צילום: רמי שלוש

יש מחזות שאתה רואה, וניבט אל מול עיניך שפל מדרגה חברתי. אתה משפשף העיניים ומנסה להבין הכיצד. אך המציאות בשלה. היא אומרת: "פשוט חשוך".

מה לך מחזה קשה מהורה קובר את בנו בבחרותו? אלא שכעת הוסף לכך, שהאב הובל לשם במדי אסיר. לא סתם, אלא מדים כתומים – אלו שהתחילו כמדיהם של עצורי גוטאנמו והתגלגלו למדי האסירים בארץ. האב הוא הפעם אף אב שכול-חרב, מי שכביכול זוכה לאמפתיה האולטימטיבית של החברה. אני מתקשה להאמין, שהוא עטה אותם מדים שלא מחמת הכרח. וגם אם מרצונו, כלום מי מהסוהרים הרבים או הגנרלים הציע לו בגדים חלופיים?

להתיר לאביו השכול של עדן אטיאס להגיע להלוויתו רק בבגדי אסיר כתומים זה חוסר אנושיות משווע. לא די בכך שהמדינה עקדה את בנו על מזבח המלחמה, אלא שהיא גם מגוללת אותו ביום מר אבלו בזפת ובנוצות לעין כל. הופכים את מסע הקבורה של אב את בנו למסעו אל עמוד הקלון המודרני. כשקראתי אצל בלזק, כיצד הוליכו בצרפת גנבים אל קלונם, בשרי נעשה חידודין. אז עכשיו במחזותינו כך ייעשה לאב בהלווית בנו המצולמת? האם ממשה קצב, שהורשע באונס, המדינה דרשה להלך באירועי השמחה ששוחרר אליהם בבגדים כתומים? (וטוב שלא דרשו). כך המדינה אינה מכבדת אפילו אב חלל צה"ל ביום נופלו? עד כאן קהו החושים? היכן כל חברי הכנסת הפשיסטים, שרגילים לדבר גבוהה על זכויות החיילים ולקדש מתים? ואיה נושאי שם הדת בממסד? כלום הם אינם יודעים, שהתורה הקלה בעונשו של גנב שה יחסית לגנב שור, מתוך שהראשון נאלץ להתבזות בשאתו עליו, תוך שחז"ל הטעימו: "חסה התורה על כבודם של הבריות"?

אני רואה את המחזה וחושב על קינת דוד על אבשלום, אבשלום שמת תוך מרידתו באביו: " בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי?" גם המלך האכזר והנפשע נשבר אל מול כך. אני חושב על שיר השכול היפה ביותר שנכתב בעברית, "השיר על אחי יהונתן" של נתן זך: "…אני שמח שאנחנו יחד עם אבי שאול./ כשאתה מתקרב אני לעולם לא בהול./ לא עוד אני, בשעה שאתה מתקרב, בהול.//… צר לי על אחי יהונתן,/ אחי יהונתן הקטן./ מת אתה מוטל על הגלבוע./ אביך שאול היה הכי גבוה.// קוננו נשים על אחי יהונתן./ צר לי על יהונתן הקטן./ כשאעלה אני במדרגות הגבוהות/ עוד אזכור את אחי יהונתן בדמעות". ואני חושב על שירו של חנוך לוין: "אבי היקר, כשתעמוד על קברי/ זקן ועייף ומאוד ערירי/ ותראה איך טומנים את גופי בעפר/ואתה עומד מעלי, אבי// אל תעמוד אז גאה כל כך/ ואל תזקוף את ראשך, אבי/ נשארנו עכשיו בשר מול בשר/ וזהו הזמן לבכות, אבי..". אני חושב עליהם כפינת תרבות לחסות בה מפני הברבריות של הממסד פה, ואני חושב על השירים היפים האלו, כי אני רואה לנגד עיניי את השלב הבא: האנטי-שיר שנכתב על ידי המדינה: האב השכול, שנאנס לא לעמוד גאה או זקוף, אלא במדי אסיר; האב שנכפה ביום אבלו לא רק לא להיות הכי גבוה כשאול אב יהונתן, אלא כמוצב במדים המסמלים מעמד חברתי קצת שונה.

ובא לי לשאול: