יום שישי, אחה"צ, ג'לג'וליה. "אני לגמרי חי כמו כלב, אני צריך לשקם את חיי", אומר בחיוך יובל מנדלוביץ', העוסק בהצלה ובשיקום של בעלי-חיים שנקבעו בחוק כמסוכנים, כשאני נכנסת לחוות השיקום החדשה שהוא הקים בפאתי ג'לג'וליה.

תמי, פיט-בול שחורה שסבלה מאלימות קשה מותחת את פרצופה, נשענת ברגליה הקדמיות עליו, מלקקת את אפו ומרעיפה עליו נשיקות נחמה. דרור, פיט-בול מנומר, שלוד וכחוש שחולץ מקלנסוואה באחרונה לאחר שבעליו הזניחו והרעיבו אותו מתבונן בו בהערצה ומחכה בתורו למנת הליטוף שלו. שלום, רוטוויילר מאסיבי ועצום בגודלו משרבב לשון ורודה, מגולל אותה ומתבונן בסטואיות במתרחש.

בשטח של כשלושה דונם שקיבל כתרומה מאכלס מנדלוביץ' (37) – כלבים מסוג אמסטף, רוטוויילר, פיט-בול, דוגה-ארגנטינאי שהציל מהזנחה, מהתעללות, מעסקי הרבעה לא חוקיים ומתעשיית קרבות הכלבים המשגשגת ללא הפרעה בישראל.

כ-60 כלבים משוקמים חיים בלהקה ומסתובבים בחופשיות בכל חלקי בית המחסה. כ-15 כלבים שחולצו באחרונה מקרבות אכזריים משתקמים בנינוחות במכלאות מרווחות "בגודל חדר ילדים", כדברי מנדלוביץ', ומתאוששים מהאלימות שספגו וחונכו אליה.

הראיון מתקיים בחלל שמנדלוביץ' ישן בו. הגבול בין בית המחסה לחלל הבית הפרטי שלו לא ממש קיים – אנחנו מוקפים בחבורה של כ-10 כלבים שמתרפקים עלינו, רובצים על המזרנים, משתובבים, מרחרחים, נוהמים ולא מתאפקים ומבקשים להרעיף חום ונשיקות על המראיינת, בלי לשים לב שנשימתה נעצרת פעם אחר פעם.

החלל בו ישן מנדלוביץ' הוא שלד לא בנוי עד תום של חדר, ללא חשמל, ללא מים זורמים, אפוף ריח חריף של כלבים, עטוי בסככת מתכת שאינה מכסה את כל המתחם. כשאני מעירה לו שעומד לרדת גשם כבד בסוף השבוע והמחסה הפרטי שלו פרוץ, מנדלוביץ' אומר "כן, אבל תסתכלי איזה יופי, איך רואים מפה את הכוכבים".

בית המחסה החדש קיים כשבעה חודשיים. הוא מצוי בתהליך הקמה ובנייה. "אני זקוק לתרומות כדי להתחיל הכל מהתחלה ולפתח את המקום", הוא אומר בייאוש גלוי. "יש לי חלום לבנות כאן בית מחסה רציני שיקלוט הרבה יותר כלבים לשיקום, לעבוד עם בני נוער בסיכון – לנסות להגיע אליהם ולשנות דפוסי התנהגות אלימים באמצעות הכלבים האלה, לעבור בכפרים וביישובים ברחבי הארץ ולתת סדנאות על איך לטפל נכון בכלבים האלה. יש הרבה אנשים מכל רובדי האוכלוסייה שמתלהבים מהכלבים האלה, אבל לא יודעים לטפל בהם ובסוף זה מגיע להזנחה חמורה".

חלל הלינה של יובל מנדלוביץ'. "ראיתי בכלבים משהו שהציל את הילדות שלי". צילום: תומר אפלבאום

הערב ישודר בערוץ הראשון סרטה התיעודי המרתק של טל מיכאל "כלבים בשר ודם" (ג' – בשעה 22:00; ובשבת בשעה 12:00). מיכאל במאית טלוויזיה ויוצרת קולנוע (בין השאר "ישראל לא מחכה") ובמאית בצוות "מבט שני", בערוץ הראשון תיעדה בסרטה את חוות השיקום האחרונה שהפעיל מנדלוביץ' בפרדסיה. במשך שנה עקבה אחר מנדלוביץ' המחלץ כלבים מזירות של קרבות וההתעללות ותיעדה את עבודתו השיקומית המחזירה לכלבים אמון בבני אדם ואת ניסיונותיו לאתר להם בתים מאמצים. מיכאל לכדה גם את המחיר האישי הקשה שמנדלוביץ' משלם – ריבוי הכלבים הננטשים, המופנים לחווה פצועים וחבולים מצריך כסף. מנדלוביץ' איש משטרה לשעבר, מוצא את עצמו אוסף ברזל לפרנסתו. כשהכסף לא מספיק הוא לא עומד בתשלום המזונות לבת-זוגו לשעבר והקשר עם בתו הקטנה נקטע. החובות נערמים, התרומות לא מכסות את ההוצאות של חוות השיקום וגנבי כלבים פורצים לחווה – גונבים את הכלבים שטופחו ושוקמו ומחזירים אותם היישר לזירת הקרבות המדממת.

"כלבים בשר ודם" מתמקד באישיותו יוצאת הדופן של מנדלוביץ' וחושף באמצעות סיפורו האנושי את תעשיית הקרבות האכזרית של הכלבים הנחשבים למסוכנים על פי חוק, את ענף ההרבעה השחור המתקיים בגלוי ואת מערכת האכיפה חסרת השיניים המעלימה עין מהתאכזרות והתעללות בבעלי-חיים.

"האוכלוסייה הכי שקופה של בעלי החיים"

מנדלוביץ' גדל בצפון הארץ לאמא העובדת בתחום הביטוח ואב העובד כמהנדס בכיר. הוא סבל מהפרעת קשב וריכוז בגיל צעיר והתקשה להסתדר עם מסגרות ועם הוריו. בכיתה י' נשר מבית הספר ולא השלים את לימודיו. "הייתי ילד רחוב מגיל 13 בערך", הוא אומר ומתקן, "הייתי ילד שדות. נשרתי מבית הספר ועזבתי את הבית בגיל צעיר. הרבה שנים לא הרגשתי קבלה ואהבה מצד אנשים כמו שהרגשתי את זה מצד הכלבים. זה לא אומר שלא היה לי טוב עם אנשים אבל הרגשתי כבר מגיל קטן תמיד יותר טוב להיות מוקף בכלבים". בסרט "כלבים בשר ודם" הוא אומר בכנות למצלמה כשהוא מוקף כדרכו בעשרות כלבים: "גדלתי איתם בתור ילד. ראיתי בהם משהו שהציל את הילדות שלי".  "אין לי מושג מאיפה הכוח לנסות להקים חווה חדשה", אומר מנדלוביץ' בעייפות ניכרת. "מאז שפרצו לי לחווה והרסו אותה נדדתי במשך שנה ממקום למקום בניסיון למצוא אתר חדש לבית המחסה, ובכל מקום מנעו ממני להקים אותו. איתרתי 30-20 כלבים שגנבו לי ושמתי אותם בתקופה הזאת בפנסיונים כי לא היה לי איפה לשכן אותם. יש לי כיום חובות של 70 אלף שקל לפנסיונים, וזה אחרי הנחה מצידם. אני חי כמו הומלס גמור. לא מצליח לשלם מזונות. לא רואה את הבת הקטנה שלי, שהיא הדבר היקר לי ביותר. הרכב מקולקל ואין לי כסף לתקן אותו. אין לי כסף לנסוע לבת שלי, אין לי כסף לבלות איתה יום בג'ימבורי ואין לי אפשרות להביא אותה לכאן – המקום לא מותאם לצרכי לינה של ילדה. כל הזמן שלי מושקע בכלבים, בהצלה, בשיקום, בחילוץ ובניסיון לפתח את המקום החדש. זה שובר וקשה אבל אני מכור לזה. אני לא מסוגל להפסיק. יתקשרו עכשיו ויספרו לי על כלב פצוע מקרבות, אני אהפוך את העולם ואגיע אליו ואביא אותו לכאן ואטפל בו. אני שק האיגרוף שלהם. אם הם צריכים לחטוף בוקס אני אחטוף אותו בשבילם. אם צריך שאני אוותר על דברים אישיים שקשורים אלי כדי שיהיה לכלבים מחסה ואוכל – אני אוותר".

מנדלוביץ' התגייס לצה"ל ליחידת גולני ובתום השירות הצבאי התחיל קריירה ביחידה מובחרת במשטרה. "הייתי שוטר במשך ארבע שנים", הוא אומר. "זה נקטע כשהבנתי שהאהבה לכלבים סוחפת אותי יותר".  

בשנת 2004 תקף את אביבית גנון ז"ל הפעוטה כלב אמסטף משפחתי. "מותה הטראגי חולל סערה ציבורית והאיץ חקיקת בזק להסדרת הפיקוח על הכלבים, המוכרת בשם 'חוק הכלבים המסוכנים'", משחזרת מיכאל. "המחוקק הגדיר שמונה גזעים מסוכנים ביניהם פיט-בול, אמסטף, רוטוויילר. המחוקק הגביל את הקריטריונים להחזקת הכלבים, אסר על רבייתם וקבע עונש מאסר לעבריינים".

"אנשים נכנסו לפאניקה והשליכו כלבים מהבית לרחוב", משחזר מנדלוביץ'. גרתי אז בדירת גג בפלורנטין בתל-אביב ולא יכולתי לראות את זה. תוך חודש אספתי את הכלבים העזובים אלי כדי למנוע המתה שלהם. הגג שלי הכיל 35 כלבים. ככה זה התחיל. התחלתי לעבוד בשביל הכלבים. כל הכסף עבר לטיפול בהם, למימון אוכל עבורם. מצאתי את עצמי מחליף עבודה כדי להתמסר לזה. נכנסתי לזה חזק. התחלתי להציל, לשקם לטפח ולחפש בתים  – הייתי שנים ארוכות עמותה של איש אחד". בשנים האחרונות הקים מנדלוביץ' עמותה רשמית – "העמותה לחילוץ והצלת בעלי חיים בסיכון". "אני עדיין מפעיל הכל לבד", הוא אומר. אין פה מזכירות וטלפניות. יש בדידות מאוד גדולה ועומס עצום וצריך תקציב משמעותי כדי לתפעל את בית המחסה".

"חבל שהכלבים האלה יומתו בגלל תוקפנות של בעלי כלבים שלא ראויים לגדלם". צילום: תומר אפלבאום

כוונת המחוקק היתה להכחיד את הכלבים המסוכנים מישראל. מה קורה כיום?

מנדלוביץ': "ראשית, אי אפשר להכחיד גזע. מעבר לזה שזה לא אנושי, זה לא באמת  אפשרי. זאת יוהרה של בני-אדם. יש כלבים בטבע, תלמדו אותם ואת אופיים. את גם רואה שתמיד כשמנסים להכחיד גזע אז הוא איכשהו רק מתרבה. היום יש המוני כלבים אסורים שגדלים בישראל והם לא רשומים בכלל מאגר הארצי.

 אני חושב שבעשר השנים האחרונות המודעות הציבורית לגבי הכלבים המוגדרים מסוכנים מאוד עלתה. עדיין יש להם סטיגמה שלילית ולמרבית האנשים יש רתיעה בגלל הדימוי שנוצר בתקשורת אבל יש יותר אנשים שרוצים לעזור לכלבים האלה, להציל אותם ולאמץ אותם. אני מזהה שיש יותר ויותר קבלה לכלבים האלה בקרב הציבור.

אבל במקביל לגל החיובי של פתיחות לכלבים יש תופעות חמורות ושליליות שאותם המדינה חייבת להכחיד למשל קרטל קרבות הכלבים שבעבר היה חשאי והיום הוא גלוי ופופולרי ומתקיים בכל רחבי הארץ; ותעשיית ההרבעה של הכלבים שמגלגלת כסף עצום בשנה ולמעשה מתאכזרת לחיות האלה".

"הכלבים האסורים על פי החוק הם האוכלוסייה הכי שקופה של חיות המחמד", אומרת מיכאל. "במהלך צילום הסרט נחשפנו לסחר בכלבים, לתרבות הקרבות הנפוצה ולתעשיית ההרבעה האכזרית. אני חושבת שהחקיקה תמוהה ודרקונית, אבל אם היא כבר קיימת, למה אין אכיפה מינימלית שלה?"

להקת הכלבים המשוקמים החיה בחופשיות בשטח בית המחסה. "מתחנך כאן דור חדש של ילדים שההורים לוקחים אותם לקרבות כלבים". צילום: תומר אפלבאום

בסרטה תיעדה מיכאל אנשים שמארגנים ומשתתפים בקרבות הכלבים. כך למשל מספר ד', המשתתף בקרבות: "מגיעים נשים, ילדים, הורים. כל המשפחה באה לראות קרבות. זה אטרקציה. כמו עם מכוניות אבל פה זה כלבים..יש כלבים שהמעיים שלהם יוצאים, יש כאלה שמתים".

ת', המארגן קרבות כלבים משתף: "לפני חודש היה קרב. אחרי חצי שעה הכלב נגמר (מת). נשך, נשך, נשך אותו, משך אותו אחורה והכלב מת. הוא נתן לי 3,000 שקל".

"נחשפנו לתרבות קרבות כלבים, ולמדנו שזה בכלל ספורט מקצועני לכל דבר – יש ספרות מקצועית, מומחים, מאמנים, וטרינריים שמשתפים פעולה עם בעלי הכלבים, פשוט תעשייה שלמה שמגלגלת כסף", מספרת מיכאל. "נחשפנו לזה שמתחנך כאן דור חדש של ילדים שההורים לוקחים אותם לקרבות כלבים; אנשים שמאמנים כלבים לאכזריות לזירת קרב; כלבים שלא מוחזקים בבית אלא בבורות, ב'חדרי חושך' כדי להפוך אותם לחייתיים יותר; גורים שנזרקים לזירה לפני קרב כדי 'לחמם' את כלב הקרבות ולהלהיט אותו ואת הקהל. זה להתבונן ברשע צרוף. בתשוקה של אנשים להפוך חיה למעונה. בתשוקה להפוך את 'ידידו הטוב ביותר של האדם' למפלצת שתניב כסף והנאה סדיסטית".

להפוך אמסטף לפודל

"אי אפשר להמציא חוקים דרקוניים לחיסול גזעים", אומר מנדלוביץ', "צריך לאפשר לאנשים לגדל את הכלבים, אבל לפקח מי מגדל אותם ואיזה שימוש נעשה בהם, וחשוב מכל – לתת הדרכה מתאימה למי שבוחר לגדל כלב כזה". לדבריו, יש חשיבות עליונה לסירוס, עיקור, ניהולו רישום מאגר ארצי.  "הכל תלוי באדם המגדל את הכלב", הוא מסביר, "גם לכלב לברדור יש יכולת להיות נשכן וגם חתול יכול לתקוף תינוק. חבל שהכלבים האלה יומתו בגלל תוקפנות של בעלי כלבים שלא ראויים לגדלם. אני מצפה שהמדינה והרשויות יעצרו את מי שמתעלל בכלבים, את מי שמרביע כלבים ומארגן קרבות ויעשו סדר בכאוס שמתחולל כיום".

מנדלוביץ' מעולם לא למד את תחום האילוף והשיקום באופן מסודר וממוסד. "זה טבעי, זה כנראה הייעוד שלי, עניין של תדר ואנרגיה", הוא מסביר. "יש לי תקשורת חדה איתם. הם לא מתייחסים אלי כ'כלב אלפא', כמנהיג הלהקה, אלא כאל מטפל, משקם".

"כשהאמון נבנה מחדש צומח פודל בדמות אמסטף". צילום: תומר אפלבאום

איך משקמים כלב שעבר התעללות ואלימות ואולף כל חייו לקרבות ולתקיפה?

"הכלבים מגיעים עמוסים בטראומות. לאחר שהות קצרה אני מזהה מה הפחדים שלהם ומתחיל לשקם אותם, בונה להם הביטחון מחדש, נוסך בהם רוגע ונותן המון אהבה וחום אנושי. בהתחלה שמים את הכלב בבידוד, בכלוב מרווח. הוא מקבל שקט לתקופה ארוכה כדי להירגע. חצי שנה הוא רק מקבל מגע של חיבוק, ליטוף, נשיקה. אין ציווים, אין פקודות, אין איסורים וכמובן שאין מכות. הוא מתבונן מסביב ורואה להקת כלבים חופשית המתנהלת בצורה לא אלימה. הוא רואה שהלהקה מתנהלת עם בני-אדם בצורה חיובית. התמונה הזאת מתחילה להיות השגרה היומית שלו. האמון שלו נבנה מחדש. התמימות שלו עוטפת לאט לאט את כל מה שהשחיתו לו בעבר וצומח משהו חדש. מה צומח? פודל בדמות אמסטף. כלב שרק מנשק ומחבק. בשלב מאוחר יותר מוציאים אותו לטיולים ארוכים בטבע, לאט לאט חושפים אותו לכלבים נוספים ולאנשים. הכל נעשה בקצב איטי. אחרי תקופה של עבודה הוא נהיה פודל. צריך לסייג, זה כלב עם המון כוח, הוא לא אלים אבל הוא יכול לעשות נזק בלתי הפיך. הכל תלוי במה שמלמדים אותו. זה כלב שמרצה ואוהב. תלמדי אותו לתקוף ולהיות אלים זה מה שתקבלי, אבל אם תחשפי אותו לאורך זמן לסביבה רגועה, בטוחה ואוהבת הוא יהפוך לפודל".  

"ברור שחטפתי ביסים מהכלבים", צוחק מנדלוביץ', "אבל זה כתוצאה מהתנהלות לא נכונה שלי", הוא מסייג. "לא, לא, אני לא מגן עליהם", הוא מתגלגל מצחוק ופורש מפת פציעות גופנית – פה עשיתי ניתוח מעקפים כי דוגה-ארגנטינאי תלש לי שלושה גידים, כאן דוברמן קרע לי עורק ראשי, פה יש לי סימן מנעילה של פיט-בול שניסה להיכנס ברוטווילר שלי ואני הסתובבתי וחטפתי את זה, כאן הכלב של זיכרו לברכה ריסק לי עצם ביד, והיד שלי קצת עקומה כי לפני חודשיים שלום, הרוטוויילר הזה שעומד לידך, פתח לי אותה. נכון שלום?", הוא מעטיר על הכלב חיבוקים.

אתה מוכן להזיז קצת את שלום ממני? תודה. למה אתה בוחר בשמות כאלה – הרצל, תמי, שלום?

"בכוונה, כדי ליצור תדמית פשוטה, מקרבת. אני לא קורא להם "טייגר", "רמבו" ו"חץ" אלא בשמות בנאליים וכשאני מסתובב איתם ברחוב וילד שומע שקוראים לכלב שלום, זה לא נשמע לו מאיים, מפלצתי או דמוני".

"למה אני מתחבר דווקא לגזעים האלה?", חוזר מנדלוביץ' על השאלה תוך שהוא מלטף פיט-בול שצווארו עטור הצלקות מעיד על ניסיונו העגום בזירות קרבות כלבים. "הם חכמים, נותנים המון אהבה, חזקים מאוד ותמימים. הם נותנים אמון וסומכים אבל אנשים מנצלים את זה. אלה כלבים שיש להם דימוי קשוח ולא מבינים אותם ודוחים אותם ומפחדים מהם רק בגלל תדמית שלילית או מראה כשלמעשה פועם בהם לב של ילד בן שלוש. הם החריג, המוזר, הלא-מובן. נו, כל מה שאומרים עלי", הוא צוחק. "הם ההשתקפות שלי, גם אני טיפוס קצה ולא תמיד מובן".

 

 כלב שעבר התעללות מבני אדם ולומד לאהוב מחדש. "הכל תלוי באדם המגדל את הכלב". צילום: תומר אפלבאום

 

כלבי בית המחסה המשוקמים. "אי אפשר להמציא חוקים דרקוניים לחיסול גזעים". צילום: תומר אפלבאום