"אני מכינה לילדים מלוחיה ומג'דרה", אומרת סוניל (שם בדוי), בקול אמהי חם. "הילדים צריכים לבוא היום הביתה ואני מתרגשת". לראשונה מאז שהכרתי אותה נשזר בקולה גוון של צחוק, שמחה וכמיהה לימים טובים יותר.

 בכתבה "אבא נרצח, את אמא גירשו" שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ובבלוג "שטח הפקר" ב-18 בספטמבר הבאתי את סיפורה במלואו. בחרתי לחזור אליה לאור התפתחות מפתיעה.   

 סוניל, פלסטינית, בת 35, ילידת כפר סמוך לחברון, נישאה בגיל 16, לערבי-ישראלי וחיה עמו 18 שנה ביפו. לזוג נולדו ארבעה ילדים – הבן הבכור בן 16, ושלוש הבנות בגילאי 15, 14 ו–11. חייה היו מרים. בעלה היה מכור לסמים והיא סבלה מאלימות פיסית והתעללות קשה מצדו. כחלק מהשליטה בה, בעלה לא הזדרז להסדיר את מעמדה של סוניל. "הוא העדיף שאהיה בשליטתו", סיפרה בראיון. "הוא ידע שכך אני אהיה כבולה אליו, לא אוכל להתגרש ולא יהיו לי זכויות".

 ב–2003, אחרי שנכנס לתוקפו חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), היא קיבלה היתר שהייה, שהתבקשה לחדש אחת לשנה. ההיתר לא העניק לה שום זכויות, אפילו לא לטיפול רפואי.

 אחרי הלידה האחרונה שלה, לפני 11 שנה, לקתה סוניל בדיכאון לידה. התינוקת הועברה לאומנה ושתי הבנות הגדולות נשלחו לפנימיות. בנה הבכור נותר לגור בבית. לפני שנה ושלושה חודשים בעלה נורה למוות – רצח שלא פוענח עד היום. מאז נכנסה המשפחה לסחרור. סוניל קיבלה איומים על חייה בטלפון, ובעצת המשטרה נמלטה למקלט לנשים מוכות ואחר לאחיותיה. כיוון שנאלצו לעזוב את הבית איבדה המשפחה את הזכאות לדירה שהיתה שייכת לדיור הציבורי.

 ארבעת הילדים איבדו בעקבות הרצח גם את אמם – כיוון שסוניל פלסטינית חסרת מעמד בישראל, בוטל אישור השהייה שלה בארץ אחרי מות בעלה. בחודש מארס היא נתפסה ללא אישור שהייה וגורשה על ידי שוטרי משמר הגבול בירושלים בנימוק שכיוון שבעלה נרצח היא אינה נשואה עוד לישראלי. במשך שלושה חודשים לא אושרה לה כניסה לישראל כלל. כשהשיגה אישור לבוא לראות את ילדיה, הוא ניתן בקמצנות: שלושה ימים בחודש. בפרק הזמן המצומצם הזה התרוצצה, מוכת געגועים בין ילדיה שנמצאים מי בפנימייה, מי באומנה ומי אצל קרובי משפחה, בניסיון לאחות שבר משפחתי.

סוניל. "יש לי תקווה להתחיל חיים חדשים". צילום: דודו בכר

באחרונה קיבלה סוניל מכוח ההחלטה של הוועדה ההומניטרית במשרד הפנים היתר שהייה, על ההחלטה חתם שר הפנים, גדעון סער. סוניל עזבה את בית אמה בחברון וחזרה להתגורר ביפו. היא שכרה דירת שני חדרים. הדירה קטנה וריקה – מאוכלסת בשתי מיטות ובגז קטן לבישול. "חסר לי מקרר, מכונת כביסה וחפצים להפוך את זה לבית, אבל אני מתפללת שלאט לאט הכל יהיה בסדר", היא אומרת בחיוך. "אני שמחה שיש לי שקט עכשיו בבית החדש. אני צריכה להתחיל לבנות את החיים שלי מחדש. בעלי הכה אותי, אחי הכה אותי בחברון. עכשיו יש לי פינה משלי. אני מרגישה הרבה יותר טוב מהרגע שחזרתי ליפו, לדירה משלי. יש לי תקווה להתחיל חיים חדשים. כל מה שאני רוצה זה להתרכז בגידול הילדים".

עלות הדירה 2,500 שקל לחודש. "אני מחפשת עכשיו עבודה בניקיון", היא אומרת וקולה נטען באנרגיה ובכוח חדש, לא מוכר. "אני מקווה אינשאללה שלאט לאט אצליח להסתדר. אני אנקה בתים של אנשים או משרד ומהכסף הזה אצליח לגדל אותם, ואינשאללה שהם ילמדו ויצליחו".

בנה הבכור עבר באחרונה להתגורר עמה. שתי בנותיה הגדולות (בנות 14 ו-15) לומדות בפנימייה והקטנה (בת 11) באומנה. "כשגורשתי לא הצלחתי במשך תקופה לראות את הילדים בצורה שוטפת וגם הם לא יכלו להיפגש אחד עם השני", אומרת סוניל. "עכשיו זה שונה. מהיום שקיבלתי את היתר השהייה לא הפסקתי להסתובב ביניהם ולראות אותם. היום הבנות הגדולות צריכות לבוא הביתה וזאת תהיה הפעם הראשונה מחודש מארס שהילדים נמצאים יחד איתי בבית". סוניל משתתקת ומתקנת: "עדיין הילדה הקטנה באומנה. אני צריכה בהמשך לפעול כדי שגם היא תצטרף אלינו, לפחות לחצי יום, ותחווה את האחים שלה ואת המשפחה שלה. מה אני אגיד", היא נאנחת בתוגה. "האבא נרצח ואני צריכה לאסוף את הילדים, להתגבר על כל מה שהיה ולהמשיך הלאה".

"זה בהחלט הישג", מציינות עו"ד סיגלית זוהר, רכזת הסיוע המשפטי באיזור המרכז בתוכנית סנ"ה (סיוע לנפגעי עבירות המתה מטעם משרד הרווחה והאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים), ועורכות-הדין גלית לובצקי וסמדר בן-נתן המייצגות את סוניל מטעם תוכנית סנ"ה. "ההחלטה להעניק לסוניל אפשרות לשהות בישראל איפשרה לה ולבנה לחזור לגור ביחד, ולבנותיה להיות בקשר שוטף עם אמא שלהן. זאת החלטה מבורכת ומתבקשת מבחינה הומניטרית ומוסרית, ואף שלקח זמן רב עד שהתקבלה, במקרה כזה מוטב מאוחר מאשר מעולם לא".

יחד עם זאת שוקלות עורכות-הדין המייצגות את סוניל להגיש בקרוב עתירה נוספת  לבג"ץ  בשמה. "ההיתר שהוועדה נתנה אינו מספיק", הן מדגישות. "סוניל צריכה מעמד קבע בישראל ולו מעמד ארעי. היא צריכה מעמד שיאפשר לה ולמשפחה כולה להשתקם מהטראומה הקשה שהם עברו בסיוע רשויות הרווחה ושירותי הבריאות. לא ייתכן שאישה שגרה בישראל 18 שנה, אם לארבעה ילדים ישראלים, לא תזכה לזכויות הבסיסיות ביותר".

"כשהייתי בחברון אחי היכה אותי כל הזמן", מסכמת סוניל. "היד שלי כואבת עד עכשיו מהמכות שספגתי ממנו אבל אני לא יכולה ללכת לרופא כי היתר השהייה לא מאפשר לי טיפול רפואי. ההיתר מאפשר לי רק להיות בישראל ולעבוד. חייתי כאן 18 שנה, יש לי ארבעה ילדים ישראלים שנולדו ביפו לגבר שהוא אזרח ישראלי. אני מקווה שהזכויות שלי יוכרו. אני אמא לילדים ואישה שעברה אלימות קשה. אני רק רוצה חיים חדשים ושקטים ולגדל את ילדי".