רק שלוש פעמים ראו הילדים את אמם בחצי השנה האחרונה, בכל פעם לזמן קצר, בכפוף לאישור מיוחד. הם ישראלים, אמם פלסטינית. בחודש מארס היא גורשה בנימוק שכיוון שבעלה נרצח היא אינה נשואה עוד לישראלי. מה על הילדים? זאת לא הבעיה של משרד הפנים

 לפני שנה ושלושה חודשים נרצח אביהם. ארבעת ילדיו איבדו בעקבות הרצח גם את אמם – כיוון שהיא פלסטינית חסרת מעמד בישראל, בוטל אישור השהייה שלה בארץ אחרי מות בעלה. היא גורשה וחלפו שלושה חודשים לפני שהשיגה אישור לבוא לראות את ילדיה, שגם הוא ניתן בקמצנות: שלושה ימים בחודש. בפרק הזמן המצומצם הזה מתרוצצת האם, סוניל (שם בדוי), מוכת געגועים בין ילדיה שנמצאים מי בפנימייה, מי באומנה ומי אצל קרובי משפחה, מנסה לאחות שבר משפחתי.

 סוניל מגוללת את סיפור חייה והאוויר הופך בהדרגה כבד, סמיך. מבטה כבוי, נטול חיות, עצב שלא ייעלם ממלא את עיניה. היא מתאמצת לדבר, לא להיכנע לייאוש, לשתיקה. מדי פעם קולה מתגבר, תואם לרגע את ממדי גופה הגדול, אך מיד נשבר, מתרסק והופך לזעקה של כאב. זעקה של אם שאמהותה נבזזה.

סוניל, פלסטינית, בת 35, ילידת כפר סמוך לחברון, נישאה בגיל 16, לערבי-ישראלי וחיה עמו 18 שנה ביפו. חייה היו מרים. בעלה התמכר לסמים והיכה אותה. "הוא היה שובר לי את הפה, את האף", היא מספרת. "עירבתי את הרווחה, היינו בטיפול והתייעצתי עם עובדים סוציאליים. הציעו לי ללכת למקלט לנשים מוכות אבל לא רציתי להתרחק מהבית. לפעמים הייתי בורחת ממנו לאחיות שלי, שכולן חיות בישראל. פעם אפילו ישנתי ברחוב אבל תמיד חזרתי הביתה בגלל הילדים. סבלתי מאוד אבל היה חשוב לי לגדל את הילדים ולהחזיק את המשפחה". אחרי שנים שהמשפחה חיה בשכירות, קיבל בעלה זכאות לדירה של חלמיש ביפו.

 לזוג נולדו ארבעה ילדים – הבן הבכור בן 16, ושלוש הבנות בנות 15, 14 ו–11. בעלה לא הזדרז להסדיר את מעמדה של סוניל. "הוא העדיף שאהיה בשליטתו", היא אומרת. "הוא ידע שכך אני אהיה כבולה אליו, לא אוכל להתגרש ולא יהיו לי זכויות". ב–2003, אחרי שנכנס לתוקפו חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), היא קיבלה היתר שהייה, שהתבקשה לחדש אחת לשנה. ההיתר לא העניק לה שום זכויות, אפילו לא לטיפול רפואי.

 אחרי הלידה האחרונה שלה, לפני 11 שנה, לקתה סוניל בדיכאון לידה. התינוקת הועברה לאומנה ושתי הבנות הגדולות נשלחו לפנימיות. בנה הבכור נותר לגור בבית. לפני שנה ושלושה חודשים בעלה נורה למוות – רצח שלא פוענח עד היום. סוניל היתה בבית. היריות העירו אותה משנתה, היא אומרת. "קמתי וראיתי את הדלת פרוצה וקליעי כדור רובה על הרצפה. ניגשתי לבעלי. הרמתי את השמיכה, ראיתי שהעיניים שלו עצומות והגוף מדמם. ברחתי החוצה בצעקות להזעיק עזרה". 

מאז נכנסה המשפחה לסחרור. סוניל קיבלה איומים על חייה בטלפון, ובעצת המשטרה נמלטה למקלט לנשים מוכות ואחר לאחיותיה. כיוון שנאלצו לעזוב את הבית איבדה המשפחה את הזכאות לדירה.

ישראל ארליך, מנכ"ל חברת חלמיש, אומר שהחברה המתינה יותר מחצי שנה אחרי מות האב. לדבריו, "על פי הנהלים צריך להעביר את הזכאות לאפוטרופוס. האם היא אפוטרופסית טבעית אבל המשפחה לא נמצאה ובינתיים התקבלו דיווחים על כוונות לפלישה לדירה שהיתה ריקה. בסופו של דבר הוחלט לאכלס אותה כדי למנוע פלישה לא רצויה". 

 כאשר פנתה בחודש פברואר 2014 לרשות האוכלוסין וההגירה בתל אביב כדי לחדש את היתר השהייה שלה, נאמר לה שהוא לא יחודש מפני שמאז מות בעלה היא אינה נשואה עוד לישראלי. במשרד הפנו אותה לוועדה ההומניטרית במשרד הפנים.  

 בשלהי חודש מארס הגישה סוניל בקשה לוועדה ההומניטרית. "ביקשתי שבינתיים, עד שתתקבל ההחלטה על המעמד שלי, שיאריכו לי את היתר השהייה", אומרת סוניל. "הסברתי שאני לא יכולה להסתובב בלי היתר שהייה". אבל חרף המסמכים שהציגה, המעידים על מצבם של ילדיה והנזק שנגרם למשפחה לאחר רצח הבעל, סירבה הוועדה לתת לה היתר שהייה זמני.

 

סוניל. "אני רוצה את הזכות הבסיסית שיש לכל אמא ישראלית, אני רוצה לגדל את הילדים שלי". צילום: דודו בכר

 עוד באותו יום נתפסה סוניל על ידי שוטרי משמר הגבול בירושלים, כאשר היתה בדרך לאמה בחברון. "הם ביקשו אישור והסברתי שאין לי", היא אומרת. "לקחו אותי לתחנת המשטרה, חקרו אותי במשך שעות, עד הלילה. אני בוכה, רעבה, מנסה להסביר, 'בעלי נרצח, אני גרה כבר 18 שנה ביפו, יש לי ארבעה ילדים שנולדו בישראל'. ביקשתי שיתקשרו לעורכת הדין, לעובד הסוציאלי – כלום". 

 בשעת לילה מאוחרת היא נלקחה למחסום קלנדיה ומשם גורשה אל שטח הרשות הפלסטינית. "התחלתי לבכות, 'תעזרו לי, תעזרו לי', אני לא מכירה את המקום, אני לא גרה פה. ביקשתי מהשוטרים 50 שקל כי לא היה לי כסף להגיע הביתה. הם צעקו עלי 'לכי, לכי. תגידי תודה שלא עצרנו אותך. לכי, יא זבל. במקום לעצור אותך הבאנו אותך לפה'. גבר שעבר שם ריחם עלי ונתן לי כסף, ככה הצלחתי להגיע לאמא שלי בחברון". 

 לפי דובר המשטרה מחוז ירושלים, "החשודה עוכבה על ידי שוטרי מג"ב עוטף ירושלים בגין שהייה בלתי חוקית. בסיום חקירתה, כשעה וחצי לאחר שעוכבה, הוסעה על ידי השוטרים למחסום קלנדיה ושוחררה לדרכה". 

 במשך שלושה חודשים לא הורשתה סוניל להיכנס לישראל כלל. "בכיתי כל היום. שלחתי פקסים, התקשרתי לעורכי דין, לא יכולתי להשלים עם זה", היא אומרת. "הילדים שלי איבדו אבא למה שיאבדו גם אמא? למה למנוע ממני לגדל אותם?". סוניל ממררת בבכי. "הקיום היום הפך לקשה יותר מהתקופה בה חייתי עם בעלי וספגתי מכות. אני חיה היום בחברון אצל אמא שלי. היא אישה חולה ואני ומטפלת בה. אני מרגישה שם בודדה, אין לי עם מי לדבר. זאת כבר לא הסביבה שלי. 18 שנה חייתי ביפו והתרגלתי לחיים אחרים. אח שלי בחברון מפעיל אלימות מילולית ופיסית כלפי ומכה אותי, ואני לא מרגישה שם רצויה. אני לא יכולה לקבל שם טיפול רפואי ומפחדת שהדיכאון יתפרץ. אני מתגעגעת לילדיי. אני יודעת שהם זקוקים לי בתקופה הזאת במיוחד. אני רוצה לאסוף את המשפחה, לחזור להיות אמא לילדי ולשקם את חיי".

 מאז רצח בעלה מקבלת סוניל סיוע מטעם תוכנית סיוע לנפגעי עבירות המתה (סנ"ה), שמפעילים משרד הרווחה והאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים (ראו מסגרת בתחתית הכתבה). בעקבות התערבותה של מלדה שלהב, עובדת סוציאלית המנהלת התוכנית באזור המרכז, קיבלה סוניל בחודש יוני אישור זמני להיכנס לישראל לשלושה ימים כל חודש לבקר את ילדיה.

 שלוש פעמים היא ביקרה אותם כך. ביקורים דחוסים. עליה לנדוד בין פנימיות ובתי קרובים, קשה לה לגייס את הכסף הדרוש לכך והביקורים קצרים. קצרים מדי. הילדים לא מבינים מדוע לא יוכלו לראות את אמם יותר. בנה הבכור שמתגורר אצל קרובי משפחה ביפו, אומר: "עברתי דברים קשים ואני רוצה את אמא לצדי שתיתן לי כוח להתמודד. מאז שאבא נרצח אני מרגיש שכל המשפחה התפזרה – אין הורים, אין בית, האחיות שלי מפוזרות במסגרות ואנחנו מתראים בחופשות בצורה לא רציפה. הפרידה מאמא היא אובדן נוסף". למרות מה שעבר הוא תלמיד מצטיין. הוא מספר שהוא מרבה להתקשר לאמו אבל מדגיש שקשר טלפוני אינו מספיק. "אני צריך אותה כאן לידי כל יום. אני מתגעגע אל אמא. אני לא מבין איך יכול להיות שאני ישראלי ואמא שלי, שילדה אותי וחיה פה 18 שנה היא לא ישראלית. אני בוכה כל לילה ומתפלל שיתנו לאמא שלי לחזור".

 

עו"ד סמדר בן נתן. "לא ברור מדוע הוועדה לעניינים הומניטריים לא יכולה להעניק היתר שהייה זמני עד למתן ההחלטה בוועדה". צילום: דודו בכר

 "זה מקרה של עוול אנושי והומנטרי יוצא דופן", אומרת עו"ד סיגלית זוהר, רכזת הסיוע המשפטי בתוכנית סנ"ה באזור המרכז, במשרד המשפטים, "לא ייתכן שאשה שנמצאת בישראל 18 שנה, שזה מרכז עולמה, שיש לה ארבעה ילדים ישראלים, תמצא את עצמה מורחקת רק בגלל שבעלה נרצח, ולא ייתכן שארבעה ילדים שהתייתמו מאביהם, יימצאו במצב שהם יתומים גם מאמם".  

 עו"ד זוהר מדגישה את הנזק שנגרם לילדיה של סוניל: "כל הדו"חות הסוציאליים מציינים את הקשר החזק של סוניל עם ילדיה והמשבר המאוד קשה שנגרם להם מהפרידה מאמם. הילדים הפכו באחת ליתומים מאב ומאם והם מתארים את הקושי. כותבת לנו מחנכת בשכבה של הבן הבכור ש"אין לו כסף לצאת לטיולים, אין לו ביגוד, שהוא מתגעגע לאמו ומאוד אוהב אותה, שהוא מבטא כאב עמוק על היעדרה ומדבר על זה שאין לו תמיכה רגשית וכלכלית". דו"חות סוציאליים הבוחנים את הקשר עם בנותיה מדגישים שהיא מהווה עבורן עוגן, ביטחון ויציבות וכי 'ההיעדרות הממושכת של האמא מחיי הבנות וחוסר המעורבות שלה גורמת להשלכות שליליות על עולמן הרגשי. הן נמצאות בשלב ההתבגרות וזקוקות לדמות אמהית, מטיבה, מכילה, מכוונת ובעיקר עוטפת. משתי הבנות נגזלה אפשרות לנהל קשר מיטיב, רציף מתמשך עם דמות הורית'. הרחקתה מילדיה מערערת את הביטחון של ילדיה ויוצרת שבר בכל מערכות החיים שלהם".

עו"ד גלית לובצקי המייצגת את סוניל יחד עם עו"ד סמדר בן־נתן, מטעם תוכנית סנ"ה מוסיפה כי זהו מצב לא נתפש שילדים חיים כילדים נטושים בשעה שיש להם אם שרוצה לגדל אותם. "כשהיתה לסוניל דירה, בנה הבכור התגורר עמה והבנות היו באות הביתה מהפנימייה. זה דבר שנשלל מהילדים עכשיו והקשר ביניהם נפגע. מה גם שהילדות שבפנימייה הן כמו אסירות, אין להן לאן לצאת. בנוסף, מצבה הכלכלי הידרדר, אין לה איפה לגור בישראל. כשהיא מגיעה לבקר, היא גרה אצל אחותה. בעלה הותיר אותה עם חובות שהיא נדרשת לשלם ופעמים רבות אין לה אפילו כסף לנסיעה שמטרתה ביקור ילדיה בישראל".  

 עורכות הדין הגישו עתירה דחופה לבית המשפט העליון כדי שעד שתתקבל החלטה בנוגע למעמדה, תורשה סוניל לחיות בישראל לצד ילדיה. "ההפרדה הכרוכה בגירוש מעצימה את הפגיעה בתא המשפחתי הפגוע ממילא", אומרת עו"ד בן־נתן. "נזקים אלה היו מצטמצמים אם הוועדה היתה מקבלת החלטה בזמן סביר ומאפשרת עד לקבלת ההחלטה בעניינה לאם להיות נגישה לילדיה ולחיות לצידם בישראל. לא ברור מדוע הוועדה לעניינים הומניטריים לא יכולה להעניק היתר שהייה זמני לאם לארבעה ילדים עד למתן ההחלטה בוועדה. זה הרי יכול להתעכב ולקחת חודשים והנזק הנגרם חורג מכל פרק זמן סביר ומשפיע על רווחתם ובריאותם הנפשית של בני המשפחה ".

 סוניל מראה תצלומים של ילדיה. "איך אפשר להפריד?", היא שואלת בייאוש. "אני רוצה את הזכות הבסיסית שיש לכל אמא ישראלית. אני רוצה לגדל את הילדים שלי. עברנו טראומה קשה אחרי הרצח. הילדים במצב קשה ובתחושה של נטישה וכאב. אני רוצה לאסוף אותם אל חיקי ולא להישבר. אני רוצה לחזור להיות אמא ושלא יפרידו אותי מילדי".  

סבין חדד, מנהלת אגף דוברות והסברה, רשות האוכלוסין וההגירה, אמרה בתגובה כי "המקרה נמצא כרגע בדיון בוועדה ומסיבה זאת אין זה ראוי שנתייחס לגופו של עניין".

 

עו"ד גלית לובצקי. "לא נתפש שילדים חיים כילדים נטושים בשעה שיש להם אם". צילום: דודו בכר

 מסגרת: תוכנית סנ"ה

תוכנית סנ"ה הוקמה בשנת 2009 בהחלטת הממשלה, למיצוי זכויותיהם של נפגעי עבירות המתה (רצח והריגה). התוכנית פועלת מטעם משרד הרווחה והאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים. חמישה מרכזי סיוע פועלים כיום ברחבי הארץ (ת"א, ירושלים, חיפה, כפר-כנא, באר-שבע) והם יוצרים קשר עם המשפחות מיד עם היוודע דבר הרצח. המרכזים מציעים טיפול נפשי לבני המשפחה מדרגה ראשונה לתקופה של עד שנתיים, וכן, ליווי וייצוג משפטי, הן בהליך הפלילי והן בהליך האזרחי. בנוסף זכאיות המשפחות למענק כספי, 5,000 שקלים להוצאות ההלוויה. מאז הקמת התוכנית מלווים המרכזים כ–350 משפחות.