שולמית אלוני שלי היא מי שבבתי הספר שלי נתפשה כסמל של ההם המסוכנים והכופרים, וכמי שאחר כך למדתי אצלה קורס לזכויות אדם, מה שהיה ניצחון מתוק עבורי. מה שהיה מיוחד בה בתור מרצה, ואולי בכלל, היה במה שנמצא ברווח שבין מילותיה. אתה נושם בו אוויר מחדד חוש צדק ולומד, כיצד לריב על ערכים. בהיבט הזה, היא הייתה אמנית של הומניזם. הקתרזיס בקורס שלה היה הרגע, שבו ניתחה את פרשת קמפ-דיוויד: "קמפ-דיוויד נכשל, כיוון שברק השפיל את ערפת. אנשים שוכחים כאב פיזי, אך לא נפשי. אחרת אישה לא הייתה רוצה ללדת עוד פעם. דעו לכם: אף פעם אל תשפילו בני אדם". איני נלהב ממרצים מטיפים, מגוייסים או דידקטיים, אבל אצל שולמית אלוני היה מדובר בדברים שפשוט פרצו ממנה, כאילו לא היתה יכולה להימנע מלהמשיך לשאת אותם אך בקרבה, גם לו מאוד רצתה בכך.

 שולמית אלוני אהבה לגולל נרטיב על מקום זכויות האדם בפוליטיקה הישראלית דרך הביוגרפיה שלה. הסיפור שלה מתחיל במגילת העצמאות ובקווי היסוד של הממשלה הראשונה, שהבטיחו זכויות אדם באופן שהיה לרוחה, עובר אל ימי בראשית של בג"ץ שלא הכיר במעמדה החוקתי העליון של מגילת העצמאות וממשיך למריבות שלה עם גולדה שהפטירה בה: "אצלנו לא אומרים: אני חושבת, אלא אנחנו חושבים"; "זכויות אדם זה אגואיזם". האמוציות בעבעו בה, כשנהגה להצמיד לגולדה את הסיפור, שאבא אבן אמר עליה, שיש לה אוצר מילים של 300 מילה, חבל רק שהיא משתמשת ב-200.

 שולמית אלוני היא מעצבת ההומניזם הציוני, והציונות סימנה את גבול הביקורתיות וההומניזם שלה, גבול שהיא באחריתה ניסתה להזיז, ובלבד שלא יוציא אותה מהכלל הציוני, מה שהוביל אותה לבלבול. לצד התנגדותה לכיבוש, שולמית אלוני עד מהפך זקנתה התנגדה לסרבנות. הטיעון שלה היה שחיילים צריכים לסרב לפקודות בלתי חוקיות בעליל שיינתנו בשטחים. השבתי לה בקורס, שהיא מחמיצה, שגם מלאך שיעשה במלאכה, המפקידה בידיו כוח דיקטטורי, לא יוכל לה; ושעצם ההשתתפות בכיבוש היא פשע.

 על עניין הסרבנות נתגלע עימות בין אלוני, לימים כלת פרס ליבוביץ', לבין ישעיהו ליבוביץ'. כך כתבה לו: "אני מציעה לך למצוא שק אגרוף אחר למרות שנאתך הבוערת לגב' אייכמן-אלוני". היא ניסתה לצחצח עצמה בכך שרצ הכילה עשרה סרבנים במקומות לא ריאלים ברשימתה. ייאמר לזכותה, שלבסוף חתמה על עצומת התמיכה בסרבנים.

עימות נוסף בין ליבוביץ' לאלוני היה סביב פרשת גירוש אנשי החמאס ללבנון, גירוש שהיה בלי זכות טיעון על ידי ממשלה שמרצ היתה חברה בה. ליבוביץ' העלה אז על שרי מרצ: "יש אנשים שבשעת מבחן מתגלים כסמרטוטים". לחובתה של אלוני יש גם לזקוף, שהיא כיהנה בממשלה שהיתה אחראית להטלת משטר כיבוש על לבנון, כמו גם ל"ענבי זעם" על פשעי המלחמה הנוראיים שבו.

  אלוני נמנתה על העותרים לבג"ץ בדרישה לרשום אותה כבת הלאום הישראלי. היא ביקרה את חוקי היסוד מ-1992, על שעיגנו את מדינת ישראל כיהודית. אבל, הנימוק שלה היה כזה, שלא הפריד אותה מן הציונות: ישראל הוא אבי האומה, ועל כן מיותר לציין שמדובר במדינה יהודית. די בכך שקוראים לה ישראל. היא בכך כאילו אימצה את האידיאולוגיה של הכנענים או הלל קוק ויוסף אגסי, אבל תוך פרשנות יוצרת ומבולבלת ללאומיות ישראלית, כזו שנוטלת את עוקצה. הצלילות האינטלקטואלית שלה, כמו ההומניזם שלה, היו חסומים. כשבנה, אודי אוני, כאילו הזמין אותה לריב על כל הקופה, הריב על הציונות בסרטו, היא סירבה, תוך שמשל אמרה: עזוב אותי, נולדתי ציונית, ולא אוכל לשנות זאת.

 כפמיניסטית שולמית אלוני התגלתה במלוא הדרה. היא קראה לספרה: "נשים כבני אדם". הביקורת שלה היא קודם כל על הדה-הומניזציה של נשים. היא הושפעה מאוד מרוזה לוקסמבורג, אבל הפמיניזם של אלוני היה ליברלי מובהק: היא סירבה להצטרף לגלים מאוחרים של פמיניזם בישראל, שתבעו וויתור על העקרונות הליברלים של המשפט הפלילי בעת עיסוקו בעבירות מין. לכן, היא אף התנגדה להעמדתו לדין של חיים רמון. לצד זאת היא נאבקה נגד דיני המשפחה השוביניסטים של ישראל, מה שפמיניסטיות דהיום משלימות איתו.

 אלוני כאמור הושפעה מרוזה לוקסמבורג, ויש לשער, שכך גם לאה גולדברג, מתרגמת ספרה "מכתבים מבית הסוהר", ספר שלו אלוני כתבה הקדמה. הפמיניזם של גולדברג מחייב מאמר משלו, אבל תמצית הפמיניזם ההומניסטי של גולדברג מציג יפה גם את זה של אלוני: "מוזר הדבר, כמה פעמים שמתי לב – אתם הגברים, כשהנכם ביניכם לבין עצמכם, אינכם יכולים להתגבר על הצורך המשונה הזה לדבר על נשים – כאנטישמים על היהודים".

 שולמית אלוני נתפשה כסמל של אנטי-דתיות, אבל היא דווקא הייתה ממצילות היהדות הגדולות. ברוך קורצווייל התריע בצדק על נטישת ריב הערכים ביהדות. לצד זאת, מי שקיים את ריב הערכים מן הצד המשכיל, קורצווייל ביקר אותה כמי שמציע יהדות, שקיומה הוא ביטולה. זה היה הפח הגדול שקורצווייל טמן ליריביו, ואלוני לא נפלה בו. לצד כפירה מובהקת, אלוני תבעה לשאוב במסננת מן היהדות עקרונות של הגנה על הגר, התנגדות לענישה קולקטיבית וכו'. אבל, ברבדי היהדות שעיינו זכויות אדם, אלוני בעטה גם בעטה.

 לצד כך שהשיבה רוח חיים ביהדות, אלוני לא אהבה חרדים, ולעתים גם סלדה מהם. השנאה האישית שלה לא הותרה בתחום הפרטי, אלא גלשה גם לאלוני הציבורית. היא התקשתה גם להתאפק מלהעליב באופן אינפנטילי את מנהיגיו הרוחניים, כמו למשל התעקשותה לקרוא לעובדיה יוסף, יוסף עובדיה. זו היתה שגיאה מהותית וטקטית שלה. אבל, יש לומר לזכותה, שברגע האמת אלוני ניאותה להקריב את כיסאה שלה כשרת חינוך כדי לחזק את קואליצית רבין במטרה לקדם את השלום.

 הישג מרכזי של שולמית אלוני הוא בהעמקת שיח זכויות האדם בפוליטיקה המפלגתית. היא התגאתה בפועלה של הקמת רצ ומרצ. אבל, כאן גם היתה נפילה גדולה של שולמית אוני. היא לא השכילה לרכז סביבה הומניסטים מרדנים ומשכילים. לצידה ברצ התגודדו ביטחוניסטים דוגמת יוסי שריד ורן כהן. מרצ של ימי פוסט אלוני עד ימי גלאון היא מפלגה, שאתה פוגש בה בשבוע האחרון של ההפגנה נגד המלחמה הנואלת. בעידן גלאון מתחילים את המלחמה בשתיקה, ממשיכים בכמה הסתייגויות וגומרים בהפגנה בכיכר, שמכריזים בה אחרי המלחמה, שמרצ התנגדה לה מהיום הראשון. מאז פרישת אלוני עד עידן גלאון (ועד לא בכלל) מרצ היתה למפלגה, שבצמתי ההכרעה ניצבה ימינה ממפלגת העבודה: יו"ר מרצ, יוסי שריד, היה מהמתנגדים הבולטים לנסיגה מלבנון. הוא אף ממכשיליו הגדולים של פסגת קמפ-דיוויד: בשל מחלוקת על זוטות הוא פוצץ את קואליצית ברק ערב קמפ-דיוויד, כך שברק נסע לשם עם קואליציה של שלושים חברי כנסת, מה שהגביל אותו מלהגיע להסכם (ייאמר לחובתו, שגם ממרחק הזמן הוא לא חזר בו). יו"ר מרצ הבא, יוסי ביילין לא התנגד למלחמת לבנון השנייה ואף העלה את ההצעה המבריקה לתקוף את סוריה. יו"ר מרצ הבא חיים אורון דחף למלחמה בטרם "עופרת יצוקה". וכך העידה שלי יחימוביץ': "ברק לא רצה לצאת למבצע עופרת יצוקה והוא בפירוש נכנע ללחץ פוליטי. אני יודעת את זה בוודאות. הייתי שם. ברק חשב שאפשר יהיה להגיע לאותן תוצאות בלי מבצע שיהיה לו מחיר כבד. ראיתי את השחיקה ואת הלחץ הפוליטי שהופעלו, את המניפולציות של אולמרט, את הדחיפה של ציפי לבני, והקש ששבר את גב הגמל היה כשג'ומס קרא לתקוף בעזה". עוד שמאל כזה, ואבדנו. 

 משטיניה של שולמית אלוני אמרו עליה, שביום מותהּ צריך לערוך משתה. אני חושב, שהם צדקו. אלוני לא הציעה אופציה של אבל, אלא אופציה של לחגוג את החיים. היא סייעה להרבה אנשים להשתחרר מכבלים מדכאים ולעשות לחיים. וחבל שלא מספיק.