם אפלייתן, אפליה שיש לה תוצאות אדירות ביומיום. (בניגוד לתירוצים הרווחים, אי-אפשר לתלות את הקולר בצווארן של המפלגות הדתיות. להן אף פעם לא היו 61 נציגים בכנסת לכפות את חוקי הנישואין והגירושין התיאוקרטים). האם החברה היהודית בישראל בכלל שואלת, מה המחיר שהיא משלמת על היות ישראל מדינה יהודית?

המקשים על רעיון המדינה היהודית בקרב היהודים בישראל טוענים, שמדינה יהודית היא דמוקרטיה אתנית או אתנוקרטיה. אבל, מדינה יהודית אינה מועדת רק להיררכיה אתנית או דתית, אלא גם להיררכיה מגדרית. כאשר הרצל רצה לדבר בשבח החברה החדשה שתקום בארץ ישראל, הוא אכן שרטט באלטנוילנד הפרדה בין רבנות לשררה ושוויון מלא בין יהודים ללא יהודים, לרבות בהצטרפות לחברה החדשה שתקום. דווקא מי שרוצה להגן על המדינה היהודית, צריך לפעול לביטול אפלית המיעוטים, הפליטים והנשים. דיון בלגיטימיות של המדינה היהודית צריך להיות לא רק תיאורטי, אלא גם אמפירי. יש לבחון, עד כמה המדינה היהודית אכן שמרה על זכויות המועדים להיות מופלים בה? יש לבחון, עד כמה המדינה היהודית מציעה ערובות נאותות לכך שהיא לא תפלה בפועל בלתי-יהודים או נשים? 

 

לקריאה נוספת:

בין מדינת חוק למדינת הלכה

להמשך הפוסט

מי מזמין את מסיבת התה של פלשתין?

אורי וייס | 05.01.2015 | 21:58

ההצדקה המרכזית הנשמעת לכך שישראל חייבת להעביר לפלשתין את כספי המסים המוחזקים בידה היא שמדובר בכסף פלשתיני. אחרת ישראל גונבת מהמדינה הפלשתינית. אם ישראל טוענת, שלפלשתינים חוב כלפי חברת החשמל, הרי שהחברה מוזמנת להגיש תביעה נגדם. טיעון אחר הוא שישראל עלולה לגרום ל"רשות הפלשתינית" על מנגנוני הביטחון שלה לקרוס. אבל, טיעון אחד וחשוב מוחמץ: אם ישראל אינה מעבירה את הכספים למדינת פלשתין, ואף לא לאנשים שמהם היא גבתה את המס, הרי שפירושו של דבר הוא שישראל מטילה מיסוי על האוכלוסייה הפלשתינית, מבלי שתעניק לפלשתינים זכות הצבעה. זוהי הפרה גסה של עקרון "אין מיסוי בלי ייצוג". המיסוי בלי ייצוג הוא סמל של שלטון כיבוש מושחת. ההפרה של העיקרון הזה היתה בין הזרזים למהפכה האמריקאית נגד הקולוניאליזם הבריטי, ואני מקווה שהיא תעורר את דעת הקהל האמריקאית.


Source: W.D. Cooper. "Boston Tea Party.", The History of North America. London: E. Newberry, 1789. Engraving. Plate opposite p. 58. Rare Book and Special Collections Division, Library of Congress (4

העיקרון של "אין מיסוי בלי ייצוג" מעוגן גם במשפט החוקתי הישראלי. חוק יסוד: משק המדינה קובע: "מסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו". האם נובע מכאן, שחוק יסוד: משק המדינה אוסר על ישראל להטיל מיסים על הפלשתינים? כאן עולה השאלה, אם חוקי היסוד חלים על תושבי השטחים. באופן מביש, בית המשפט בתקופת אהרן ברק קבע, כי בעוד חוקי היסוד חלים על המתנחלים בשטחים – לרבות על תאגידים "ישראלים" שם – הרי שהשאלה, אם הם חלים על הפלשתינים נותרת בצריך עיון, שזהו קבר משפטי לשאלות, שבית המשפט נמנע מלהתמודד איתן. בכך "בית המשפט" הניח תשתית נורמטיבית חוקתית למשטר אפרטהייד.

גניבת כספי המיסים השייכים לפלשתין סוגרת את מעגל הכיבוש-אפרטהייד הישראלי: ישראל מטילה מיסים על תושבי השטחים בלי ייצוג. קרי, היא מטילה עליהם מס, שרחוק מלהשיג את הסכמת העם, כפי שנתפשת בידי רעיון החוזה החברתי.

יש להטעים, כי בהיסטוריה הפלשתינית אירעו כבר מרידות מסים, הן נגד השלטון הבריטי (1936), והן נגד השלטונות הישראלים, כמו במרד המיסים הפלשתיני בבית סחור. הפלשתינים סירבו לממן את הכיבוש הישראלי המדכא אותם. ישראל הגיבה בביזה ובהרס כדי לשבור את המרד. אחד מהמנהיגים של המרד, ד"ר עווד, שהינו פציפיסט וצמחוני, גורש בידי ישראל בתואנות שונות הקשורות לאיבוד זכותו לתושבות בגלל יציאתו את הארץ ופעילותו הפוגעת באינטרסים הישראלים, גירוש שזכה להכשרו של אהרן ברק. בכך בג"ץ הפר את עקרון ה"אין מיסוי בלי ייצוג", כמו גם פגע אנושות בביטחון המדינה ועודד טרור. כולנו יודעים, אלו שיטות התנגדות נפשעות באו במקום שיטות ההתנגדות ההומניסטיות-הירואיות של ד"ר עווד.

בחמיסת כספי המסים ישראל שקולה לגבר מכה, שלאחר שקרבנו פנתה למשטרה, הוא גונב את רכושה ומאיים עליה. אבל, לא בכדי ממשלת ישראל נמנעת הפעם מסנקציה בדמות התנחלויות. בממשלת ישראל יודעים, שהצטרפות פלשתינית לבית הדין פירושה הפללה של הקמת התנחלויות בידי המעצמה הכובשת. כעת האחראים להקמת ההתנחלויות חשופים לסיכון משפטי אישי, וממשלת ישראל מגיבה במהירות לתמורה במצב המשפטי. כללי המשחק משתנים, וטוב שכך.

 

לקריאה נוספת:

על ההשלכות המשפטיות של הצטרפות פלשתינית לבית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג

מי צריך לשלם מס למדינה היהודית?

 

 

להמשך הפוסט

ממשמעות החיים למשמעות בחיים

אורי וייס | 02.01.2015 | 17:42

לפני כמה שנים העסיקה אותי השאלה, מהי משמעות החיים? כיום היא כמעט שאיננה מפרנסת את מחשבתי. בזמן שהיא ניתרה במוחי, כתבתי לעצמי על כך רשימה. כעת אני רוצה לפרסם אותה בשינויים ובהשמטות קלים. בכוונה לא ערכתי אותה יותר מדי, כי היא שיקפה את התקופה, שיכולתי לכתוב על כך דברים מעניינים יותר, דברים שנכתבים בקווי התפר של הלבטים. היא גם אינה באה להיות מקורית.

"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש"? ויתר מכתמים מקהלת הקדימו את השאלה המודרנית: "מהי משמעות החיים"? שאלה זו לא זכתה למענה, שהוא גם מוצלח מבחינה אינטלקטואלית וגם ממלט מקדרות, מבלי להניח קיומו של עולם הבא.  כיצד ניתן להתמודד עם כך? התשובה המוצעת ברשימה זו היא שהשאלה: "מהי משמעות החיים?" היא שאלה בלתי חשובה ובלתי מוצלחת, אם נצא מנקודת הנחה של כיליון הנפש. אך, אם נעשה לה מודיפיקציה קטנה לשאלה: "מהי המשמעות בחיים"? הרי שנוכל לתת לה תשובות מוצלחות מבחינה אינטלקטואלית ובלתי קודרות; וגם נוכל להבין, שהשאלה: "מהי משמעות החיים?" טורדת יתר על המידה. יש להיזהר מבלבול בין שתי שאלות אלה.

השאלה: "מהי משמעות החיים"? אכן איננה קלה להתמודדות לאנשים שאינם מאמינים בעולם הבא, ובייחוד לאינדיבידואליסטים שבהם. לא בכדי הנוסח הזה הצליח לפרנס את טרדותיהם המחשבתיות של הבריות בתקופה, שבה האמונה בעולם הבא הלכה והתרופפה. השאלה איננה קלה למי שאינם מאמינים בעולם הבא, כיוון שהם אינם יכולים להשיב את אותה תשובה שעבור האדם הדתי היא פשוטה ביותר: המשמעות של החיים היא צבירת הזכויות/חובות, שיקנו את חלקם בגן עדן/ גיהינום. משמעות החיים היא היותם מסדרון לעולם הבא. ולכן, הכרעתו של קהלת מתבקשת: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא, ואת מצוותיו שמור".

אך, כיצד אדם חילוני יכולה להתמודד עם השאלה הזו[1]? כדי לענות על כך הבה ונבין קודם כל את רכיבי השאלה. מהי משמעות? משמעות היא מובן או תכלית.  דומני, שהשאלה המודרנית המציקה: "מהי משמעות החיים"? מתכוונת במשמעות לתכלית, ולא למובן. ראשית, כך כיוון שהשאלה: "מהו מובן החיים?" אמורה להטריד אנשים חושבים דתיים וחילונים בה במידה או לפחות בהפרש בלתי עצום,  ולכן נתקשה להסביר את הקושי האדיר, שהיא מעלה בפני האדם החילוני לעומת זה, שהיא מטילה על האדם הדתי. שנית, השאלה מהו מובן החיים – ובטח שבמנותק מתכלית – נראית לי שאלה בלתי חשובה מכדי להידון לפני ולפנים, ואין ברור די למה הכוונה בשאלה זו. על כל פנים, אני מעוניין לדון בשאלה מהי משמעות החיים שמעסיקה אותי, שהיא מהי תכלית החיים? מעניין גם לראות, כי ויקטור פרנקל שדיבר על פשר החיים, מסבירו כ"למה אדם חי?"

כשאנחנו מדברים על משמעות החיים, אנחנו מדברים על תכלית החיים. אבל תכלית החיים שלי למי? הבה נבחין בין שני מובנים אפשריים של השאלה. האחד הוא "מהי תכלית החיים שלי לאחר/ים"? והשני הוא "מהי תכלית החיים שלי לעצמי? (כמובן, ייתכן מובן שלישי משולב – התכלית לאחר/ים וגם לי). מי שמחזיק במובן הראשון של השאלה הוא ויקטור פרנקל. כך, למשל, הוא כתב: "ההוויה האנושית, פירושה שלעולם האדם מופנה או מכוון אל משהו או אל מישהו שאינו הוא עצמו: אל משמעות שיש להגשים אותה, או אל אדם אל יצור אנושי אחר, שיש לפגוש אותו, אל עניין שיש לשרת אותו, או אל אדם שיש לאהוב אותו. רק במידה שאדם חווה את ההתעלות הזו מעבר לעצמו בהווייתו האנושית, הרי הוא נעשה אנושי באמת או יישות עצמאית אמיתית". ויתר על כן, "הגשמת עצמו של האדם היא, ובדין שתוסיף להיות לעולם, התולדה שלא בכוונה תחילה של ההתעלות מעבר לעצמו" (הזעקה הלא-נשמעת למשמעות, ע' 37).

אם נאמץ, בדומה לפרנקל,  את המובן הראשון של השאלה -  משמעות החיים לאחר/ים, הרי שמשמעות החיים היא מאוד ברורה, והיא תלויה בפועלו של האדם. המשמעות היא מידת הנזק והתועלת שהפרט גורם לפרטים אחרים (מנקודת מבט אינדיבידואליסטית) או לקולקטיב/ים אחרים (מנקודת מבט קולקטיביסטית). כמובן, אז תעלינה השאלות מהו נזק ומהי תועלת, ואז אנו עלולים להיקלע למעגליות, כיוון שהתשובה לשאלות האלה יכולה להיות תלויה בתשובה לשאלה, מהי משמעות החיים. מיל רואה במקסום האושר כטוב העליון כנגזרת מתפיסתו את משמעות החיים. איני יודע, עד כמה אנחנו באמת מכוונים למובן זה של השאלה (קרי משמעות חיי לאחר), כשאנו מוטרדים ממשמעות החיים. ראשית, אני מפקפק בכך שאנו כה מוטרדים ממשמעות חיי האני לאחר,  כיוון שבני אדם אגואיסטים מדי מכדי להיקלע למשברים אקזיסטנציאליים בגלל השלכת חייהם על הזולת. שנית, אני מפקפק בכך, כיוון שהתשובה – לפחות במבט ראשון – נראית פתאום פשוטה מדי, ולכן כנראה לא התכוונו להתחבט בשאלה זו, שאיננו מוצאים מנוח אינטלקטואלי ממנה. יחד עם זאת, אפשר שאנו מתחבטים בשאלה, אם אכן ליחיד יש השפעה על האחר/ים. אם אנחנו מדברים על ההשפעה על ההיסטוריה, הרי שהבוננות המרקסיסטית על חוסר השפעתו של היחיד על ההיסטוריה תהא תקפה לפחות לגבי 99.99% מהאנושות. אבל, כן יש השפעה אדירה ליחיד על יחידים אחרים. המכתם המשנאי: "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא" – מכיר במלוא המשמעות של השפעת היחיד האחד על היחיד השני. שלישית,  לו המובן שאנו מתכוונים אליו היה משמעות חיי לאחר, אולי לא היינו כל כך מוטרדים, שכן אז משמעות השאלה הייתה למעשה, איזה אינסטרומנט אני לאחר, מה שייתפש בעיני קאנטינים כפסול.

ולכן, דומני, שכאשר אנחנו מוטרדים ממשמעות החיים, אנחנו מתכוונים לשאלה: מהי תכלית החיים שלנו לעצמנו? אנחנו מכוונים בכך לאתר את התוצאה של חיינו על עצמנו. התשובה לשאלה זו היא גם כן פשוטה: אם מותי הוא הסוף של האני שלי, הרי שלחיים שלי אין שום השלכה עלי. לחיים שלי אין תכלית לי. לפי תפישה חילונית, לאחר החיים אמות ואתפוגג, ולכן בוודאי אין משמעות לדבר – כולל החיים שלי – לי לאחר מותי. וכשאנחנו מדברים על תכלית החיים לי, אנחנו מדברים על תוצאות, קרי על מה שקורה לאחר צאת נשמתי. ומעבר לכך, אנחנו יודעים מחוקי ניוטון, שלגוף אין השלכה על עצמו. (הכוחות הפנימיים מבטלים אלו את אלו). גם הברון מינכהאוזן אינו יכול לרומם עצמו בציצית ראשו. ובדומה לכך, הביטוי משמעות X ל-X הוא סתום, גם כאשר X הוא החיים. התשובה היא או שאין משמעות ל-X על X, או שבכלל אין פשר לשאלה. שתי התשובות האלה אכן עלולות לקלוע לתחושת קדרות. אבל, צריך לזכור שחוסר הפשר אמור לגבי השאלה עצמה.

גישה מעין זו למשמעות החיים, קרי גישת משמעות חיי לעצמי, ניתן למצוא בשירו של ייטס (בתרגום אורי ברנשטיין, יצא בהוצאת "קשב"): "אז מה?":

 

"בבית הספר חשבו כל חבריו

שיגדל להיות איש מפורסם;

הוא כמותם חשב וחי במחושב

ואת כל נעוריו מילא עמל רב;

'אז מה'? זימר צל אפלטון. 'אז מה?'

 

והיו קוראים לכל מה שכתב,

ואחר שנים מספר צבר

די ממון לכל צרכיו,

ורעים שבאמת היו לרעיו;

'אז מה' זימר צל אפלטון. 'אז מה'?

 

כל חלומותיו הטובים קמו והיו

בית קטן עתיק, אישה ובת ובן,

חלקה שבה שזיף וכרוב צמחו,

ומשוררים שבעקביו נכרכו;

'אז מה' זימר צל אפלטון. 'אז מה'?

 

'המלאכה הושלמה' חשב לעת זיקנה,

'בהתאם לתכנית מילדות;

שיזעמו השוטים, אך דבר לא השתנה

ומשהו עד כדי שלמות נבנה';

אך בקול רם יותר זימר הצל, 'אז מה'?

 

אם משמעות החיים היא אכן תכליתם לי, הרי שאכן אין משמעות והשאלה: 'אז מה' לגבי משמעות החיים במקומה. אין נפקא מינה אם חייתי חיים מאושרים או אומללים, כיוון שהמשמעות לי אחת היא – אפס. ולכן 'אז מה'? הרי מקרה האדם כמקרה הבהמה. המשמעות של חיי כל פרט מהם לעצמו אחת היא – אפס. לאחר מותי לעצמי צודק ייטס: "דבר לא השתנה", ואין נפקא מינה מה קרה בדרכי מעפר אל עפר. לא בכדי שירו של ייטס מקבל את חוזקו מסופו. טול ממנו את הבית האחרון, ונטלת ממנו עד עוקצו.

התשובה: "לא כלום" לשאלה: "מה משמעות החיים?" יפה, כמובן, גם לשאלתו של קהלת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש?" לאדם אין שום יתרון בכל עמלו אשר יעמול. הוא ימות, והוא עצמו לאחר מותו לא יפיק מכל עמלו כלום. וגם על התהילה אחרי מות יפים דבריו של היינה: "התהילה תחם קברנו. דברי הבל! דברי כסל!" (בתרגום שלמה טנאי).

אך מדוע לנו להיות כל כך קודרים, על כך שאין משמעות לחיינו לעצמנו, אם השלמנו עם כך שאנחנו צפויים למות?

דומני, שהשאלה היותר טורדת מאותה שאלה חסרת פשר או כמעט חסרת פשר של, מהי משמעות החיים, היא זו שנקבל באמצעות מודיפיקציה קלה: "מהי המשמעות בחיינו?". כעת מובנה של השאלה יהיה מה המשמעות (תכלית) של חלק בחיינו? ואם אנחנו מדברים על התכלית לעצמנו, המובן יהיה, מה התכלית של יחידה אחת בחיי ליחידה אחרת בחיי? מה התכלית של מעשה אחד או פרק אחד בחיי להמשך חיי? הפעם יש לשאלה פשר, שגם הופך את הדיון בה למעשי. כעת אפשר להתווכח, אם משמעות של שבריר רגע אחד בחיים שלי לרגעים האחרים בחיים שלי היא מקסום הנאה, או מקסום רצונות מסופקים, או השגת עוצמה, או הוכחה שהאל בחר בי, או השגת אהבת אם, או התמודדות עם הבדידות?

מודיפיקציה דומה תהפוך גם את השאלה של קהלת למעניינת יותר. מעניין לשאול: "מה יתרון לאדם בחלק מעמלו אשר יעמול תחת שמש"? גם הפעם חלף התשובה החד משמעית: אפס, נוכל לקבל מספר תשובות, שנוכל להתווכח עליהן: הנאה, סיפוק רצונות, עוצמה, כסף, הפגת הבדידות, סימולטאניות של הנאה וסיפוק – איש איש ואלוהיו, אלוהים שקיים בשאלה זו.

 

 

 



[1] מאמר זה איננו מניח חילוניות כהנחה מקדמית של הדיון. גם אדם שמאמץ נקודת מבט דתית יכול לדון בשאלה: כיצד אדם חילוני יכול לספק תשובה לשאלה? זאת ממש כמו שדבורקין טען בצדק, שגם כומר יכול להתפלפל בדיון תלמודי.

להמשך הפוסט

אפליה מתקנת זה לשבץ נשים ערביות/ מזרחיות/ חרדיות

אורי וייס | 23.12.2014 | 18:23

אני מבין את העמדה, שלפיה הבחירות המקדימות צריכות להיות עיוורות צבעים ומגדרים – בלי שום שריונים לנשים ולמיעוטים. אני גם מבין את העמדה, שדמוקרטיה היא משטר של נציגים, ושיש קבוצות שסובלות מאפליה מובנה וייצוג חסר, ולכן יש לשריין מקומות לפי מפתח מגדרי או דתי או אתני.

אבל, יש עמדה אחת שהיא נטולת הגיון: להעניק שיריונים לקבוצות חזקות, לקבוצות שכבר מיוצגות מעבר לחלקן באוכלוסיה. אני רוצה לטעון, שזה בדיוק מה שמתקיים בפוליטיקה הישראלית.

מפלגת העבודה משריינת מקומות לנשים. התוצאה של כך בבחירות האחרונות הייתה שארבע נשים יהודיות-אשכנזיות התברגו לכנסת, ארבע מתוך חמישה עשר צירי המפלגה.  קבוצה המונה כ-20% מהאוכלוסייה קיבלה בזכות השריון המשווין 26.67%, קרי יותר מחלקה באוכלוסיה. לעומתה, קבוצת הנשים הלא אשכנזיות, בין יהודיות ובין ערביות, שמונה 30% מהאוכלוסייה קיבלה 0%.

אנו יכולים לעשות אף חיתוך חד יותר, ספציפי יותר. מדובר בקבוצת הנשים החילוניות-יהודיות-אשכנזיות-ותיקות. הקבוצה הזאת זוכה לייצוג-יתר גדול יותר.

כך הם גם פני הדברים במרצ. 50% מהמפלגה הן נשים. הידד לשוויון! אלא שכל הנשים הן יהודיות-חילוניות-אשכנזיות.

תקנוני המפלגה באים לקדם את השוויון ולהציע מסלול של אפליה מתקנת, אלא שבמקום שתיכנסנה דרכו נשים מופלות לרעה, נכנסות דרכו נשים מקבוצות מופלות לטובה.

לכן, המפלגות האלו צריכות לנקוט באחד משני מהלכים: או לבטל את השריון, או להעניק שריון לאישה ערביה/ לאישה מזרחית/ לאישה חרדית. 

יש חשיבות יתרה לשיבוץ נשים מחברות סגורות ברשימות השמאל. מצד אחד, הייצוג שלהן במפלגות המייצגות את החברות הסגורות הוא לקוי ביותר. מצד שני, בגלל אפלייתן יש חשיבות יתרה לכך שקולן יישמע בכנסת. הדבר גם יכול להניב רווח אלקטורלי ולשבור דפוסי הצבעה מסורתיים לטובת מפלגות הימין. כדאי שמפלגות השמאל יתחרו, למשל, על קולן של הנשים החרדיות.

 בבחירות האלה אכן עולה תביעה מצד נשים חרדיות לשיבוץ נשים ברשימות החרדיות, אלא שדרישתן נדחית. זו הזדמנות של מפלגות השמאל להתחרות על הקולות האלה, דבר הטומן בחובו שתי ברכות: מעבר קולות לשמאל ותמרוץ המפלגות החרדיות להיפתח. 

להמשך הפוסט