למה אתם מאתרגים את אריה דרעי?

ורד לי | 16.03.2015 | 14:49

 

שלום מירב אלוש לברון, יש לי שם והוא לא יאיר לפיד. שמתי לב שבמאמר התגובה שפרסמת היום ב"הארץ" מחקת אותי ואת הזהות המזרחית שלי בצורה מתוחכמת והפכת אותי לשקופה.

קראתי בעיון את כתב ההגנה שלך. לרגע חשבתי שאת כותבת על המנהיג החשוב, חתן פרס נובל לשלום, נלסון מנדלה, שנאבק באפרטהייד והקריב את עצמו למען אחיו השחורים ונאסר על ידי שלטון הלבנים בדרום אפריקה ל-27 שנים. אבל כשקראתי בעיון את מאמרך הבנתי לתדהמתי שאת מגוננת על העבריין המורשע, אריה דרעי, אותו אדם שעשק את העשוקים, שהורשע בשוחד, בקבלת כספים במרמה ובהפרת אמונים ונידון לשלוש שנות מאסר (מהן ריצה שנתיים) ולקנס כספי, והוטל עליו קלון.

אני כנראה אצטרך לחכות לסרטון של התגלית החדשה בקולנוע האלטרנטיבי – אלי ישי, שיספר את הסיפור האמיתי על עמיתו אריה דרעי, יו"ר ש"ס.

"נזכיר כי לא היתה תמימות דעים ביחס למשפט דרעי או להיבטים מסוימים בו", את כותבת, ונשענת במאמרך על פרופ' דניאל פרידמן שסבר כי כתב האישום הציבורי כנגד דרעי היה צריך להימחק.

אזכיר, שדרעי הורשע בבית המשפט, ושהקריאה למחיקת כתב אישום והניסיון לתעתע בזיכרון הציבורי באשר להרשעה פלילית, רק בשל מוצאו האתני, היא סלילת מדרון חלקלק, שעלולה לאפשר בעוד תקופת זמן, למרק גם את שמותיהם של יגאל עמיר שרצח ראש ממשלה בישראל ושל הנשיא לשעבר, משה קצב, שהואשם באונס.

"דרעי לא מואשם בהתחלקות חד-פעמית או בהידרדרות זמנית, אלא במסע ארוך של מעשי רמאות", הבהיר במאמרו בשנת 1996, "בערות היא כוח", אריה כספי ז"ל, עיתונאי "הארץ" לענייני חברה וכלכלה.

ומומלץ לקרוא את פסיקתם הנוקבת של שופטי בית המשפט ביחס לעבירותיו של דרעי: "קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן – בתקופת היותו שר הפנים…חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות".

עבירת הקלון שאת מקלה בה ראש, מירב אלוש-לברון, ("מושג הקלון אינו לקוח מתחום המשפט, אלא מתחום המוסר"), היא לא "משימת עצור" בתוכנית "המירוץ למיליון". לא מדובר במשימה של השעיה שאחריה אפשר להמשיך בריצה להשגת המיליון. עבירת קלון כבדה, למשך שבע שנים, כפי שהוטלה על אריה דרעי נועדה לאותת לציבור שדרעי אינו יכול לחזור לחיים פוליטיים ולכנסת.

ועוד כתב אריה כספי באותו מאמר "בערות היא כוח": "דרעי הפך את המאבק בתקשורת ובשלטונות החקירה והתביעה למדע. שני מוטיבים חוזרים ללא הרף. החקירה לא הוגנת, החוקרים מושחתים, וכל מעשיו נעשו לשם שמים, למען בוחריו המקופחים".

בספר "ש"ס כאתגר" מגוללים בתיה זיבצנר ודוד להמן (הוצאת רסלינג) כיצד הוביל דרעי את ש"ס בשנות ה-90 בדרך שנעשתה פופוליסטית יותר ויותר. "הוא ערבב את הזיכרון המכאיב של המעברות והריסוס בדי.די.טי, שקידמו את פניהם של העולים מצפון אפריקה בימיהם הראשונים בישראל, עם גינויה של המדינה החילונית: "הם באו לבנות מדינה ציונית, ואנחנו באנו אל ארץ הקודש", היה פזמון שגור בפיו. ב-1999 קיבל החלטה נועזת, להעמיד את משפטו במרכז מסע הבחירות של ש"ס". דרעי שהשתמש עד אז בציניות באפליית המזרחים בחר להציג את עצמו כמקופח הראשי.

דוגמה עכשווית לכך שדרעי ממשיך באותה דרך פופוליסטית המנצלת את השקופים והחלשים למטרותיו אפשר למצוא בשימוש שעשה באחרונה באמירה של יאיר לפיד בעימות הטלוויזיוני בערוץ 2. את האמירה היהירה של לפיד "אני אשקם אותך" שכוונה רק כנגד דרעי, האסיר המשוחרר, ידע להפוך להאשמה קולקטיבית ולהשתמש בה כהסתה נגד הציבור המזרחי. דרעי כידוע, לא מהסס בימים אלה לנסות לגרוף קולות תוך שהוא משתמש בכרזות "מי אתה שתשקם אותנו?"

שעון קיר בדמות הרב עובדיה יוסף שנעשה במפעל zot.zot לשיקום אסירות משוחררות בשיתוף המעצב עמית שמעוני. צילום: תומר אפלבאום

במאמר התגובה התעלמה אלוש לברון מתהייה של רבים, כיצד חלק ממובילי השיח המזרחי העכשווי, שמרביתם חילונים רדיקלים המניפים דגלי פמיניזם קוראים להצביע למפלגה, המתייחסת בצורה חשוכה לקהילה הלהט"בית, מובילה את ההסתה נגד מבקשי המקלט ולאורך שנות פעילותה התנגדה לחקיקה חברתית (חוק הדיור הציבורי ועוד).

מאחר ואלוש לברון חמקה מתשובות אמיתיות, אני מאזכרת שוב את התהיות שהועלו במאמר שפרסמתי "השתגעתם, להצביע לש"ס?" – דרעי היה מחברי הכנסת שהצביעו בנובמבר 2013 נגד הצעת החוק להעלאת גיל הנישואין בישראל מ-17 ל-18. את משנתו בנושא זכויות האישה הציג בראיון ל-THE MARKER בינואר 2013, כשהסביר "שהכתובה היא המסמך הכי פמיניסטי שיש לאשה כי הבעל מתחייב לפרנס אותה". ש"ס היא מפלגה המדירה נשים ודי להיווכח איך ניסח מחדש באותו ראיון דרעי את ההגדרה להדרת נשים: "לנו יש שני מרחבים – יש את המרחב של הגברים ואת המרחב של הנשים. הרבנית עדינה בר שלום ורעייתי מרגישות הכי-הכי במרחב שלהן. הן לא רוצות להגיע לכנסת".

בספר "ש"ס כאתגר" מסופר על מפגש של פעילים חברתיים מזרחים חילונים ב-  1997 עם הרב עובדיה יוסף. המפגש נעשה בתיווכו של אלי ישי, הוא הוגדר כדו-שיח של חירשים והסתיים עד מהרה מאחר והתנאי הראשון של הרב היה שייקחו על עצמם עול תורה.

אלי ישי יצא אחרי מותו של הרב עובדיה יוסף לדרך עצמאית ופנה לימין הקיצוני. דרעי פנה לשמאל המזרחי החילוני האליטיסטי. בחושיו החדים זיהה דרעי שאם הוא  יסתיר את החזות החרדית של המפלגה וידקלם מסרים חשובים (ידבר על העדר ייצוג מזרחים על גבי שטרות הכסף, ימחה על העדר ייצוג נשים מזרחיות ברשימת הנשים שנבחרו ל"יקירות העיר תל-אביב") אז מרבית מובילי השיח המזרחי יאתרגו אותו, ימחלו לו ויעשו עבורו את הרעש הנדרש בתקשורת.

כנראה שרק אחרי הבחירות יתגלה לעדר שנוהה אחרי דרעי מה שהתגלה לאותם פעילים מזרחים שבאו לפגישה עם הרב עובדיה יוסף ב-97' – ש"ס היא מפלגה חרדית המורכבת ממועצה רבנית פטריארכלית שלא פתוחה לשינויים. זה פשוט זמן בחירות, ולדרעי באמת שיש כריזמה. כריזמה של נוכלים.  

להמשך הפוסט

מאהל ההומלסים שפורק יוקם מחדש כמבנה של קבע בתחנה המרכזית הישנה

ורד לי | 10.03.2015 | 15:56

  בתחילת דצמבר 2014, הקים אופיר אמינוב, מנהל עמותת "קורת גג" בסמטת עכו שבתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב מאהל זמני לתקופת החורף להומלסים, המכורים לסמים, שבמתחם התחנה. המאהל הוקם על שטח פרטי בהסכמת הבעלים והוא נתן מענה במשך 24 שעות ביממה של לינה ואוכל ללא תנאים והגבלה לכל אדם שהיה זקוק לכך. ארבעה ימים לאחר הקמת המאהל, הוציאה עיריית תל-אביב צו פינוי שהודבק בפתח המאהל. אמינוב הגיש בקשה לצו מניעה, אולם בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב דחה אותה וקבע כי המאהל יפורק ב-19 בינואר.

תיעדתי יחד עם צלם "הארץ" תומר אפלבאום ב"שטח הפקר – הארץ" את מאבקו הבודד של אמינוב להשארת המאהל עד סוף החורף ואת פירוק המאהל. ביום שני, ה-19 בינואר, ליווינו את ההומלסים שלנו במשך חודש וחצי במאהל והתבקשו לארוז את חפציהם ולחזור לרחוב. "אין פה שכנים, יש בסמטה הזאת רק תחנת סמים. ההומלסים נמצאים כאן והם זקוקים לפתרון כאן, במרחב המחייה שלהם בתחנה המרכזית. מה הם ייעשו עכשיו בקור? באמת דחוף עכשיו להוציא אותם ולפרק את המחסה הזה?" תהה אמינוב שוב ושוב בזמן פירוק המאהל. ההומלסים התפזרו אט אט מהמאהל תוך שהם מתקשים לקבל את פירוקו. "כשאנחנו מתעוררים בבוקר אחרי שינה ברחוב אנחנו תמיד מגלים ששדדו אותנו", הסביר סשה, הומלס מכור לסמים, בן 40, את נחיצות המענה עבורם. יש לילות שאנחנו ישנים בחוץ ואנשים מעירים אותנו במכות".

עלא, בן 48, מכור לסמים ולאלכוהול החל לישון במאהל ביום הראשון לפתיחתו. "הבעיה שלנו, ההומלסים בתחנה המרכזית הישנה, שאין לנו איפה לישון. אין לי בית בכלל, אני זרוק ברחוב", סיפר. "השתחררתי מהכלא ב-2007 ומאז אין לי בית. המשפחה שלי בנצרת לא מקבלת אותי". בשלוש השנים האחרונות הוא חי ברחובות התחנה המרכזית הישנה. "לפני שהגעתי למאהל", סיפר, "ישנתי ברחוב, במדרגות של בניינים, בחורבות נטושות, בזולות ועל המדרכה, אבל אנשים תמיד הזמינו משטרה. אנשים נבהלים כשהם רואים הומלס ישן ברחוב או בחדר מדרגות. אנחנו בסך הכל מחפשים מקום להניח ראש ואנשים נבהלים מאיתנו".

ביום הפינוי נראה טרוד ואבוד. "אני לא מרגיש טוב. לא עושה לי טוב לעזוב", אמר בכבדות תוך כדי אריזת חפציו לעגלה. אני לא יודע מה אני אעשה הלאה. אני אצטרך הלילה לחזור לישון ברחוב, לא יודע איפה", אמר בעיניים דומעות

אלכסיה, הומלסית בת 24, שנלכדה במבוך הסמים והזנות של התחנה המרכזית בגיל 17 וישנה לפני הגעתה למאהל ברחוב ובבתי לקוחות-זנות אמרה: "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי המקום הזה בימי הסערה והגשם. כשישנתי כאן הרגשתי שאני מוגנת בלילה. יכולתי לישון כאן בלי פחד שיאנסו אותי. כשאני ישנה ברחוב אני לא מוגנת, הכל יכול לקרות". תוך שהיא ארזה את חפציה והתכוננה לצאת, היא הביעה תהייה כל כך צלולה ומדויקת בתבונתה: "אני לא מבינה למה עיריית תל-אביב רוצה לפרק את המאהל? צריך להרחיב מקום כזה, לא להרוס אותו".  

אחדים מההומלסים ישבו ואכלו עוד ועוד מהאוכל שהוגש באותו בוקר, מנסים למלא רעב פנימי שאי אפשר להשביע; אחרים שכבו עוד קצת על המיטה מנסים ליהנות מדקות אחרונות של שכיבה על מיטה. את רגעי הפירוק האחרונים של המאהל לא יכולתי לראות. העדפתי להתרחק מהמקום. שברון הלב שלהם, הכעס המוצדק שהביעו, העצב שנגלה במבטם היו מפלחי לב.

המאהל ביום הפירוק. על חורבות המאהל הזמני להומלסים יוקם מבנה של קבע שייתן מענה של לינה ואוכל. צילום: תומר אפלבאום

למחרת פרסום הכתבה קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה, מרגשת ומחממת לב. רוני דואק, יו"ר "ציונות 2000" ומרכז שיתופים, שכיהן בעבר במשך שלוש שנים כיו"ר הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, ביקש לחולל שינוי.

"הכתבה שלך על פירוק מאהל ההומלסים בתחנה המרכזית נגעה לליבי ואני רוצה לסייע", אמר דואק, והציע לממן הקמת מחסה לינה של קבע להומלסים שיפעל 24 שעות ביממה במקום המאהל הזמני שפורק.  

אופיר אמינוב נאלץ לגנוז את הרעיונות המהפכניים שלו על המשך המאבק להקמת המאהל שפורק, והחל בעיניים חולמניות לסרוק את איזור התחנה המרכזית הישנה בחיפוש אחר מבנה מתאים. לפני כשבועיים וחצי איתר אמינוב מבנה והחל בתהליך שיפוץ להתאמתו כמחסה לינה. דואק שכר את המבנה לתקופה של שלוש שנים והוא נושא גם בעלות השיפוץ ואיבזור המקום.

"מבחינתי זאת ההתחלה, זה הצעד הראשון", מגולל דואק, איש עסקים ויזם חברתי את החזון שלו. "לא נראה לי הגיוני שבעיר מתקדמת ומתפתחת כמו תל-אביב יהיו אנשים ברחוב. אני מאמין שזאת בעיה שאנחנו כחברה מוסרית יכולים וצריכים לפתור. אני מעריץ אנשי שטח ואני בא מהמקום של היכרות עם בעיות חברתיות.

"אני לא תורם שמעביר המחאה ללא מעורבות אמיתית בשטח. אני מתעסק כבר 20 שנה בנושאים חברתיים ומאמין בעשייה אקטיבית ובמעורבות חברתית. נושא ההומלסים מעסיק אותי מאוד באחרונה ואני מתכוון להפוך אותו לאחד מהפרוייקטים של "ציונות 2000" – אנחנו מתכוונים למפות את הבעיה של ההומלסים, ללמוד אותה ולנסות להבין איך אפשר לחולל שינוי לעומק באופן מערכתי מבחינת מניעה, טיפול ושיקום. אני מתקשה להסתגל לתופעה המתרחבת של אנשים הישנים ברחוב".

בעוד כחודשיים יסתיים השיפוץ. המבנה יוכל לאכלס הומלסים מכורים – נשים וגברים – החיים בתחנה המרכזית הישנה, ולספק להם קורת גג במשך 24 שעות, מקלחת, אוכל ובעיקר הפוגה מהיומיום הגיהנומי.

"זה חלום שהתגשם", אומר אמינוב בעיניים בורקות. "אני לא מבקש מהעירייה הנחה בארנונה, ולא סיוע בתקציב ולא תמיכה. כל מה שאני מבקש זה רק שלא יהרסו לנו. העירייה והמדינה לא השכילו עד היום לייצר מענה כל כך הכרחי להומלסים בתחנה המרכזית הישנה, אז אני מבקש שלפחות הפעם כשהמענה הזה בא מאזרחים בעלי מוטיבציה שהם לא יחבלו ויטרפדו את הכוונה הטהורה. מענה כזה יכול להוות גשר לשיקום", מבהיר אמינוב. רק כשאדם מקבל יחס אנושי, תחושה מחודשת של בית והפוגה מהרדיפה אחר הסם הוא יהיה פנוי רגשית לשמוע על אפשרויות של גמילה ושיקום".

ביום ראשון הייתי בתחנה המרכזית הישנה. יבגני, הומלס בן 47, מכור לסמים, סיפר לי בייאוש שהוא ישן על ספסל ובמקומות מחבוא. "עוד מעט יהיה לך מקום לינה ראוי", לא התאפקתי וסיפרתי לו על המחסה שנמצא כעת בשיפוץ. "באמת? עוד חודשיים זה יהיה מוכן?", חייך בעיניים בורקות. "כן", הנהנתי, "אבל זה עדיין סוד. אל תגלה".

 

  

 המאהל ביום הפירוק. "העירייה והמדינה לא השכילו עד היום לייצר מענה כל כך הכרחי להומלסים בתחנה המרכזית הישנה, אז אני מבקש שלפחות הפעם כשהמענה הזה בא מאזרחים בעלי מוטיבציה שהם לא יחבלו ויטרפדו את הכוונה הטהורה". צילום: תומר אפלבאום

 

 

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

עוזב. ולא מרצון

ורד לי | 22.02.2015 | 07:30

 

  נג'מלדין (נדים) עומר, בן 29, מהלך ברחובות דרום תל אביב כמדריך טיולים מיומן. בהליכה בוטחת הוא מקצר ופורם רחובות מתפתלים, נע בידענות בין בתים מגובבים בצפיפות וחצרות בטון מוזנחות וניכר שהוא מכיר כל קפל מוצנע ונסתר בעיר.

 ארבע שנים הוא חי בינינו. הוא נמנה על מנהיגי הקהילה של מבקשי המקלט, מייסד ומנכ"ל ארגון SRO לסיוע לפליטים סודאנים, לקח חלק בארגון צעדת המחאה של מבקשי המקלט בחורף שעבר, מיוזמי קבוצת התיאטרון "אחד שחור חזק", עורך סיורים לישראלים בתחנה המרכזית ומרבה להתבטא בתקשורת על מבקשי המקלט ודרום תל אביב. הוא דובר עברית רהוטה, קורא עיתונים, גולש באתרי אינטרנט ומעורה באקטואליה. אבל השבוע הוא מתכוון לחתום על טופס "עזיבה מרצון" ולעזוב לדרום סודאן. 

 "אני מתקשה לקרוא לזה 'עזיבה מרצון'", הוא אומר. "קיבלתי לפני כחודש זימון לחולות. מבחינתי, ישראל מאלצת אותי לבחור בין מוות פסיכולוגי איטי במתקן כליאה לבין יציאה מישראל הכרוכה בסכנת מוות. אני בוחר בסכנה. אני לא יכול להיות כלוא במדבר ללא משפט ובלי ידיעה מתי אשתחרר". 

 אחרי הצו הראשון שקיבל מרשות האוכלוסין וההגירה להתייצב במתקן חולות, הוא היה אופטימי וניהל מאבק, בעזרת עו"ד אסף וייצן מהמוקד לפליטים ומהגרים, כדי למנוע זאת. "הצלחנו", הוא אומר, "אבל זאת היתה שנה קשה". לדבריו, בעוד שמבקשי מקלט נדרשים בדרך כלל לחדש את אשרת השהייה שלהם כל חודשיים־שלושה, הוא נדרש לחדש אותה כל חודש, ולפעמים נדרש להגיע לשם ארבע פעמים בחודש. לכן, הוא אומר, "כשקיבלתי לפני כחודש צו התייצבות חדש לחולות, הרגשתי שאולי לא היה בכלל שווה להיאבק מלכתחילה. הובסתי. קשה לי להגיד את זה, אבל אני מרגיש שביזבזתי ארבע שנים בניסיון להסביר לחברה הישראלית שברחתי לכאן כדי להציל את חיי".

עומר מתכנס בעצמו. "אני מבין את ההשלכות של העזיבה שלי על הקהילה של מבקשי המקלט בישראל", הוא אומר. "אני יודע שזה יכול לשבור אחרים. אני כבר נחוש לעזוב, אבל מתקשה לספר את זה לחברים ולבני הקהילה. יהיו רבים שיגלו את זה דרך העיתון או סמוך ממש לעזיבה. זאת החלטה ששוברת את לבי".

נג'מלדין עומר. "הובסתי. אני מרגיש שביזבזתי ארבע שנים במאמץ להסביר לישראלים שברחתי לכאן כדי להציל את חיי". צילום: דניאל צ'צ'יק

 הוא נולד בחרטום שבסודאן. בן בכור להוריו ולו ארבע אחיות ואח. הוא משתייך למשפחה אמידה, הוא למד בתיכון ובאוניברסיטה. "סודאן בערה כשהייתי סטודנט", הוא מספר, "גדודי מיליציות טבחו בתושבי הכפרים, אנסו נשים, שרפו מחוזות שלמים. הממשלה התחילה לחדור גם לאוניברסיטה — התחילו פתאום להכניס למערכת הלימודים שיעורי דת, לצמצם את שעות הלימוד שלנו ולנסות לגרום להפרדה בין גברים ונשים. הפכתי לאקטיביסט. ארגנתי פעולות מחאה: הצגות, הרצאות, הפגנות. התעודה שלי מעידה על היחס של הרשויות אלי. לפני שהתחלתי בפעילות הציונים היו בין 90 ל–100, ברגע שהתחלתי לעורר סטודנטים לפעולה, הציונים צנחו. כשהשלמתי את התואר בהנדסת טקסטיל, הבנתי שבחרתי בתחום הלא נכון. הייתי צריך ללמוד סוציולוגיה ולהתמקד בעשייה חברתית". 

בשנת 2010, בעת הפגנה, חבר למאבק נדקר למוות. "כולם ראו", הוא אומר, דמעות בעיניו. "המשטרה לא עצרה את הדוקר, היא איפשרה לו לחמוק. האמבולנס הגיע למקום רק אחרי שעה וחצי. אני ברחתי, ירדתי למחתרת. הייתי מבוקש וחייתי עשרה חודשים בדירות מסתור. אבל לא יכולתי להיות במנוסה לאורך זמן, זה לא האופי שלי. ידעתי שיש לי שתי אופציות: להצטרף למורדים, או לברוח מסודאן ולחפש מקלט במדינה אחרת. בחרתי בדרך השנייה. אני לא מאמין בלחימה, בהריגה ובשימוש בנשק. בחרתי לנסות לבקש מקלט במדינה שתכיר בי כפליט".

ב–2011 הוא ברח למצרים ומשם לישראל.  בדרך, הוא אומר, "ראיתי גופות של מבקשי מקלט, בגדים ונעליים שנותרו מאחור. הבדואים השאירו אותנו במשך שלושה ימים במצב של רעב וצמא, היחס היה משפיל ואלים מילולית, נשים שהובלו בקבוצה אחרת נאנסו, היתה סחיטה כספית עד לרגע האחרון — כשהגעתי לגבול כיוונו אלי רובה ואחד המובילים הבדואים ביקש ממני עוד כסף".

 עם כניסתו לישראל הוא הועבר לכלא סהרונים. "אף פעם לא הייתי לפני כן בכלא", הוא אומר. "אחרי שלושה חודשים התחלתי לתהות. אמרתי שאני לא מבין למה אני כלוא. הסוהרים אמרו לי 'אתה רוצה לעבוד?' ושלחו אותי לעבוד בכלא קציעות עם האסירים הפלסטינים במשך חודש. אחר כך החזירו אותי לסהרונים לשבוע ושיחררו אותי". 

 נג'מלדין עומר. "ישראל מאלצת אותי לבחור בין סכנת מוות למוות פסיכולוגי בכלא. אני בוחר בסכנה". צילום: דניאל צ'צ'יק

 קל להבחין שהוא משתייך למעמד הגבוה. החיים כמבקש מקלט בישראל לא מחו את האצילות שלו, לא שחקו את הנסיכות הטבעית הטבועה בו, לא רמסו וצמצמו את אופיו האינטלקטואלי תאב-הידע.

עם שחרורו עבד לפרנסתו ובמקביל למד באולפן לעברית. "היו לי הרבה חלומות כשהגעתי לכאן. רציתי ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטה. אמרו לי בשיחה שזה עולה 40 אלף שקל והבהירו לי בעדינות שאין לי מעמד, כך שזה לא אפשרי", הוא אומר בחיוך עצוב. 

עומר השתלב בעבודה במלון באילת. "זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שעבדתי", הוא אומר. "אני משתייך למשפחה אמידה, אף פעם לא עבדתי אלא למדתי באוניברסיטה ופתאום הבנתי שהעבודות היחידות המוקצות לי כאן הן ניקיון, שטיפת כלים ומלצרות. זה הלם שקשה להסביר אותו".

 בעבודתו כמלצר במלון, הוא אומר, "שמתי לב שמבקשי המקלט שמנקים את המלון משתמשים בחומרי ניקוי מסוכנים ושבית המלון לא מספק להם כפפות ומסכות בד להגנה מהאדים הרעילים. ריכזתי את כל העובדים, הסברתי להם שיש סיכון בריאותי בזה והנחיתי אותם לכתוב מכתב להנהלה ולדרוש את זה. הנהלת בית המלון חקרה מי יזם את הפעולה ופיטרה אותי. העובדים במלון התמרדו והצהירו שאם אני מפוטר אז הם עוזבים איתי. לבסוף הנהלת בית המלון התנצלה והציעה לי לחזור לעבודה, אבל סירבתי. שמעתי שיש בעיות בדרום תל אביב וחשבתי שאולי שם אני אצליח לעזור יותר לבני הקהילה שלי". 

 בגינת לוינסקי בדרום תל אביב הוא נהג כפי שנהג באוניברסיטה בסודאן: "התחלתי ליצור קבוצות דיון, הקמתי ארגון שמטרתו לתת למבקשי המקלט מידע על הזכויות שלהם ולקשר אותם לארגוני הסיוע, העברתי הרצאות בתוך הקהילה על הסיכון בשימוש בסמים ובאלכוהול וצריכת זנות"". 

 הפעולות שיזם הופנו לקהילת מבקשי המקלט, אך נועדו גם לכבוש את לב הציבור הישראלי. "התחלתי להנחות סיורים בדרום תל אביב ולהציג לישראלים את הפנים האמיתיות של המתחם", הוא אומר. "נתתי במפגשים רקע היסטורי על התחנה המרכזית מיום הקמתה ועד היום, לקחתי אותם לתחנת הסמים ולמתחם הזנות בתחנה המרכזית כדי להסביר שזאת הבעיה האמיתית של דרום תל-אביב. עברנו בתחנות תרבות המציגות את המטבח האפריקאי ואת המוזיקה האפריקאית. בתום הסיור הפגשתי את הקבוצה עם תושבת דרום תל אביב שמתנגדת לנוכחות מבקשי המקלט. היה קשה לי לשמוע את ההתנגדות שלה, אבל למדתי ממנה הרבה על הדרך שבה הציבור הישראלי מסתכל עלינו". 

 

נג'מלדין עומר. "תושבי דרום תל-אביב צריכים לדבר על האפליה והקיפוח בצורה ישירה בלי להאשים את מבקשי המקלט בכל ההזנחה שקיימת כבר שנים". צילום: דניאל צ'צ'יק

 עומר היה ממייסדי קבוצת תיאטרון של מבקשי מקלט, שהעלתה את ההצגה "אחד שחור חזק". "הסתובבתי ברחובות תל-אביב והקשבתי איך הישראלים מדברים עלינו. מהר מאוד הבנתי שזה יכול להיות חומר להצגה, שאפשר לכתוב טקסטים הומוריסטים ולגשר בין שתי הקהילות. תיאטרון הוא כלי הסברה וכלי לקירוב לבבות. כתבתי עם החברים שלי טקסטים על החיים שלנו בדרפור, החוויות שלנו ממשרד הפנים ומהחיים בדרום תל אביב. קיבלנו סיוע והדרכה מאנשי תיאטרון ישראלים. בעבודה משותפת נוצרה קבוצה שגם אני שיחקתי בה והעלינו 16 הצגות. הפכנו את העצב לצחוק. דרך הכלי הזה לא אפשרנו לבעיות היומיום להפוך אותנו לקורבנות. אני חייב לתת קרדיט גם לרשות האוכלוסין וההגירה, מאחר והם פירקו לנו את התיאטרון שלנו", הוא מציין באירוניה. "השחקנים היום מפוזרים בין מתקן הכליאה חולות, לאוגנדה, דרום סודאן ודרום תל-אביב".

לדבריו, כשקיבל לפני כחודש את ההוראה להתייצב בחולות, הבין שאין עוד טעם להיאבק ועדיף לעזוב. "הרגשתי שעשיתי כל מה שיכולתי למען הקהילה שלי — דיברתי בכנסת בפני שרים, התראיינתי, פעלתי בכלים אמנותיים ובכלים דמוקרטיים אבל כלום לא עזר. 

הבנתי שבישראל אף מבקש מקלט לא יקבל מעמד ולא יוכר כפליט. כשאני רואה למשל את יאיר לפיד מ"יש עתיד" מצהיר באופן פומבי 'שהפליטים מדרפור הם כמו פליטי שואה', אבל אחר כך הוא תומך בתיקון החוק להסתננות, כלומר הוא תומך בכליאה של פליטים, זה כמו חרב בלב. זה איתות שהפוליטיקאים בישראל שבאמת מצדדים בנתינת מעמד למבקשי מקלט הם בודדים וחסרי כוח.

אני מסתכל על המאבק בין בג"ץ לממשלה ואני מרגיש שאין לזה סיכוי. בג"ץ דורש כל פעם את פירוק מתקן חולות והממשלה מכינה חוק עוקף. ולמרות שידועה עמדת בג"ץ, אני מקבל בימים אלה זימון לחולות. אני מרגיש שיש כאן תהליך ארוך שנועד לשבור אותנו".

 כשהוא מדבר על היחס של תושבי דרום תל-אביב, האכזבה האישית שלו ניכרת. "אני מסתובב כבר שלוש שנים בדרום תל-אביב. אני מרגיש שמבקשי המקלט, ותושבי דרום תל-אביב נמצאים באותו בית כלא, באותו מתחם מוזנח. אנחנו שתי קבוצות מודרות מבחינה חברתית, המשתייכים לאותו רקע כלכלי נמוך. ביקשתי אינספור פעמים מהמנהיגים שלהם שנשתף פעולה ויחד נחולל שינוי, אבל הם לא רואים בנו אנשים שווי מעמד להם. הם מתחלחלים כשאני אומר להם 'אני נוסע יחד אתכם באוטובוס, אני עובד במלון יחד אתכם'. הם מתנערים מזה. מבחינתם הם במעמד גבוה יותר.

תושבי דרום תל-אביב צריכים לדבר על האפליה והקיפוח בצורה ישירה בלי להאשים את מבקשי המקלט בכל ההזנחה שקיימת כבר שנים, הרבה לפני שאנחנו הגענו".

"אני לפעמים עושה תרגיל בראש ומנסה לדמיין איך תראה דרום תל-אביב בלי מבקשי המקלט – האם כשאנחנו לא נהיה בה היא תהפוך לעיר לבנה כמו צפון תל-אביב? האם בעיית הסמים והזנות תיעלם?"

נג'מלדין עומר. "אני מאחל לעצמי שבכל פעם שאתקל בהתנגדות ובשנאה יהיו לי תעצומות הנפש לתת לאנשים פרחים". צילום: דניאל צ'צ'יק

 במתקן חולות כלואים כיום רבים ממנהיגי הקהילה של מבקשי המקלט, כמו מוטסים עלי, אנואר סולימאן ונורלדין מוסא. הם נאבקים מתוך הכלא ומסרבים לנוהל "עזיבה מרצון" המנוגד למשפט הבינלאומי. עומר מסביר שהוא אינו מסוגל מבחינה נפשית להיות כלוא. "אם אכנס למתקן חולות מתי אשתחרר?", הוא תוהה. "וכשאשתחרר בעוד שנה או שנתיים, לאיזה מציאות אני אחזור? שוב אני אצטרך להגיע כל חודש למשרדי האוכלוסין וההגירה ולקבל אשרה ללא זכויות בסיסיות? שוב אצטרך לספוג גזענות ברחוב?". 

הוא משתתק ומצביע על הנייד שלו. "בתקופה האחרונה מתקשר אלי אדם שמקלל אותי ומאיים על חיי. נתתי הרצאה לאחרונה ושאלו אותי שאלה שכל פעם עולה מחדש: 'מה מבטיח לנו שלא תשתפו פעולה עם מחבלים?', אלה דברים שממלאים אותי בייאוש. ברחנו לישראל מתוך סירוב להשתתף במלחמה שהיתה במדינה שלנו, יש בינינו ניצולי טבח, ספגנו עינויים והשפלות במדינות ערביות כשניסינו לחפש מקלט. זה פוגע שבסוף מסתכלים עליך כעל טרוריסט. זה משהו שקשה לשנות — הציבור הישראלי בטוח שאנחנו סניף טרור רדום".

 הוא רוצה לנסוע לדרום סודאן. "זה מסוכן מאוד, אבל הגעגועים למשפחה מנצחים", הוא אומר. "אני מאמין שזה המקום שלי. אני רוצה לדווח לעולם מה קורה בדרום סודאן. אני לא אפסיק בפעילות שלי למען הקהילה הסודאנית". הוא מגרש את המחשבות על הסכנה בדיבור על היוזמות והאקטיביזם שצפויים לו שם.

 "בימים האחרונים חשבתי מה היה קורה אם היו מגיעים לדרום סודאן 50 אלף פליטים יהודים", הוא אומר, "האם היינו ממקמים אותם בשולי הכפר, בדרום־דרום סודאן, בחלק הכי מוזנח ומאשימים שבגללם המצב בכפר הורע? האם היינו אומרים להם 'אתם לבנים, אתם מפחידים את הסבתות שלנו?', 'אתם לבנים, ולכן אתם מהווים איום דמוגרפי על הכפר'? היינו מאשימים אותם שהם גונבים לנו את האופניים או שהיינו מקבלים אותם בחום ודואגים להם?", הוא מחייך.

 מה הוא ייקח איתו מישראל? "אני תמיד אזכור את ארגוני הסיוע, החברים והאנשים הטובים", הוא אומר, "אבל אני יודע שאני לא אצליח לשכוח את היחס הקשה של רשות האוכלוסין וההגירה ואת ההפגנה שהיתה בחודש אוקטובר 2014 בדרום תל-אביב. תושבי דרום תל-אביב בשיתוף מיכאל בן ארי מחו נגד החלטת בג"ץ לפרק את חולות והניפו מולנו דגלים שחורים בסגנון 'המדינה האיסלאמית'. זלגו לי דמעות פנימיות. בכיתי בלב אבל הנפתי מולם זר פרחים. אני מאחל לעצמי שבכל פעם שאתקל בהתנגדות ובשנאה יהיו לי תעצומות הנפש לתת לאנשים פרחים. אני מאחל לעצמי שתמיד 'הנשק' שלי יהיה זר פרחים".

 *תודה מיוחדת על הצילומים היפים לדניאל צ'צ'יק, צלם "הארץ" ועורך בלוג הצילום "חשיפה"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

בחסות עיריית תל-אביב: החורף הקשה של ההומלסים בתחנה המרכזית הישנה

ורד לי | 12.02.2015 | 15:36

 

"עשינו פה גג מסמרטוטים כדי שלא יהיה עלינו גשם, כדי שלא יהיה לנו קר, ולקחו לנו הכל", מספר אדוארד, הומלס מכור לסמים, בן 38 (כל שמות ההומלסים בכתבה בדויים). "ישנתי כאן תשעה חודשים. היה פה בית ועכשיו אין בית. אין כלום", הוא מצביע על הרחבה הריקה בתחנה המרכזית הישנה. "באו בבוקר פקחי עירייה ומשטרה, הם העירו אותנו בצעקות וכמעט הרימו ידיים. הכל לקחו לנו. היו לנו מזרונים, שמיכות, אופניים. מה אנחנו לא בני-אדם?". אדוארד מתבונן על הרחבה בכעס גלוי ומוסיף: "הכל לקחו לנו, ומה הם נותנים במקום? דווקא הם מלמדים אותנו לגנוב. אשכרה מלמדים אותנו לגנוב".

רחבת האוטובוסים הישנה בתחנה המרכזית הישנה הפכה בשנה האחרונה למגרש חול, ריק ומאובק. חזית הרחבה, הקרובה לכביש הראשי, מצויה כבר תקופה בעבודות חפירה. רחבת האוטובוסים מרופדת בחול ועפר. חוף של חול נפרש לעוברים ברחוב הראשי בתחנה הישנה. בקצה המתחם, בחלק המרוחק מהכביש וקרוב לדופן הקירות וסככות הברזל, חיים כ-50-30 הומלסים, מכורים לסמים, המצטופפים ומתגודדים יחד מפני צינת החורף.

זהו "איזור קרבות ידוע". ההומלסים החיים ברחובות התחנה המרכזית הישנה מתכנסים ברחבה הזאת כבר שנים וישנים בה. מתחם רחבת האוטובוסים הישנה ריק מאדם ולכן ההומלסים נוטים למצוא בו מפלט, ולהקים בו מעין מעון מאולתר. לדבריהם, ברחבה השוממת מאדם, הם לא מפריעים לאיש, ואין סיכון שמישהו יתקשר למשטרה ויבקש להרחיקם. כמו כן, באיזור ריק מאדם, הם מרגישים בטוחים ומוגנים ממקרי תקיפה, אונס ושוד בזמן השינה.

עיריית תל-אביב מפנה אותם מהרחבה מעת לעת. לא פעם הפינוי נעשה בברוטליות ובניגוד לחוק, כפי שדיווח ב-19 בפברואר 2014 בפוסט "החוויה הבסיסית של חסרי הבית בלילות", שפורסם בבלוג "שטח הפקר" ,אלכס, הומלס, מכור לסמים: "לפני שנה", סיפר, "העירו אותי כשישנתי יחד עם הומלסים אחרים במרחב פתוח – ברחבת האוטובוסים בתחנה המרכזית הישנה – וריססו את הפנים שלנו בגז מדמיע. היו בינינו גם נשים הומלסיות וזה לא עניין אותם. כולנו חטפנו גז מדמיע".

למרות הניסיונות החוזרים של העירייה לפנות אותם מהרחבה, ההומלסים שבים למתחם ומקימים בו שוב ושוב מחדש את המחסה שלהם, העשוי מסמרטוטים ובגדים ישנים.

בתקופת החורף העכשווית מצאו ההומלסים שוב מחסה ברחבת האוטובוסים. לפני כשבועיים וחצי עברתי במתחם התחנה הישנה והתבוננתי במחסה בו לנו – מעין שלושה "מאהלים" מאולתרים שהקימו בקצה הרחבה. כל "מאהל" שכזה הוטלא מסמרטוטים, בגדים ישנים ושמיכות בלות. בתוך "המאהלים" הם הניחו מצע של מזרנים מעופשים שמצאו ואספו ברחוב, שמיכות, כריות וסדינים. לצד "המאהלים" כינסו את החפצים האישיים שלהם – תיקים ובהם הציוד היחיד עלי אדמות שיש להם, בגדים ישנים, אופניים, שמיכות וסדינים המסייעים להם לעבור את הלילות הקרים.

ביום חמישי שעבר, ה-5 בפברואר, בסביבות השעה 10:45 פורק המחסה המאולתר של ההומלסים ברחבת האוטובוסים הישנה, וציודם נלקח על ידי צוות שיטור עירוני שהגיע למתחם מלווה בשוטרים.

עד ראיה, שעבר במתחם במהלך הפינוי מספר: "הלכתי בתחנה המרכזית הישנה והבחנתי פתאום בניידות של השיטור העירוני מלוות בכוח משטרתי. הם היו בתוך הרחבה הישנה של האוטובוסים. בנוסף ראיתי רכב לפינוי אשפה עם כף מנוף ורכב נוסף עם גרר. ראיתי את הכף לפינוי אשפה לוקחת את האוהלים של ההומלסים, ששימשו להם כמחסה, ומעמיסה ומשליכה את הציוד לתוך המשאית. ברכב עם הגרר העמיס הצוות של השיטור העירוני את האופניים של ההומלסים. ככה התנהל הפינוי – ההומלסים עמדו בצד בלי יכולת לדבר. היו הומלסים שהזריקו לגופם מנת סם במהלך הפינוי. ניגשתי לדבר איתם והם היו נסערים ושבורים".

*צוות פקחי השיטור העירוני והמשטרה במהלך פינוי החפצים של ההומלסים. צילום: עובר אורח

כעבור כחמש שעות הגיעה לרחבה בה התבצע הפינוי, יערה ינאי-ממו, מנהלת מרכז יזה"ר להחלפת מזרקים, הפועל בשיתוף משרד הבריאות, הרשות למלחמה בסמים והוועד למלחמה באיידס. "כשהגעתי לרחבה הפינוי כבר הסתיים והמקום היה מרוקן מציוד", אומרת יערה ינאי-ממו. "לא היה זכר למאהלים שההומלסים יצרו לעצמם משמיכות ומסדינים כדי להתגונן מהקור ומהגשם. לא נשאר מזרן, לא נשארו כריות. הכל נעלם. ההומלסים יצרו את המחסה הזה מציוד שהם אספו ברחוב ומציוד שאנחנו מתרימים עבורם – בגדים יד שנייה, מעילים, כל פיסת בד מנוצלת היטב ליצירת מחסה. בצד נותרה ערימה קטנה של כמה תיקים שהפקחים החליטו באופן אקראי להשאיר. כל השאר נזרק".

"זאת היתה חוויה אנושית מזעזעת. הם ישבו שבורים, מיואשים, קפואים, בלי תנודה. הם סיפרו שהם ביקשו מהפקחים כמה דקות כדי להתארגן ולחלץ דברים שחשובים להם, ולא נתנו להם. אחרים סיפרו שהם התחננו לפקחים שלא יזרקו את התיק האישי שלהם לאשפה כי הוא כולל תמונות משפחה ושהפקחים בכלל לא התייחסו. מרביתם פחדו בכלל לדבר.

"התחלתי לבכות כשהם סיפרו על הריסת המאהל ופינוי החפצים. זאת היתה חוויה קשה למצוא אותם במצב כזה. אלה הומלסים שחיים בתחנה המרכזית שנים, הם מנותקים מהרשויות, אין להם בית לחזור אליו. המזרן, הבגד, השמיכה, התיק האישי שלהם – זה כל מה שיש להם בעולם. זה ציוד שמשמש אותם כשהם ברחוב".

לדבריה, "במהלך הפינוי וההרס של המאהל שלהם והחרמת הציוד לא נעשה שום חיפוש אחרי סמים. פקחי העירייה והמשטרה לא עשו פשיטה או מעצרים בנושא סמים. הם פשוט זרקו להם את כל הציוד. חלק מההומלסים האלה חולים ושרויים במצב בריאותי רע והריסת המחסה וזריקת הציוד האישי רק החמירה את מצבם. כשבאתי ראיתי הומלס מדמם כולו, מזריק לעצמו סם, כשהוא שרוי במצב אנוש. תהיתי איך דבר כזה נעשה בעיר מתקדמת כמו תל-אביב. איך הם יכלו להרוס מאהל ולהחרים ציוד בניגוד לחוק, במיוחד כשהם רואים שבין ההומלסים יש אנשים חולים מאוד שצריכים את המחסה המאולתר הזה וזקוקים מאוד לחפצים האישיים שלהם?"

"בגלל שאדם נמצא ברחוב אז מותר לקחת לו את התיק ולזרוק לפח?"

"מהעדויות המתוארות בכתבה עולה לכאורה כי פקחי העירייה הפרו את החוק ופעלו בניגוד לפסק דינו של בית המשפט העליון שנתן תוקף לנוהל המצמצם את סמכות הפקחים להתעמר בחסרי בית", אומר עו"ד גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח. "לפי הנוהל, שגובש בעקבות עתירת האגודה לזכויות האזרח בשם מספר חסרי בית, רק פגיעה ממשית ביכולת הציבור הרחב לשימוש סביר במרחב הציבורי מצדיקה נטילת ציוד בסיסי של חסרי בית, שכולל גם ציוד מהסוג שהוחרם לפי העדויות: שמיכה, מזרן, ביגוד אישי, מסמכים ותעודות אישיות וכן ציוד בסיסי אחר הדרוש באופן סביר לקיום של אדם חסר בית במרחב הציבורי.

"מדובר במבחן מחמיר, למשל – ציוד החוסם כניסה לבניין, אך לפי התיאור בכתבה, הציוד של חסרי הבית הונח בשטח ציבורי נטוש שכלל אינו בשימוש של הציבורי, וזו היתה גם הסיבה שנבחר מלכתחילה על ידי השוהים בו, שביקשו לצמצם החיכוך עם הציבור. מכאן שהדרישה לפגיעה ממשית לא מתקיימת. גם אם פקח סבור שיש לבצע פעילות אכיפה, עליו להזדהות בפני בעל הציוד ולחלק לו דרישה בכתב בה הפרטים הבאים: תיאור כללי של הציוד שסילוקו נדרש ומקום הנחתו; פרק הזמן בו נדרש סילוק הציוד מהמקום; כוונת העירייה לבצע את הסילוק בהעדר היענות לדרישה.

"לפי העדויות פנייה כזאת לא נעשתה, וחסרי הבית הופתעו מפעילות האכיפה. מתן ההודעה נועדה בין היתר לאפשר לחסר הבית להתארגן בעצמו במקום אחר או לפעול נגד ההחלטה לפני ביצועה באפיקים שונים, כמו פנייה לארגוני סיוע.

"בנוסף, לפי החוק אם נלקח ציוד על ידי הפקח עליו לתת לבעל הציוד הודעה בכתב בדבר ביצוע הסילוק, בה יצוינו המקום והתקופה בהם ניתן יהיה לקחת את הציוד בחזרה. לפי העדויות לא ניתנה הודעה כזאת כמתחייב.

"לבסוף, לעירייה אסור לזרוק את הציוד שנטלה, ועליה לאפסן אותו במחסני אגף שפ"ע על מנת לאפשר לבעליו לדרשו בחזרה. הציוד אמור להישמר פרק זמן של 30 ימים, זאת למעט מסמכים ותעודות אשר ישמרו לפרק זמן ארוך יותר של חצי שנה. לפי העדויות כל הציוד של כל השוהים נזרק למכולה אחת באופן שלא ניתן לאפסנו ולהחזירו לבעליו".

"פינו כמו זבל את כל הדברים האישיים שאספנו". הומלסים ברחבה בתחילת השבוע. צילום: יאיר ויהראוך

בתחילת השבוע, ביום ראשון אחר-הצהריים, היו ברחבת האוטובוסים הישנה כעשרה הומלסים. בתוך מחסה חצוב בקיר שלא נאטם על ידי המשטרה והעירייה הסתתרו כמה הומלסים מהקור. בצד השמאלי סמוך לסככת ברזל ישבו מספר הומלסים על הרצפה ועל מצע אבנים. לצדם היתה ערימה קטנה של גרוטאות, שברי אופניים, בקבוקים ריקים ומספר תיקים אישיים. מרביתם התקשו לדבר על האירוע. "גם אנחנו בני-אדם. גם אנחנו יהודים. למה הם עושים את זה כל פעם מחדש?", תהה הומלס שעיניו משוקעות וגופו צנום.

מקס, בן 42, מכור לסמים, משחזר: "עובדי העירייה העמיסו עם מנוף את כל החפצים שלנו. לקחו את האופניים, המזרנים, הם לקחו הכל עם המנוף. לא נתנו לנו לדבר. לא נתנו לנו להתקרב. איזה זכות יש להם לקחת דברים אישיים?" הוא תוהה. "בגלל שאדם נמצא ברחוב אז מותר לקחת לו את התיק ולזרוק לפח?"

סמואל, החי כשמונה שנים באיזור התחנה, מספר שישן ברחבה כחודש וחצי. "היה לי מזרן, תיק ואופניים", הוא מספר. "עשינו מבגדים ומשמיכות משהו שנראה כמו אוהל. באו בבוקר הפקחים של העירייה והם לקחו את כל הדברים הישנים שלנו וזרקו למשאית. הם לקחו בכוח הכל. פחדנו לדבר. מה אנחנו יכולים לעשות מול משטרה ואנשים מהעירייה שבאים ככה? פירקו הכל וזרקו הכל". כשהוא נשאל איך הרגיש, הוא משיב: "זה רגיל. אלה החיים שלנו. אנחנו לא יכולים להגיד כלום". סמואל מצביע על מחסה החצוב בקיר שממנו מגיחים הומלסים. "פה אנחנו ישנים", הוא אומר ביובש. "מה אנחנו יכולים לעשות?"

"זה לא רק החפצים, הרסו לנו בית"

מיכאל, בן 36, חי במתחם התחנה המרכזית כבר 15 שנה. ברחבת האוטובוסים הוא ישן כשנה וחצי. "בתחנה המרכזית הישנה אין מקום לינה עבור הגברים", הוא אומר. "מסלקים אותנו מבתים נטושים ומחורבות. אז אני ישן ברחבה כי אין לי מקום אחר".

בגיל 21 הוא עלה לישראל ממדינות חבר העמים. "ההתמכרות התחילה אצלי כבר בגיל 16", הוא מספר. "התחלתי עם אופיום". לאורך השנים הצליח להתנקות מהסמים לתקופה של שלוש שנים וחצי, אבל חזר לשימוש. רחובות התחנה המרכזית הישנה משמשים לו כבית. "אני לא הייתי במקום בזמן שהמשטרה והעירייה זרקו את החפצים שלנו", הוא אומר. "כשבאתי ראיתי את הכל ריק. ראיתי שלקחו לנו הכל. פינו כמו זבל את כל הדברים האישיים שאספנו. היה לי תיק שלקחו לי. חברים שלי לא הצליח להגן על התיק. חברים סיפרו לי שהיתה משטרה עם האנשים של העירייה ושהם פחדו לדבר. בתיק היו לי בגדים, דברי היגיינה, מסמכים כמו טופס 17 שאני צריך להביא לבית חולים. כלום לא נשאר לי". מבטו מתקדר. "אומרים שהחפצים שלנו זה זבל ומפנים את זה לאשפה כי זה לא סטרילי. אבל איך אפשר להיות סטרילי כשאתה חי ברחוב?", הוא אומר בכאב גלוי, ומוסיף: "אני מרגיש שלא מתייחסים אלינו כאל בני אדם".

איפה אתה ישן עכשיו?

"באותו מקום. אני ממשיך לישון ברחבה. אין מזרן, אין שמיכה אז אני ישן עכשיו על כיסא", הוא אומר.

"זרקו לי תיק אישי שהיו בו תמונות משפחתיות שהיו יקרות לי במיוחד", אומר גרישה, בן 29. "הצילומים היו עם אחותי והמשפחה שלי מהתקופה שהייתי נקי". גרישה עלה לישראל בגיל שמונה ממדינות חבר העמים. כבר עשור שהוא מכור לסמים, מנסה להיגמל וחוזר למבוך התחנה המרכזית, הסמים והרחוב. "כאב לי שהרסו לנו את המחסה שבנינו ושלקחו לנו את החפצים", הוא אומר. "יצרנו שם אווירה של ביתיות. הכל היה כבר מסודר. אספנו חפצים, קישטנו, יצרנו אווירה של בית. למרות כל הסכסוכים, התככים והחיכוכים שיש בינינו סביב הסם כל הזמן, המחסה הזה איחד אותנו. כל הומלס תרם את החלק שלו – אחד הביא שמיכה, אחר הביא כרית. זה משהו שעשינו יחד. זה לא רק החפצים שנלקחו. הרסו לנו בית שכולנו בנינו ביחד".

ינאי-ממו מציינת שבשעות הערב החל צוות יזה"ר לאסוף שמיכות להומלסים. "פנינו לאנשים בפייסבוק ואירגנו להומלסים שמיכות באמצעות תרומות מחברים ומיגאל שתיים", היא אומרת. "בנוסף, ראש היחידה לדרי רחוב בעיריית תל-אביב הגיע למרכז יזה"ר ונתן להומלסים שמיכות. אבל זאת טיפה בים, מאחר ושמיכה היא לא תחליף למזרן ולתיק אישי שהכיל חפצים ותמונות. כשזורקים להומלסים חפצים ומתנהגים אליהם באופן כזה מחפיר, הנזק הוא עצום – הם מרגישים יותר שקופים ויותר מודרים מהחברה וקשה יותר לעניין אותם בשיקום ובגמילה. היחס שלהם לרשויות מתערער מאוד כשמתייחסים אליהם בצורה לא אנושית".

"בתחנה המרכזית הישנה אין מקום לינה עבור הגברים". הומלסים שחזרו לאחר הפינוי לישון ברחבה שבתחנה המרכזית הישנה. צילום: יאיר ויהראוך

 תגובת דוברות עיריית תל-אביב:

"הפינוי בוצע לבקשת המשטרה, עקב מפגע בטיחותי שנוצר במקום לאחר שקיר מבנה נהרס על ידי יושבי המתחם לצורך יצירת מחסה. בכך נוצר סיכון ממשי לקריסת המבנה ולפגיעה בחיי אדם. כל הציוד האישי נמסר לבעליו, לרבות אופניים שהיו במקום.

יצוין, כי נציגי מינהל הרווחה הגיעו למקום בערב, הציע לדרי הרחוב להתפנות לאחד הגגונים, וחילק להם שמיכות חמות.

נדגיש  שהעירייה מפעילה יחידה מיוחדת לטיפול בדרי רחוב, המעניקה טיפול מערכתי, הכולל ניידת המבצעת סיורי רחוב יזומים לאיתור דרי רחוב החשופים לסיכון, הפנייה לגמילה או ליחידה לתחזוקת מתדון, מיצוי זכויות מול המוסד לביטוח לאומי ומשרד השיכון ועוד. בנוסף, היחידה העירונית לנפגעי סמים מציעה לכל נפגע מסלול טיפולי לגמילה באחת מהאישפוזיות במימון העירייה ולאחריה טיפול פסיכוסוציאלי, תוך שיחות פרטניות וקבוצתיות והכוונה לשילוב במעגל התעסוקה, לצד טיפול אמבולטורי".

מדוברות המשטרה, מחוז מרחב יפתח, נמסר בתגובה:

"באשר לפנייתך בנוגע לפינוי המתחם באזור רחבת האוטובוסים שבתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, מדובר בשטח עירוני אליו פלשו דרי רחוב בניגוד לחוק. פינוי הפולשים כמו גם ערמות אשפה שהצטברו במקום נעשה על ידי ובאחריות עיריית תל-אביב.

במקרה זה, כמו בפעילויות דומות, המשטרה מהווה גורם מסייע בלבד אשר מוודא שלא תופרע עבודת פקחי העירייה.

משטרת מחוז תל-אביב תשמח לסייע בכל הנוגע לביטחון ושיפור איכות החיים של תושבי העיר".

 לדברי עו"ד גיל גן-מור, על היועץ המשפטי לעירייה לחקור את האירוע ואם צריך להעמיד לדין משמעתי את האחראי, וכמובן שעומדת לחסרי הבית הזכות להתלונן במשטרה על הפקחים ומי שהנחה אותם, וגם לתבוע את העירייה בהליך אזרחי על הנזקים שנגרמו להם".

לגבי תפקיד המשטרה באירוע, אומר עו"ד גן-מור: "המשטרה לא יכולה לצאת מהעניין בלי לקחת אחריות ולהטיל האחריות על העירייה, שכן המשטרה אינה צריכה לתת ליווי משטרתי לפעולות אכיפה אם הן מנוגדות לחוק מלכתחילה".

 

 

 

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

תיעוד פירוק מאהל ההומלסים בתחנה המרכזית הישנה – "למה לפרק מענה כל כך חשוב?"

ורד לי | 19.01.2015 | 20:05

אלכסיה (שם בדוי), עובדת זנות, מכורה, הומלסית, בת 24, אורזת את חפציה הספורים לתוך תיק. "אני לא מבינה למה עיריית תל אביב רוצה לפרק את המאהל?", היא תוהה בייאוש. "צריך להרחיב מקום כזה, לא להרוס אותו".

בתחילת דצמבר 2014, הקים אופיר אמינוב, מנהל עמותת "קורת גג" בסמטת עכו שבתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב מאהל זמני להומלסים לתקופת החורף. המאהל הוקם על שטח פרטי בהסכמת הבעלים והוא נתן מענה במשך 24 שעות ביממה וסיפק לינה ואוכל ללא תנאים והגבלה לכל אדם שהיה זקוק לכך. ארבעה ימים לאחר הקמת המאהל, הוציאה עיריית תל-אביב צו פינוי שהודבק בפתח המאהל. אמינוב הגיש בקשה לצו מניעה, אולם בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב דחה אותה וקבע כי המאהל יפורק ב-19 בינואר.

ביום שני, בשעת אחר הצהריים, אפשר היה לראות במאהל את אמינוב, מתבונן בתוגה בהומלסים האורזים את חפציהם באיטיות ועוזבים את המאהל. "אני מכבד את החלטת בית המשפט, אבל זה עצוב מאוד ושובר את הלב לראות את הפירוק של האוהל", אומר אמינוב. "זה מענה שהוא מאוד חיוני והכרחי. הקמנו מאהל רק לתקופת החורף בסמטה שאין בה שכנים, יש בה רק תחנת סמים. ההומלסים נמצאים כאן והם זקוקים לפתרון כאן, במרחב המחייה שלהם בתחנה המרכזית. מה הם יעשו עכשיו בקור? באמת דחוף להוציא אותם החוצה ולפרק את המקום הזה? למה מחסה כזה מהווה איום?"

מאהל ההומלסים ביום הפירוק. "יש לילות שאנחנו ישנים בחוץ ואנשים מעירים אותנו במכות. במאהל הזה כיבדו אותנו. נתנו לנו מיטה לישון ואוכל טעים". צילום: תומר אפלבאום

"אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי המקום הזה בימי הסערה והגשם", אומרת אלכסיה, שלפני הגעתה למאהל היא ישנה ברחוב ונעה בין דירות לקוחות זנות. היא נלכדה במבוך הסמים והזנות של התחנה המרכזית בגיל 17. "כשישנתי כאן הרגשתי שאני מוגנת בלילה", היא אומרת. "יכולתי לישון כאן בלי פחד שיאנסו אותי. כשאני ישנה ברחוב אני לא מוגנת, הכל יכול לקרות".

סשה (שם בדוי), מכור לסמים בן 40, שוכב על המיטה ונהנה מעוד כמה רגעים אחרונים של מנוחה. "כשאנחנו מתעוררים בבוקר אחרי שינה ברחוב אנחנו תמיד מגלים ששדדו אותנו", הוא אומר. "את מה שאין לנו גונבים לנו. יש לילות שאנחנו ישנים בחוץ ואנשים מעירים אותנו במכות. במאהל הזה כיבדו אותנו. נתנו לנו מיטה לישון ואוכל טעים והתייחסו אלינו יפה, אז כולנו התייחסנו יפה והרגשנו כאילו שזה בית. לא רבנו אחד עם השני, לא הזרקנו פה ולא הסנפנו פה".

אלכסיה מתנודדת במהלך דיבורה. "הביאו לנו פה כל יום אוכל טרי וטעים – מרק, ספגטי, מאפים. בבית שלי אף פעם לא קיבלתי אוכל כזה", היא אומרת בהערכה גלויה. "היתה פה תחושה של קהילה. בחוץ אנחנו רבים אחד עם השני על מנה, על לקוח, אבל פה כולם כיבדו אחד את השני. לא רבו, היתה סולידריות".

הומלסים שעוזבים לאיטם את המאהל מצטיידים באוכל ונפרדים מאמינוב בחום. אחרים יושבים וגומעים בתאווה מנת מרק. הרעב שלהם מכמיר לב. רעב של ריקנות פנימית שקשה להשביעה.

הומלסית אורזת את חפציה ומתארגנת לחזור לרחוב. "מה נעשה בגשם הבא?". צילום: תומר אפלבאום

הומלס במאהל אוסף את חפציו לפני עזיבה, אתמול. "צריך להרחיב מענה כזה, לא להרוס אותו". צילום: תומר אפלבאום

המאהל ביום הפירוק, מבט מבפנים. "הרגשנו שזה בית". צילום: תומר אפלבאום

ניקול (שם בדוי), עובדת זנות, הומלסית, מכורה, שישנה בימים האחרונים במאהל מתקוממת: "אני לא מבינה למה מפרקים מאהל כזה באמצע החורף. מה נעשה בגשם הבא? באמת אי אפשר להשאיר את זה עוד חודש וחצי?", היא עוצרת את שטף דיבורה בכעס גלוי. "זה טמטום אחד גדול. למה העיריה נגד זה?"

ההומלסים נסערים ככל שמתקרבת שעת פירוק המאהל. "אנחנו צריכים לבנות אוהל כזה בעצמנו", מנסה אלכסיה לשלהב את שאר ההומלסים. "בואו נקנה אוהל ונעשה גם מאהל כזה. למה שנחזור לישון ברחוב? אונסים אותנו בחוץ". "צריך לעשות הפגנה", מציע סשה. "צריך להתנגד לפירוק המאהל. אני אדבר עם נתניהו ונעשה הצבעה דמוקרטית נגד פירוק המאהל ונקיים בחירות", הוא מחייך בציניות.

עלא (שם בדוי), בן 48, אורז את חפציו בשתיקה כואבת. הוא התמכר לאלכוהול בגיל 18 וכיום הוא מכור לסמים. ב-2007 השתחרר מהכלא לרחוב. בשלוש השנים האחרונות הוא חי במתחם התחנה המרכזית הישנה. ניכר שהוא נשאר במאהל עד לדקות האחרונות. "זה היום האחרון", הוא אומר בכבדות תוך כדי אריזת חפציו לעגלה. "אני לא מרגיש טוב. לא עושה לי טוב לעזוב. התחלתי לישון פה מהיום שהקימו את המאהל. אני לא יודע מה אני אעשה הלאה", הוא נושם בכבדות. "אני אצטרך הלילה לחזור לישון ברחוב, לא יודע איפה", הוא אומר בעיניים דומעות. "אני אזכור את אופיר אמינוב שבנה את המאהל כל חיי בגלל שהוא נתן לי מיטה ואוכל. חבל שלא הצליחו להציל את המקום הזה. חבל שלא מצאו פתרון. חבל שאנחנו נזרקים לרחוב".

מאהל ההומלסים בתחנה המרכזית הישנה ביום הפירוק. "למה מפרקים מאהל כזה באמצע החורף?". צילום: תומר אפלבאום

"אני מעדיף לפרק היום את המאהל כפי שבית המשפט הורה", אומר אמינוב. "אני לא רוצה עימות עם אנשי העירייה ואני לא רוצה לבזות את החלטת בית המשפט. כואב לראות אותם עוזבים בדמעות. אחרי חודש וחצי שהם ישנים במיטה, קשה להם מאוד לחזור לישון ברחוב. הם עכשיו אבודים מאוד ומבולבלים".

אמינוב מתקשה בעצמו להיפרד מהאנשים שסייע להם מתחילת החורף. ניכר שמראה ההומלסים העוזבים את המאהל בתוגה, בכאב ניכר והעיסוק בפירוק האוהל קשה לו ומעציב אותו. "בימים הקרובים נבוא לחלק להומלסים שבסמטת עכו אוכל", הוא אומר. "לא יהיה לנו מחסה לשמור על טריות האוכל אבל אני אמצא פתרון. זה מייאש וכואב לראות את הפירוק של המאהל. הכל נבע מחוסר היכולת שלי להשלים עם זה שיש הומלסים שישנים בחורף ברחוב ושהם חשופים לפגעי מזג האוויר.

"ניסיתי לעשות ככל יכולתי כדי לעזור – לתת מחסה ואוכל. אני, כמוהם, גם לא מבין למה צריך לפרק מענה כל כך חשוב וחסר, אבל אי אפשר לעצור את העשייה הזאת – אני אחפש את הדרך שלי להמשיך לתת מענה להומלסים".

 

מתחם המאהל אחרי הפירוק. "זה עצוב מאוד ושובר את הלב לראות את הפירוק של האוהל". צילום: תומר אפלבאום

 

תגובת דוברות עיריית תל-אביב: "אין מקום לקשור בין הדאגה לחסרי הבית, שעיריית תל אביב-יפו משקיעה רבות בסיוע להם, לבין הבניה הלא חוקית שנבנתה ללא היתרים, תוך פלישה לשטח פרטי ועלולה לסכן את השוכנים במקום. בית המשפט פסק באופן חד משמעי כי דינה של בניה זו להיהרס. יודגש כי העירייה מפעילה יחידה מיוחדת לטיפול בדרי רחוב, המעניקה טיפול מערכתי הכולל, ניידת המבצעת סיורי רחוב יזומים לאיתור דרי רחוב החשופים לסיכון, הלנה בגגוני עמותת לשובע', הפנייה לגמילה או ליחידה לתחזוקת מתדון, מיצוי זכויות מול המוסד לביטוח לאומי ומשרד השיכון ועוד.

 בעניין הותרת המבנה עד סוף החורף, קבע בית המשפט כי "החורף חוזר מדי שנה וקביעה לפיו אין להרוס מבנה שהוצב שלא כדין בשל עונת החורף משמעה מתן היתר דה פקטו להצבת מבנים בהתאם לעונות השנה ובניגוד לדין".

 מאהל ההומלסים לאחר פירוקו. "אחרי חודש וחצי שהם ישנים במיטה, קשה להם מאוד לחזור לישון ברחוב". צילום: תומר אפלבאום

 

  

 שולחן האוכל אחרי פירוק המאהל. רעב של ריקנות פנימית שקשה להשביעה. צילום: תומר אפלבאום

 

 

 מתחם המאהל ההרוס. "חבל שלא הצליחו להציל את המקום הזה. חבל שלא מצאו פתרון. חבל שאנחנו נזרקים לרחוב". צילום: תומר אפלבאום

סמטת עכו ללא המאהל של ההומלסים. "היתה פה תחושה של קהילה". צילום: תומר אפלבאום

תודה מיוחדת לתומר אפלבאום על הצילומים החשובים האלה, המסייעים להבנת העוול שנגרם לאוכלוסיית ההומלסים בהריסת המאהל שנועד לתת להם מחסה בחורף

 

*

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

להמשך הפוסט

המאהל השקוף: עיריית תל-אביב הוציאה צו הריסה כנגד מאהל זמני המספק לינה ואוכל בתקופת החורף להומלסים בתחנה המרכזית הישנה

ורד לי | 18.01.2015 | 07:59

 

בשנים האחרונות הפכה סמטת עכו שבתחנה המרכזית הישנה לתחנת סמים סואנת. המכורים לסמים, ההומלסים, שבתחנה המרכזית משתרכים – כבדי תנועה, שבורי גוף – מכל קצוות המתחם אחר ריח הסם הנידף במעלה הסמטה הצרה, המבודדת, הנחבאת לעין.

אחרי רכישת המנה ב"בבקתה" שבמעלה סמטת עכו פונים המכורים ל"חצר ההזרקות" – חצר סמוכה, מגודרת, מעופשת ועמוסה בנהר של אשפה. על מצע של קרטונים לחים, קרשים טחובים, בקבוקים ריקים, ניירות חרוכים ומזרקים משומשים, מכורי התחנה מזריקים את הסם. השקט שבמקום מצמית. דממת מוות של אנשים הנעים בין הכרה לחוסר הכרה ומתרסקים לתוך עצמם. כשהשפעת הסם פגה כליל מתחילים החלשים שבמכורים לחטט באדמה בייאוש, רעבים לפירורי סם.

בלב החשכה מפלחת הלב של סמטת עכו, הקימה עמותת "קורת גג" בתחילת חודש דצמבר 2014 מאהל זמני לתקופת החורף, הפועל 24 שעות ביממה, ומספק מקום לינה ואוכל ללא תנאים לכל אדם הזקוק לכך. עיריית תל-אביב הוציאה צו הריסה כנגד המאהל המספק לינה ואוכל להומלסים, וביום שני, ה-19בינואר, הוא יפורק בהחלטת בית משפט.  

ביקרתי במאהל בשבוע שעבר. בשעת בוקר מוקדמת אפשר היה למצוא במאהל כעשרה הומלסים והומלסיות מכורים שהתעוררו משנת לילה. העגלה של עלא (כל שמות ההומלסים המופיעים בכתבה בדויים), בן 48, חונה לצד המיטה שלו. כל ציודו מרוכז בסדר מופתי בעגלת הברזל. עלא יושב על המיטה השוכבת ובוהה. העייפות ניכרת בו. "אוכל אפשר למצוא בכל מקום. אני תמיד מוצא אוכל", הוא אומר כשמבטו נודד לעבר ההומלסים המתגודדים ברעב ניכר סביב משלוח האוכל הטרי שהגיע למאהל. "הבעיה שלנו, ההומלסים בתחנה המרכזית הישנה, שאין לנו איפה לישון", הוא אומר. "אין לי בית בכלל, אני זרוק ברחוב. בגיל 18 התמכרתי לאלכוהול והיום אני כבר מכור להירואין ולכל הסמים האפשריים. השתחררתי מהכלא ב-2007 ומאז אין לי בית. המשפחה שלי בנצרת לא מקבלת אותי חזרה".

לפני כשלוש שנים הגיע עלא לתחנה המרכזית בתל-אביב והתמכרותו לסם העמיקה. עלא החל לישון במאהל "קורת גג" ביום הראשון לפתיחתו. "המקום הזה נותן לי הרבה", הוא אומר. "לפני שהגעתי לכאן ישנתי ברחוב, במדרגות של בניינים, בחורבות נטושות, בזולות ועל המדרכה, אבל אנשים תמיד הזמינו משטרה", הוא משתתק בכאב גלוי. "אנשים נבהלים כשהם רואים הומלס ישן ברחוב או בחדר מדרגות. אנחנו בסך הכל מחפשים מקום להניח ראש ואנשים נבהלים מאיתנו".

יש לעיריית תל-אביב מענה לינה לגברים, למה אתה לא נעזר בו?

"הייתי שם לילה אחד והפסקתי ללכת. זה רחוק מהתחנה המרכזית, אני מתקשה לזוז וללכת. יש שם צפיפות שאי אפשר לנשום בכלל ויש הרבה חוקים והגבלות – המקום נסגר בסביבות 23:00 בלילה ובבוקר אנחנו צריכים לצאת החוצה. אסור להישאר במיטה בשעות היום.

"המאהל הזה שונה – אפשר לבוא לכאן בכל שעה. אף אחד לא אומר לך לצאת מהמיטה בבוקר. מותר לך לישון במיטה גם בבוקר. אין פה שיפוט. יש רק נתינה. זה משהו שאנחנו, ההומלסים מאוד צריכים – מקום שפתוח 24 שעות ושנוכל לבוא ולישון. היומיום שלנו הוא הישרדות מתישה. כל היום מסתובבים בחוץ במצב קשה, זה מקום שעוזר מאוד".

אופיר אמינוב, בן 36, מקים המאהל משקיף על ההומלסים הישנים במקום המתקבצים סביב האוכל המוגש להם בלב כבד. "אני מכבד את החלטת בית המשפט ואני אפרק את המאהל אבל הלב נשבר. מה ההומלסים של התחנה המרכזית יעשו בגשם? בקור? אני לא מבין למה הרשויות לא משתפות פעולה כדי לעזור לאוכלוסיות הכי חלשות שיש?"

אמינוב, הוא מנהל ומייסד עמותת "קורת גג" הפועלת מ-2007 וממוקמת בדרום תל-אביב. "העמותה עוסקת במציאת פתרונות דיור להומלסים", הוא מספר. "המקום שאני מפעיל כולל 12 מיטות ומאכלס אנשים שהם משתמשים בסמים לשעבר שנדרש להם דיור. הם מופנים אל העמותה באמצעות עובדים סוציאליים ממחלקת דרי רחוב בעיריית תל-אביב ואנחנו מלינים אותם ודואגים להם לקורת גג".

אופיר אמינוב לצד המאהל שהקים בסמטת עכו בתחנת המרכזית הישנה. "צריך לדאוג שיהיה להומלסים בתחנה המרכזית מענה הומאני בתקופת החורף המספק להם את הצרכים הבסיסיים ומגן עליהם מפגעי מזג האוויר". צילום: תומר אפלבאום

"אבי מפעיל כבר 20 שנה בית תמחוי למורשת יהדות בוכרה הממוקם בקרית שלום", אומר אמינוב. "כילד, גדלתי בתוך האווירה של נתינה ועזרה לאוכלוסיות מוחלשות. בית התמחוי שמפעיל אבי מספק אלף ארוחות ביום. אבי זיהה את המשיכה שלי מקטנות ואמר לי כדי לגונן עלי 'זה עולם קשה, עדיף שלא תסחף לזה', אבל זה ממכר", הוא מחייך. "זה באמת קשה מאוד כי נחשפים להמון כאב וסבל אבל זאת עבודה חברתית שממלאת אותך מבחינה רוחנית".

לאורך התקופה שהוא עובד עם דרי רחוב זיהה אמינוב שהמצוקה של ההומלסים בחורף מקצינה ושרבים מהם נותרים ברחוב ללא מענה הולם. "שמתי לב לאורך כל התקופה שאני עובד עם האוכלוסייה הזאת שהמענה הכי חיוני, פשוט והכרחי לא קיים", הוא אומר. "שמתי לב שאין מחסה להומלסים בתקופת החורף שיספק להם אוכל ולינה בלי שיפוט, בלי חוקים, בלי הגבלה. מקום שהם פשוט יבואו, יאכלו, ינוחו משגרת היום האכזרית שהם חווים ויקבלו כוחות חדשים ותחושה שהם לא שקופים. צריך לכבד שלא כולם רוצים להיגמל ורוצים שיקום, וזאת חירותם וזכותם, אבל צריך לדאוג שיהיה להם מענה הומאני בתקופת החורף המספק להם את הצרכים הבסיסיים ומגן עליהם מפגעי מזג האוויר".

אמינוב מספר שפנה ב-2010 לעיריית תל-אביב וביקש מבכיריה להקצות שטח שלא יפריע לסביבה ויאפשר הקמת מענה הפתוח 24 שעות ומספק לינה ואוכל להומלסים ללא הגבלה. "קיבלתי תשובה שאין שטח פנוי והרגשתי שאין שיתוף פעולה", הוא אומר בתסכול גלוי. בשנה שעברה הקים אמינוב בתקופת החורף מקלט זמני להומלסים ברחוב חכמי ישראל בתל-אביב. "התחילו הגשמים ולא יכולתי לסבול שההומלסים חשופים וזרוקים בחוץ", הוא מסביר. "אז פתחנו מקום והגיעו 20 הומלסים, אבל זה יצר אי-נוחות והיו תלונות מצד השכנים שיש מכורים ומזרקים בשכונה. הרגשתי אי נעימות. המטרה שלי היתה לעזור לאוכלוסייה של ההומלסים לעבור את החורף מבלי להפריע לסביבה".

העגלה של עלא במאהל ההומלסים שבתחנה המרכזית הישנה. "הבעיה שלנו, ההומלסים בתחנה המרכזית הישנה, שאין לנו איפה לישון". צילום: תומר אפלבאום

בשנה האחרונה החלו פעילי העמותה של "קורת גג" לחלק אוכל להומלסים המכורים בסמטת עכו שבתחנה המרכזית הישנה. "זיהיתי שבסמטת עכו יש ריכוז גבוה של הומלסים ושהמקום מבודד", אומר אמינוב. "שמתי לב שאין פה ממש שכנים, אז בחרתי להקים את המאהל להומלסים כאן, מתוך הבנה שהוא לא יפריע לסביבה. חשבתי שעכשיו לא יוכלו להתלונן שאני מביא הומלסים לשכונה, כי מדובר במילא באיזור המחייה שלהם, איזור שהם נמצאים בו מלכתחילה".

אמינוב פנה לבעל חניון בסמטת עכו וביקש לשכור שטח כדי להציב בו מאהל. "בעל החניון שאל אותי לאיזה צורך אני רוצה את השטח אז סיפרתי לו שאני רוצה להקים מאהל להומלסים בתקופת החורף כדי שהם לא יסבלו מפגעי מזג האוויר ויוכלו לישון ולאכול במקום", משחזר אמינוב. "בעל השטח התרגש ואמר לי 'דיברת ללבי, אני מאפשר לך לפעול כאן בחינם. קח את המקום לתקופה קצרה ותקים את המאהל לתקופת החורף'".

אמינוב שכר מאהל ב-5,000 שקל לחודש והציב אותו בשטח הפרטי ב-1 בדצמבר 2014. "הבאנו 30 מיטות והרבה שמיכות חמות וסידרנו את המקום שיראה ביתי ומזמין, וההומלסים החלו לבוא", הוא מספר. אמינוב הציב במאהל שומר לשעות הלילה, ובשעות הבוקר הוא ופעילי העמותה מוודאים שהסדר במקום נשמר. "אנחנו מביאים מאפים, לחמים, מעדני חלב ושתייה בכל בוקר ובצהריים ומגישים להם מרק בשרי כל יום", הוא מספר.

ב-4 בדצמבר גילה אמינוב צו פינוי מעיריית תל-אביב שהודבק לפתח המאהל. "זה היה בחמישי בלילה", הוא אומר. "הוקצבו לי 12 שעות בלבד לפירוק המאהל. הופתעתי. למי מאהל זמני כזה שנותן מענה חיוני להומלסים ונמצא על שטח פרטי בסמטה שאין בה שכנים יכול להפריע? מועד הדבקת ההודעה תוכנן לדעתי כך שלא יהיה לי זמן למנוע זאת, אבל למרות השעה המאוחרת פניתי לעורך דין שכתב בקשה לשופט תורן. למחרת, ביום שישי, בשמונה בבוקר פניתי לבית המשפט להוציא צו מניעה כדי לא לפרק את המאהל". אמינוב מציג קלסר המכיל תכתובת משפטית מקיפה בנושא. "בהתחלה היתה דרישה מצד הפיקוח העירוני לפירוק המאהל, אחר כך זה התגבש לצו הריסה מטעם המחלקה לתכנון ובנייה בעירייה", הוא מפרט. "ביקשתי בדיון המשפטי להשאיר את המאהל עד סוף חודש מארס, סוף החורף. הדגשתי שזה זמני, שזה נועד לסייע להם לעבור את מזג האוויר הקשה הזה ואחר כך זה יפורק. איך אפשר לזרוק אותם מהמאהל החוצה בקור?" הוא תוהה. 

חלוקת אוכל במאהל. "התחילו הגשמים ולא יכולתי לסבול שההומלסים חשופים וזרוקים בחוץ". צילום: תומר אפלבאום

בהחלטת בית המשפט כתב השופט אביים ברקאי: "החורף אינו תופעה זמנית. החורף חוזר מדי שנה וקביעה לפיו אין להרוס מבנה שהוצב שלא כדין בשל עונת החורף משמעה היתר דה פקטו להצבת מבנים בהתאם לעונת השנה ובניגוד לדין. קביעה לפיה יש להתיר הצבת מבנה בחורף מסוים תפגוש גם את החורפים הבאים אחריה".

ועוד כותב השופט: "לא עניינם של דרי הרחוב, אשר אף אחד מהם לא הוצג לבית המשפט וכן לא הוכח קיומם, לא רק הוא עומד בפני בית המשפט. עניינה של השתלטות על קרקע והצבת מבנה ובקשה להציגו כמבנה עונתי – זה חלקו האחד של העניין העומד בפני בית המשפט. ואם לא די בכל הרי חלקו האחר של אשר עומד בפני בית המשפט הוא הציבור כולו שבמקרה הטוב עלול להיפגע כעת ובעתיד מהפרת החוק ובמקרה הפחות טוב עלול לפגוע וליטול אף הוא כמו המבקשת את החוק לידיו ולהקים מבנים עונתיים ללא כל דין".

בית המשפט פסק לפרק את המאהל ב-19 בינואר. "זה מאכזב מאוד", אומר אמינוב. "ההתעסקות בדיונים היתה מה יקרה בחורף הבא אם המענה הזה יישאר. המדינה בחרדה שהעזרה הזמנית הזאת חס וחלילה לא תהפוך למענה של קבע בכל חורף. כל זה בעוד שההומלסים צריכים לעבור את החורף הנוכחי ואין להם מקלט שפתוח 24 שעות רצוף. זה אבסורד, למעשה הוחלט לפרק את האוהל ולהוציא אותם חזרה לגשם מפחד שבחורף הבא גם נספק מענה כזה".  

"זה מענה כל כך הכרחי", הוא מוסיף. "הומלסים חייבים את זה. כל עוד העירייה לא מספקת מענה כזה המאפשר להם לינה ואוכל 24 שעות בתחנה המרכזית למה לא להשאיר את זה רק עד סוף החורף? אנחנו מכבדים את ההחלטה לפרק את המאהל ולכן ביקשנו מבית המשפט להשאיר את המאהל רק עד סוף החורף. מה כבר יקרה? המאהל הרי כבר קיים והמטרה היא למנוע סבל מאנשים שזרוקים ברחוב".

המאהל הזמני שהוקם להומלסים המכורים בתחנה המרכזית, מבט מבפנים. "נותן הרגשה אמיתית של בית". צילום: תומר אפלבאום

"20 שנה אני בארץ ולא ראיתי אדם שעושה ככה בשביל נרקומנים", אומר מיכאל. "אני הרבה-הרבה שנים בתחנה המרכזית. לפני שבאתי למאהל ישנתי בחוץ, הייתי זרוק בכל מיני מקומות. התחלתי לישון פה כשהמאהל נפתח. מה אני אגיד, כל פעם שאני נכנס לפה אני מרגיש כמו בבית", מיכאל עוצר את שטף הדיבור ומבקש לדייק, "'לא כמו', זה ממש בית. זה נותן הרגשה אמיתית של בית".

"זה משהו שלא הכרנו", מוסיף ג'קי, הומלס מכור בן 28. "אני בתחנה המרכזית שלוש שנים וזה הכי נחוץ לנו. גיליתי את המקום רק לפני יומיים וזה עזר לי לעבור את ימי הקור והגשם. אפשר לבוא לישון פה בלי לעבור מנגנון של בירוקרטיה עירונית כמו  במקומות של העירייה שדורש ממני להצהיר רשמית שאני הומלס ומכור לסמים. אני לא הולך לישון ב'גגון' כי זה רחוק מהתחנה המרכזית ואני לא רוצה להיות מוכר לרשויות כהומלס וכמכור לסמים. פה יש אדם שמושיט לך יד, מחייך, נותן לך מיטה לישון, מספק לך אוכל ולא מבקש ממני משהו. אני לא צריך למלא טופס מיוחד ואני יכול לבוא לישון 24 שעות ביממה".

ז'אן הומלס מכור מתנודד בעייפות. "כל הכבוד להם", הוא אומר ומצביע על האוכל והמיטות שחלקן מקושטות בבובות כדי להנעים את האווירה. "אין עזרה גדולה יותר מזו בתקופת הגשמים".

הומלסים במאהל "קורת גג" בתחנה המרכזית הישנה. "מענה כל כך חשוב לאוכלוסייה כל כך שקופה". צילום: תומר אפלבאום

"כבר יומיים שלא אכלתי", אומרת טניה, בת 25, שהרעב הוביל אותה למאהל. "יותר מדי סמים אז שכחתי לאכול", היא מסבירה. טניה הגיעה לתחנה המרכזית באחרונה מעיר אחרת. היא עלתה לישראל בגיל 14 ממדינות חבר העמים. בגיל 18 התמכרה לסמים. "אני עושה את כל הסמים. עכשיו אני בהזרקות של הירואין. אני מולטי נרקומנית", היא מחייכת בסרקזם. "אני לא גרה עם ההורים מגיל צעיר אבל הם מאוד רוצים שאחזור. בניגוד למכורים אחרים יש לי בית אני אומנם לא מסוגלת לחזור לשם בגלל שיש לי", היא משתתקת לרגע. "איך אומרים את המילה הזאת?", היא מהרהרת בקול ברוסית ואז ממשיכה בעברית, "רגשות אשם. בגלל שיש לי רגשות אשם שאני משתמשת בסמים ושזה שובר אותם אני לא חוזרת הביתה".

טניה מהדקת את המעיל שלגופה. "המעיל הזה לא ממש עוזר", היא אומרת. "קר מאוד בימים האחרונים. החורף הזה קשה יותר". ריח המאפים הטריים שמביאים פעילי עמותת "קורת גג" מושך אותה לשולחן האוכל. היא אוכלת בתאווה ניכרת.

"אני פה רק לכמה ימים", היא אומרת, "בעוד כמה ימים אהיה במקום אחר. אבל אנשים כאן חייבים את האוהל הזה. חבל לפרק את המאהל. יש פה אנשים שנמצאים שנים ברחוב והם מנותקים לגמרי. אנשים שאין להם משפחה ובית ואין להם לאן ללכת. זאת קורת גג לכל דבר עבורם". טניה מצטיידת במזון. "הגיע הזמן לעזוב", היא אומרת ומתבוננת בסמטה המתייבשת מהגשם האחרון.

"אנחנו נפרק את המאהל ביום שני כמו שעיריית תל-אביב רוצה ובית המשפט פסק, אין לי עניין לבזות את החלטת בית המשפט", אומר אמינוב. "אני רואה שהתקשורת נלחמת על השארת מאהל מחוסרי הדיור בארלוזרוב בצפון תל-אביב ושיש מאבק ציבורי שלם סביב הנושא. למה שלא יהיה מאבק ציבורי להשארת המאהל הזה בדומה למאבק מחוסרי הדיור בארלוזרוב? הייתי רוצה שגם במקרה הזה – מאהל שהוקם עבור הומלסים מכורים בתחנה המרכזית הישנה –  יהיה הדהוד ושזה יהפוך למאבק ציבורי. זה מענה כל כך חשוב לאוכלוסייה כל כך שקופה".

 חלוקת אוכל במאהל ההומלסים המכורים בתחנה המרכזית. "למה שלא יהיה מאבק ציבורי להשארת המאהל בדומה למאבק מחוסרי הדיור בארלוזרוב?" צילום: תומר אפלבאום

תגובת דוברות עיריית תל-אביב: "אין מקום לקשור בין הדאגה לחסרי הבית, שעיריית תל אביב-יפו משקיעה רבות בסיוע להם, לבין הבניה הלא חוקית שנבנתה ללא היתרים, תוך פלישה לשטח פרטי ועלולה לסכן את השוכנים במקום. בית המשפט פסק באופן חד משמעי כי דינה של בניה זו להיהרס. יודגש כי העירייה מפעילה יחידה מיוחדת לטיפול בדרי רחוב, המעניקה טיפול מערכתי הכולל, ניידת המבצעת סיורי רחוב יזומים לאיתור דרי רחוב החשופים לסיכון, הלנה בגגוני עמותת לשובע', הפנייה לגמילה או ליחידה לתחזוקת מתדון, מיצוי זכויות מול המוסד לביטוח לאומי ומשרד השיכון ועוד.

 בעניין הותרת המבנה עד סוף החורף, קבע בית המשפט כי "החורף חוזר מדי שנה וקביעה לפיו אין להרוס מבנה שהוצב שלא כדין בשל עונת החורף משמעה מתן היתר דה פקטו להצבת מבנים בהתאם לעונות השנה ובניגוד לדין".

 

 מאהל ההומלסים, מבט מבפנים. "אין עזרה גדולה יותר מזו בתקופת הגשמים". צילום: תומר אפלבאום

 *

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

להמשך הפוסט

כנגד כל המסמכים

ורד לי | 13.01.2015 | 10:10

על השולחן הקטן, בדירה הנזירית, החמימה, בדרום תל-אביב מונח הספר "חייו וזמניו של מיכאל ק'" מאת ג'. מ קוטזי באנגלית, שבוסו בלולה, מבקש מקלט מסודאן קורא יחד עם בת זוגו, טיאה לוי, סטודנטית לתואר שני בלימודי סביבה באוניברסיטת תל-אביב.

לוי, בת 26, מערסלת בטן הריונית של חודש תשיעי. "הלידה יכולה להיות כל יום", היא אומרת וסומק שושני מתפשט בלחייה. אבל דעתם של בני הזוג לא פנויה לשוחח על הלידה המתקרבת. לוי ובלולה מוטרדים ושרויים בחרדה מהבאות. לצד הספר של קוטזי מונח מכתב מרשות האוכלוסין וההגירה המבשר לבלולה שהבקשה להסדרת מעמדו כבן זוגה של לוי נדחית והוא אמור להיות מגורש מישראל תוך 21 יום.

לוי, אזרחית ותושבת ישראל, נולדה בחולון וגדלה בתל-אביב. לפני כשלוש שנים פגשה את בלולה בשכונת שפירא בדרום תל-אביב. "היינו שכנים, הוא גר רחוב לידי", היא משחזרת. "אני ועוד חברים פתחנו בחנות נטושה ברחוב חובת הלבבות בשכונת שפירא מרכז קהילתי. כשפגשתי אותו ברחוב הצעתי לו לבוא ללמוד שיעורי עברית וליהנות מהפעילויות שבמרכז". בלולה בא מספר פעמיים והאהבה ניצתה. כעבור חצי שנה של היכרות לוי ובלולה הפכו לזוג, ומזה כשנתיים וחצי הם מתגוררים יחד. "יש לנו המון דברים משותפים ואנחנו מאוד דומים", אומרת לוי ובלולה מהנהן. "לא הייתי צריכה לעבור מחסום כלשהו כדי להבין שהוא מקסים".

טיאה ובוסו. "לא היתה לי מטרה להקים פה תא משפחתי ולהפוך להורה, אבל האהבה שינתה לי את כל התוכניות". צילום: תומר אפלבאום

באנגלית שוטפת מספר בלולה איך הגיע מהרי הנובה שבצפון סודאן לדרום תל-אביב שבישראל. בלולה, בן 32, נולד למשפחה בת שמונה אחים בהרי הנובה שבסודאן הצפונית. הוריו נפרדו כשהיה בן 10. כשסיים את לימודיו בבית הספר נדרש להתגייס לצבא ולהשתתף במלחמה. "הממשלה רצתה שאתגייס ואלחם בחבל דרפור", הוא מספר. "סירבתי להתגייס. כלאו אותי ואחרי תשעה ימים ברחתי מהכלא והצטרפתי לצבא המורדים".

בשנת 2005 כשהושג הסכם בין ממשלת סודאן למורדים הוא הניח את הנשק, עזב את הלחימה ועבר לעבוד מטעם האו"ם בפירוק מוקשים בחבל דרפור. "כשחוזה העבודה שלי עם האו"ם הסתיים", אומר בלולה. "רציתי לחזור הביתה אבל הלחימה התחדשה ב-2011 באיזור מגורי, בהרי הנובה. אמי הזהירה אותי שאנשים שלחמו בצבא המורדים 'נעלמים'. היא אמרה שהמצב מסוכן ושלא כדאי שאחזור הביתה לצפון סודאן".

בלולה בחר לעזוב את סודאן השסועה והמדממת. "תיכננתי לבקש מקלט בנורבגיה", הוא אומר. "יש לי שם חברים ורציתי לנסוע לשם כדי להמשיך במסלול של לימודים. לא ידעתי דבר על ישראל, ובכלל לא התכוונתי להגיע לכאן".

בלולה הגיע בדצמבר 2011 למצרים ומשם תיכנן להמשיך לנורבגיה, אלא שהתחוור לו שנורבגיה סגרה את שעריה בפני פליטים מסודאן. "פחדתי שאם אשאר במצרים יחזירו אותי לסודאן ואהיה בסכנה", הוא אומר. בבית קפה שמע מקבוצת מבקשי מקלט מסודאן על נסיעה קרובה לישראל ואחרי התלבטויות החליט להצטרף. בחודש דצמבר 2011 הוא נכנס לישראל דרך סיני. כעבור חצי שנה פגש את לוי והפך לבן זוגה. "הכל כל כך מקרי", הוא אומר בהשתאות. "לא תכננתי להגיע לישראל. התגלגלתי לפה במקרה. לא היתה לי מטרה להקים פה תא משפחתי ולהפוך להורה, אבל האהבה שינתה לי את כל התוכניות".

מאז ינואר 2014 מנהלים לוי ובלולה מאבק של מלחמת נייר ברשות האוכלוסין וההגירה שמטרתו להסדיר את מעמדו של בלולה כבן זוגה של לוי. ב-28 בינואר 2014 הגישו בני הזוג לרשות האוכלוסין וההגירה בקשה להסדרת מעמד על סמך חיים משותפים. הם צירפו מסמכים רבים למעט שלושה שבלולה לא הצליח להשיג: תעודת לידה, תעודת יושר ותעודת רווקות.

"בין ישראל לרפובליקה הצפונית של סודאן אין כידוע קשרים דיפלומטיים ואף קיימת סכנה לאזרחי סודאן ששהו בישראל וחוזרים למולדתם, כך שבלולה לא יכול לנסוע בעצמו ולהשיג את המסמכים שהרשות לאוכלוסין דורשת", מסבירה לוי. "במאמצים רבים השגנו מסמכים חלופיים. אחיו של בלולה שנמצא בסודאן, השיג טופס מהמשטרה בהרי הנובה ומכתב מהוועדה המקומית לצורך קבלת תעודת רווקות מחרטום. אבל אלה מסמכים שאינם מספיקים – מדובר בתעודת לידה ללא חותמת ומסמכים לא פורמליים המעידים על כך שהוא רווק וללא עבר פלילי. המסמכים נשלחו בדרך לא דרך בסיוע קרובי משפחה מסודאן למצרים ומשם לישראל".

"יש קושי גדול להשיג את התעודות האלה", אומר בלולה. "מצד אחד אין בישראל שגרירות סודנית בה ניתן לאמת את המסמכים ומצד שני אני לא יכול לנסוע ולהביא את המסמכים כי חזרה לסודאן היא בגדר סכנת חיים עבורי". 

טיאה ובוסו. "זאת לא רשלנות בירוקרטית של פקיד, אלא מדיניות של רשות האוכלוסין וההגירה המסרבת באופן עקבי לבדוק בקשות לאיחוד משפחות כשאין את כל המסמכים". צילום: תומר אפלבאום

כחודש לאחר הגשת הבקשה להסדרת מעמדו של בלולה כבן זוגה של לוי פקעה האשרה שהחזיק בדומה לשאר אזרחי סודאן (2א5). "רשות האוכלוסין שללה את האשרה שלו בגלל שהתחלנו בהליך מדורג להסדרת מעמד", מספרת לוי. "כל אותה תקופה בלולה הסתובב ללא כל מסמך מזהה – מצד אחד נלקחה ממנו אשרה שהיתה לו ושהוא היה זכאי לה מתוקף מדיניות הממשלה כלפי אזרחי סודן בישראל ומצד שני ההליך המדורג להסדרת המעמד כלל לא נפתח בגלל מסמכים חסרים. במשך כשנה חיינו בחוסר וודאות ובחרדה". רק בעקבות התערבות עורכת הדין המטפלת בעניינם הוענקה לבלולה לפני כחודש אשרה חדשה.

בחודש יוני ניגשו שוב בני הזוג לרשות האוכלוסין במטרה להגיש מסמכים רפואיים אודות הריונה של לוי. לדבריהם, בלשכה סירבו לקחת את המסמכים וקבעו להם פגישה לחודש אוקטובר 2014. "כל אותה תקופה לא הבנו בכלל מה קורה", אומרת לוי. "אף אחד לא מיידע אותך. הגענו לפגישה בפעם השלישית וזאת היתה הפעם הראשונה שהתיק בכלל נבחן. הפקיד ראה שהמסמכים חסרים ודחה אותנו במקום וקיבלנו מכתב שהבקשה נדחית מאחר וחסרים מסמכים ושבן זוגי אמור לצאת מהארץ תוך 21 יום".

לדברי עורכת-הדין גלית לובצקי ממשרד עורכות הדין סמדר בן-נתן, המייצגת את בני הזוג זה אינו מקרה חריג. "זאת לא רשלנות בירוקרטית של פקיד אלא מדיניות של רשות האוכלוסין וההגירה המסרבת באופן עקבי לבדוק בקשות לאיחוד משפחות כשאין את כל המסמכים, גם שיש סיבות אובייקטיביות שאין אפשרות להמציא את המסמכים. גם סודאנים אחרים המבקשים להשתקע בישראל מאחר ובנות זוגן ישראליות נתקלים בבעיה הזאת"', אומרת עו"ד לובצקי. 

"ללוי יש זכות מלאה להסדיר את מעמדו של בן זוגה בישראל בדומה לכל ישראלית אחרת שבן זוגה זר", מוסיפה עו"ד לובצקי. "רשות האוכלוסין לא קבעה שום נוהל שאומר מה עושים במצב שבו אי אפשר להמציא מסמכים מסיבות אוביקטיביות מוצדקות. רשות האוכלוסין וההגירה דוחה את הבקשות האלה על הסף באופן גורף בלי להפעיל שיקול דעת בעניין המסמכים החסרים. אפשר הרי למצוא אלטרנטיביות –להסתפק בתעודת יושר ממשטרת ישראל, לבקש מסמכים חלופיים. במצבים קיצונים וחריגים אפשר למצוא פתרונות חריגים. אבל הרשות לאוכלוסין וההגירה פעם אחר פעם מסרבת לעשות את זה.

לדבריה, "האבסורד הגדול הוא שרשות האוכלוסין מכירה מצד אחד בחוסר האפשרות של סודנים לחזור בבטחה לסודאן אחרי שהיו בישראל ובו בעת דורשת מאלה שיש להם בנות זוג ישראליות לחזור לסודאן כדי להביא מסמכים, דבר שאינו אפשרי. צריך להכיר שאם אי אפשר לחזור מסיבות אוביקטיביות לסודאן, והמדינה מכירה בכך, אז צריך למצוא פתרון חלופי. הפתרון של הרשות לאוכלוסין וההגירה הוא לייאש אותם עד שהם יישברו".

טיאה ובוסו. "אי הסדרת המעמד מקשה עלינו ומותירה את המשפחה שלנו במצב קשה בהרבה לעומת זוגות אחרים של ישראלית ואזרח זר". צילום: תומר אפלבאום

לפני כחודש הגישו לוי ובלולה באמצעות עורכות הדין המייצגת אותם ערר לבית הדין לעררים בתל אביב, התוקף את החלטת הרשות לאוכלוסין והגירה. "אנחנו רק רוצים לחיות את חיינו כאן בשקט", אומרת לוי. "הייתי רוצה שמדינה שבה נולדתי וגדלתי תכיר שעשינו כל שביכולתנו כדי להשיג את המסמכים הדרושים ולעמוד בדרישות הנהלים של רשות האוכלוסין ושלא יעצרו את הטיפול בבקשה וידחו את הבקשה רק בגלל שיש מסמכים שלא ניתן להשיג. דחיה של הבקשה פוגעת בחיי המשפחה שאנחנו רוצים לבנות ובזכותה של התינוקת שלנו, העתידה להיוולד בכל יום לתא משפחתי שחרב הגירוש מונפת מעליו. המצב הזה משפיע עלינו כלכלית מאחר ולבן זוגי אין אפשרות כיום לזכויות סוציאליות ולביטוח בריאות. אי הסדרת המעמד מקשה עלינו ומותירה את המשפחה שלנו במצב קשה בהרבה לעומת זוגות אחרים של ישראלית ואזרח זר".

עיניו של בלולה מצטעפות לפתע. "אני מדבר עם אמי בטלפון ומספר לה שעומדת להיוולד לי ילדה", הוא מגלה. "יש לה רק נכדים בנים. היא נרגשת מאוד עד דמעות. זאת נכדה שעומדת להיוולד לה והיא לא יכולה בכלל לראות אותה. היא מספרת לי שהמצב עדיין מתוח ומסוכן. אם הייתי יכול הייתי חוזר הביתה עם בת הזוג שלי והתינוקת שתיוולד, אבל אלה דברים שפליטים סודאנים יכולים לעשות היום רק בחלומות, לא במציאות".

תגובת סבין חדד, דוברת רשות האוכלוסין וההגירה: "במסגרת הליך מדורג למתן מעמד לזר הנשוי לישראלי/ת, נדרש בן הזוג הזר להמציא מסמכים בסיסיים כאשר הם מאומתים, מקוריים וחתומים. כאשר מתעורר במקרה פרטני קושי להצגת מסמך זה או אחר, אנו בוחנים את הסוגיה לגופו של עניין ובמטרה למצוא פתרון הולם. במקרה האמור, חסרים מסמכים רבים, כמעט כולם".

עידכון:

בשעות האחרונות התקבלה החלטת בית-הדין לעררים המורה לרשות האוכלוסין וההגירה לתת לבלולה "אשרת חוזר", שתאפשר לבני הזוג לנסוע למדינה שלישית בה יש שגרירות של מדינת סודאן לצורך אימות מסמכים.

 

 

 טיאה ובוסו. מאבק של מלחמת נייר ברשות האוכלוסין וההגירה. צילום: תומר אפלבאום

 

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

מבקש מקלט במתקן חולות: "החדר קפוא כמו מקרר"

ורד לי | 09.01.2015 | 22:08

 

"כבר שבוע שאנחנו קופאים מקור במתקן חולות", אומר אנואר סולימאן, בן 35, מבקש מקלט מסודאן. סולימאן חצה את הגבול מסיני לישראל ב-2008. מחודש מארס 2014 הוא כלוא בחולות.

המערכת החורפית הסוערת שהחלה במהלך השבוע האחרון מקשה על תפקודם של מבקשי המקלט במתקן חולות. על פי נתונים שמסרה המדינה לבג"ץ ב-26 בדצמבר 2014 כלואים כעת במתקן חולות 2,242 מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה.

"קר כאן בצורה קיצונית", מספר סולימאן בעברית שוטפת. "בחדרים ובאגפים במתקן אין חימום. מופעל חימום רק בשתי מועדניות הנמצאות במתקן הכליאה שיכולות להכיל 50 איש. כדי להתגבר על הקור אנשים לובשים את כל הבגדים שיש להם – שכבות של חולצות וסוודרים, ג'ינס, גרבים ונעליים – ולא יוצאים מהמיטה. כולם שוכבים במיטה, קופאים מקור ומתכסים בשמיכת צמר דקה ששב"ס חילק. גם אם היו מחלקים לכל מבקש מקלט 10 שמיכות זה לא היה מגן מהקור. אנחנו נמצאים במדבר, המקום חשוף לרוחות והקור הוא קיצוני, במיוחד בלילה".

סולימאן מציין שמספר מבקשי מקלט התארגנו וקנו מכספם תנורי חימום קטנים כדי להתמודד עם גל הקור, וששב"ס לא איפשר להם להכניס את הציוד למתקן הכליאה, החרים את התנורים ואף את הקומקומים החשמליים שבחדרי מבקשי המקלט. "אנחנו מפרשים את ההתנהגות הזאת כענישה וכניסיון לשבור את רוחנו", הוא אומר. "זאת כנראה השיטה של המדינה – לגרום לנו להתייאש ושנבקש לחזור לארץ המוצא שלנו. מתקן חולות הוא מתקן כליאה שלא ראוי למגורי אדם. העובדה שהחרימו לנו תנורי חימום ואפילו קומקומים חשמליים ושמחזיקים אותנו בתנאי קור קיצוניים באמת מסייעת לאנשי דרום תל-אביב? זה הפתרון שיש לישראל להציע לאנשי דרום תל-אביב? להחזיק מבקשי מקלט בתנאי קור? הפתרון צריך להיות אחר – צריך לשחרר את מבקשי המקלט מ'חולות'. לא צריך להעניש אותנו בגלל שחצינו גבול בשביל להציל את עצמנו. אנחנו לא פושעים אלא פליטים, והמדינה לא צריכה להתאכזר אלינו ולכלוא אותנו בתנאים כאלה".

מבקש מקלט במתקן חולות, צולם ביום שישי. "אין לנו שום דרך להתגונן מפני הקור. הדרך היחידה היא ללבוש בגדים ולהתחפר מתחת לשמיכה. זה לא עוזר אבל אין מה לעשות"

ג'ק, בן 30, ברח לישראל מחבל דרפור ב-2008. הוא כלוא בחולות מאז פברואר 2014. "החדר קפוא כמו מקרר", הוא אומר בעברית  מתובלת באנגלית. "אין חימום בחדרים ואין לנו אפשרות להפעיל תנורי חימום. כולם קופאים מקור. אנשים לא יוצאים מהמיטה. אפילו לחדר האוכל אנשים ממעטים ללכת בגלל שקר להם לצאת מהמיטה". ג'ק מספר שאת כל היום העביר במיטה. "אנחנו לא רגילים למזג אוויר כזה. אין לנו שום דרך להתגונן מפני הקור. הדרך היחידה היא ללבוש בגדים ולהתחפר מתחת לשמיכה. זה לא עוזר אבל אין מה לעשות".

ג'ק מציין שיחידות מג"ב עוברות בין החדרים ומחרימות תנורי חימום שמבקשי מקלט מכניסים לחדרים וקומקומים חשמליים. "לא ברור לי מה הסכנה בקומקום חשמלי", הוא תוהה. "מה הסכנה שבן אדם יתחמם מכוס תה שהוא מחזיק ושותה ממנה? זה לא אנושי להחזיק בני אדם בתנאים כאלה של קור קיצוני. אם שב"ס לא דואג לחימום אז שיאפשר לנו לפחות להפעיל תנור קטן בחדר". לאחר כמה דקות של שתיקה מוסיף ג'ק, "את יודעת, פעם חשבנו שאם נספר לציבור בישראל מה עברנו בדרפור ובסודאן אז הישראלים יזדהו איתנו, יבינו שאנחנו פליטים והחשיבה תשתנה. אבל אני חייב להגיד שאני מרגיש ייאוש. הציבור הישראלי יודע היום למה נמלטנו לפה ומה קורה בסודאן ועדיין אין שינוי בחשיבה כלפינו. הייתי מצפה שבישראל הלב יהיה יותר פתוח וחם כלפי פליטים".

מהמוקד לפליטים ומהגרים נמסר שיש בכוונתם להגיש עתירה בנושא לבית המשפט בימים הקרובים. "עוד לפני שהתחיל גל הקור פנינו לשב"ס וביקשנו להכניס למתקן הכליאה חולות תנורי חימום ולהפסיק לקחת ממבקשי המקלט את התנורים שלהם", נמסר בתגובה. "יתרה מזאת, עולה כי כוחות מג"ב חמושים עוברים ולוקחים למבקשי המקלט את התנורים והקומקומים החשמליים ולא מאפשרים להם אפילו להכין תה בחדר. תנאי קור קיצוני שוררים באיזור בו ממוקם 'חולות' ולמבקשי המקלט אין אפשרות להתגונן. שב"ס אמור להגן על הכלואים ולספק להם תנאים מינימליים של קיום. לצערנו, זה לא קורה".

מבקשי מקלט מנסים להתחמם. מתקן חולות, יום שישי. "אנחנו מפרשים את ההתנהגות הזאת כענישה וכניסיון לשבור את רוחנו"

סיגל אביבי, פעילה אקטיביסטית לזכויות אדם מספרת שמתנדבים הביאו למבקשי המקלט הכלואים במתקן חולות בגדים ושמיכות אבל שזה לא מספק הגנה מלאה מפני הקור. "מבקשי המקלט לא יוצאים מהמיטות ומהחדרים ורועדים מקור", היא אומרת. "כולם מנסים ללבוש כמה שיותר שכבות בגדים ולהתעטף בשמיכות אבל הקור חודר לעצמות ומשבש את התפקוד של כולם. שורר במתקן חולות קור נוראי. לא ברור לי איך הם יעברו את הלילה הזה. לא לספק להם חימום בתנאי מזג אוויר כזה קיצוני מעיד שלא רואים בהם בני-אדם. מבחינת שב"ס מבקשי המקלט לא ראויים לחימום, לדבר הבסיסי ביותר שהמדינה אמורה לספק כשהיא כולאת אנשים. בנוסף מתקבל הרושם שזה עוד צעד שנועד להמאיס עליהם את חייהם ולשבור אותם".

תגובת דוברות שב"ס: "לאור שאלות ופרסומים שחלקם מגמתיים בנושא התנאים במתקן חולות, נבקש להבהיר ששב"ס עושה ככל שביכולתו באמצעים הקיימים, לרבות חימום כל היום במקומות הציבוריים ובהם מועדונים וחדרי אוכל, חלוקת שמיכות מחממות ללא הגבלה ומעילים לכל דורש".

 

ועוד באותו נושא:  "אמהות ישראליות למען פליטים ללא אמהות"

במוצ"ש, בשעה 20:00, תתקיים הפגנה של אמהות ישראליות נגד מתקן הכליאה חולות. ההפגנה תתקיים מתחת לגשר דיזינגוף סנטר, בתל-אביב.

"לרוב מבקשי המקלט אין משפחה בישראל, ובטח לא אמהות", אומרת סיגל אביבי, ממארגנות ההפגנה. "רבים לא ראו את משפחתם במשך מספר שנים. חלקם חזו בטבח בני משפחתם, במו עיניהם, כשנסו על חייהם. עכשיו הם זקוקים לאהבה שלנו, ליחס של כבוד והומניות ולא להתעללות ולכליאה".

לדבריה, קבוצת האמהות דורשת פתרונות אמיתיים למבקשי המקלט ולתושבי דרום תל-אביב ומבקשת מהמדינה לפעול לפירוק מתקן חולות בו כלואים מבקשי מקלט ללא משפט וסובלים מהעדר שירותי בריאות מספקים ותנאי כליאה ירודים. "אנחנו קוראות לסגירת מתקן חולות ומתן אשרות עבודה זמניות למבקשי המקלט הכלואים בחולות ללא משפט", היא אומרת. "בנוסף, אנחנו קוראות להפנות את הכסף שמושקע וקבור במתקן חולות להשקעה בשיקום התשתיות בדרום תל-אביב ולתיגבור שירותי הבריאות והרווחה". 

בצילום: מבקש מקלט במתקן חולות, יום שישי. "המדינה לא צריכה להתאכזר אלינו ולכלוא אותנו בתנאים כאלה"

 

להמשך הפוסט

כתב אישום: לקוח אנס והכה עובדת זנות שסירבה ליחסי מין ללא קונדום

ורד לי | 31.12.2014 | 03:51

 

.בכתב אישום שהוגש בשבוע שעבר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על ידי עו"ד רביד שיפמן מפרקליטות מחוז תל-אביב ניתן לחזות איך נפרם עוד אחד מהמיתוסים הרווחים בתעשיית הזנות הישראלית 

כתב אישום שהוגש נגד מוחמד אקרט, בן 25, מתל-אביב, בגין אונס, מעשה סדום ותקיפה של עובדת בבית בושת בתל-אביב, חושף שנשים בזנות אינן מוגנות גם בתוך בתי הבושת ושתופעות של אונס ותקיפה רווחות בכל הזירות, ולא רק ברחוב. למעשה, הזירה היא רק תפאורה, וכל השאר הוא שיווק של תעשיית הזנות, שמאחוריה עומד עולם פשיעה.

 שוחרי מיסוד הזנות גורסים שהכנסת הנשים לדירות ולמכונים יגדילו את הביטחון האישי של הנשים בזנות ויגנו עליהן, אבל המציאות מראה שוב ושוב שאלימות כנגד נשים מתקיימת גם בתוך הזירות המשווקות כ"מוגנות". בהולנד, בה מתקיים מיסוד רשמי מדווחות 60% מעובדות הזנות על אלימות מצד לקוחות.

ובחזרה לתעשיית הזנות הישראלית. על פי כתב האישום, בתאריך ה-10 בספטמבר 2014, בסביבות השעה 8:00-7:00 בבוקר, הגיע אקרט לבית בושת בתל-אביב. המקום היה ריק מלקוחות ומעובדות נוספות בשל השעה המוקדמת. עובדת הזנות היתה לבדה בבית הבושת.

הלקוח ועובדת הזנות נכנסו לחדר בבית הבושת. הלקוח ביקש ממנה לקיים יחסי מין בתשלום. עובדת הזנות הסכימה, בתנאי שהוא ישתמש באמצעי מניעה. במהלך קיום יחסי המין, הוריד אקרט את הקונדום והורה לעובדת הזנות לקיים עימו מגע מיני ללא קונדום. היא סירבה.

בכתב האישום מתואר כי אקרט דחף אותה והפילה למיטה, היכה אותה באגרופיו בראשה, אנס אותה בכוח וביצע בה מעשה סדום שלא בהסכמתה. עובדת הזנות זעקה לעזרה, ניסתה למנוע ממנו לבצע את האונס וצעקה לעברו "אל תיגע בי", אבל אקרט המשיך להכותה באגרופים בראשה ולא שעה לדרישתה.

ללקוח, יש הרשעה אחת קודמת בעבירות רכוש ומרמה. הפרקליטות הגישה בקשה לעצור את אקרט עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

בבקשת המעצר ציינה עורכת הדין שיפמן כי "נוכח האלימות בה נקט המשיב נגד המתלוננת, רמיסת כבודה ורצונה של המתלוננת ברגל גסה מלמדים כי בעיני המשיב, משעה ששילם למתלוננת, אין היא עוד אדם בעל זכויות ורצונות, כי אם כלי שרת למאוויו הסוטים והאלימים ומכאן, מסוכנותו כלפי כולי עלמא וציבור הנשים העוסקות בזנות, בפרט".

 

"נוכח האלימות בה נקט המשיב, משעה ששילם למתלוננת, אין היא עוד אדם בעל זכויות ורצונות, כי אם כלי שרת למאוויו הסוטים והאלימים ומכאן, מסוכנותו כלפי כולי עלמא וציבור הנשים העוסקות בזנות, בפרט". בית בושת בתל-אביב. למקום אין קשר לנאמר בכתבה. צילום: אלון רון

משא ומתן על קונדום: המציאות המוכרת לעובדי הזנות

המתנגדים לחוק להפללת הלקוח הקיים בשוודיה, נורבגיה, איסלנד ולאחרונה אף אומץ באירלנד, נוטים לתרץ זאת בכך שהזנות עלולה לרדת למחתרת ושעובדי זנות יהיו בסיכון ויפסיקו להשתמש באמצעי מניעה מתוך חשש של לקוחות שהקונדום ישמש כראייה מפלילה.

כתב האישום הזה, החושף מקרה בו לקוח מוריד קונדום במהלך יחסי מין ופוגע בעובדת זנות, הוא קצה הקרחון.

ארגוני סיוע מדווחים על עובדות זנות המספרות על ויכוחים מרים עם לקוחות המסרבים לאמצעי מניעה ומנסים לפתות אותן בתמורה כספית ומפעילים עליהן לחצים ולעיתים אף איומים מול בעלי המקומות.

 בכתבה "מכוני הליווי חוצים את גבול התחנה המרכזית ועוברים לבנייני מגורים בתל-אביב" (מוסף הארץ, 20.3.2009) ראיינתי את מיכאלה (שם בדוי), שעבדה בכ-20 מכוני ליווי ודירות דיסקרטיות בצפון ובדרום תל-אביב וסיפרה על התופעה:

 "התופעה הכי נפוצה היא שגבר מגיע ופתאום הוא מוריד קונדום, מסובב את הבחורה ועושה מין אנאלי למרות שהיא מסרבת, מתנגדת ואפילו מדממת".

אונס

."כן, זה בכפייה, הבחורה לא רצתה. היו מקרים שזה קרה לחברות הכי טובות שלי בחדרים סמוכים אלי במהלך משמרת"

במקרה כזה אפשר להתלונן נגד הלקוח?

המפעילים קודם כל יתייחסו יפה ללקוח וישמעו אותו, כי הוא הלקוח והוא זה שמשלם, כמו בכל תחום. אחר כך ינסו פשוט לסחוט ממנו יותר כסף או שהם ירביצו לו

?והבחורה יכולה ללכת להתלונן במשטרה

.""ומה לספר שהיא נאנסה בזמן שעבדה במכון ליווי? תחשוף את המקום? את הלקוח? את המפעיל? תציג את עצמה במשטרה כזונה? בדרך כלל המשטרה מגיעה אלינו, אנחנו לא מגיעים אליה

ב-24 ביוני 2013 פרסמתי את הפוסט "על העיוורון" המגולל מקרה מטריד ואכזרי שארע בזירת הרחוב ומצטרף לרצף העדויות האלה. מ', עובדת-זנות, הומלסית מכורה לסמים, שחיה באיזור התחנה המרכזית הישנה והסתייעה בהליכתה בקביים הגיעה לבית החולים במצב של עיוורון מוחלט, כשלגופה סימני אלימות קשים כתוצאה מפגיעה חמורה של לקוח-זנות. היא עלתה בלילה לרכב. "אני חושבת שהוא היה כסוף, אבל אני לא בטוחה, לא זוכרת את הסוג, אני זוכרת שזה היה רכב עם שתי דלתות. הנהג היה ישראלי, בעל חזות מזרחית, שחום, כבן 60, קירח, נמוך ורזה", סיפרה כשפגשתי אותה בבית החולים בו היתה מאושפזת. הנהג אסף אותה לרכבו ברחוב הר-ציון בתחנה המרכזית. "הוא היה נראה נקי, לבוש בג'ינס וחולצה לבנה", שיחזרה.

מ' סיפרה שהלקוח התעקש שהם יקיימו יחסי מין ללא קונדום. "יש לנו בתקופה הזאת מלחמה עם לקוחות בנושא הזה", אמרה. "אנחנו מודעות לעלייה בתחלואה ומפחדות מהסיכונים. ניסיתי לשכנע אותו לשים קונדום אבל הוא היה נחוש שלא לשים. התחיל אקט מיני והוא פתאום חשב שרימיתי ושמתי לו קונדום. הוא התחיל פתאום להרביץ לי חזק כל כך. ביקשתי את הכסף והוא לא הסכים לתת והמשיך להכות אותי. ברחתי מהרכב והתיק שלי נשאר ברכב. הוא יצא מהאוטו בזעם והתחיל לרוץ אחרי ברחוב סלמה. הוא תפס אותי, הכה אותי מכות רצח והטיח את הראש שלי בקיר מספר פעמים עד שממש התעלפתי".

מ' אספה את עצמה וניסתה להתאושש מהמכות אבל למחרת התעוררה עם כאבי ראש חזקים כשפניה נפוחות. "התחלתי להרגיש שאני לא רואה טוב. שכבתי שבוע ללא תזוזה כמעט. לא חשבתי לגשת לבית חולים ולטפל בעצמי או לבקש עזרה. כשאת מכורה לסמים את לא ממש דואגת לגוף שלך ולבריאות שלך". היא המשיכה לשרוד את שגרת חייה הרגילה בתחנה  המרכזית כשמיום ליום הראייה שלה דועכת ודועכת וכאבי הראש תכופים. כעבור שבוע כבר לא ראתה. "פקחתי עיניים וראיתי חושך מוחלט. זה היה מפחיד". מ' איבדה את ראייתה כתוצאה מהתקיפה.

לבקש צדק בהיכל המשפט

התופעה ממנה "מזהירים" שוחרי המיסוד היא כאמור המציאות המוכרת כיום לעובדי הזנות. כלומר, אין טעם לנופף באיום שעובדי מין יפחיתו את השימוש באמצעי מניעה בשל לחץ לקוחות משום שזאת ההתנהגות השכיחה אותה חווים כבר כיום עובדי הזנות. אבל את זה שוחרי המיסוד לא יחשפו. הם ימשיכו לשווק לציבור שמיסוד מגן על עובדי הזנות תוך התעלמות שהמיסוד מיטיב רק עם הלקוח.

וכך סיפרה מיכאלה בראיון על תנאי מיסוד מנקודת מבטה: "המקלחון נועד יותר לגבר – שהוא יוכל להתקלח ושהאשה תהיה נקייה עבורו. השומר ומצלמת האבטחה נועדו להגן על המקום מהמשטרה ולסנן לקוחות בעייתיים מפחד שלא ישלמו. מיטה יכולה להיות נוחה לגבר – ככה הוא יכול להוציא לך את הנשמה. במכון ובדירה יש לו את כל הנוחיות שבעולם, בעוד שברחוב או באוטו זה אקט מהיר יותר כי אין תנאים. תראי, ברחוב זה מסוכן וזה מפחיד. את עומדת לגמרי לבד, כל הכסף עלייך – אפשר לשדוד אותך, לחתוך אותך, במיוחד באזורים של התחנה המרכזית הישנה. מצד שני גם במכונים ובדירות היו מקרים ששיספו בחורה בחדר. הבן-אדם ממש חתך אותה, השאיר בחורה מדממת ויצא בטבעיות מהמכון." 

וצריך להבהיר, תעשיית הזנות הישראלית פועלת בשנים האחרונות בתנאי מיסוד שקט – ארגוני סיוע מטעם משרד הבריאות נכנסים לזירות זנות ועורכים בדיקות למחלות מין; המשטרה מתייחסת בסובלנות לזנות המקומית וממעטת ללכוד סרסורים ולאכוף את החוק האוסר על ניהול בתי בושת; נשים בזנות בדירות דיסקרטיות משלמות למפעילי המקומות עבור שימוש באמצעי מניעה, שימוש במגבות, צריכת אלכוהול ומפרישות כסף לשומר. באווירה הפרועה הזאת של מיסוד מזדחל האלימות ומקרי האונס הם מציאות קיימת. מיסוד רשמי לא יטיב את המצב, הוא רק ייתן לעולם הפשע הישראלי לגיטימיות חברתית להפוך את הסרסרות למקצוע רשמי.

יש לקוות שכתב האישום שהוגש בשבוע שעבר מעיד על מגמה חדשה. עובדי זנות בתעשיית הזנות ממעטים בדרך כלל להגיש תלונה במשטרה ולבקש צדק בהיכל המשפט. יש לקוות שעד שישראל תצטרף למדינות הנאורות שאימצו את החוק להפללת לקוחות, יתחילו עובדי הזנות להכיר בזכויותיהם הבסיסיות ולהגיש תלונות במשטרה כנגד לקוחות, סרסורים ומפעילי בית בושת הפוגעים בהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט