מפעל להדפסה דיגיטלית שהוקם לפני כשנה משקם אסירות משוחררות ומספק להן פרנסה, במציאות שבה המעסיקים שופטים אותן ומפנים להן עורף. בחדר צנוע בתל אביב, הן זוכות להזדמנות שנייה

 יפה (שם בדוי), בת 49, פורשת בגאווה כרבולית צבעונית עם הדפס שיצרה במסגרת עבודתה במפעל ההדפסה הדיגיטלי "ZOT.ZOT", המספק שיקום תעסוקתי לאסירות משוחררות. "מכל מכירה של כרבולית אנחנו תורמות זוג גרביים לדר רחוב", היא מסבירה את המודל הכלכלי של פרוייקט החורף שהגו עובדות המפעל. "החורף חזר עכשיו ודרי־הרחוב זקוקים באופן נואש לגרביים חדשים ויבשים. זה פריט חיוני למי שחי ברחוב".

 "מה זאת אומרת כמה זמן אני עובדת כאן?", היא תוהה בצחוק רועם, "אני הקמתי את המפעל. אני העובדת הראשונה שהחלה לעבוד במפעל". כשצחוקה שוכך היא מוסיפה: "כשאני חושבת על זה ש'קורות החיים' שלי כוללים התמכרות לסמים מגיל 13 ועד 45, אז קשה לי לפעמים להאמין שכיום אני רוכשת מיומנות בתוכנות עיצוב במחשב ומתעסקת בטכניקות הדפסה שונות על מוצרים חדשניים". 

 כשהיא מגוללת את סיפור ילדותה, טון הדיבור העולץ והחיוני שלה הופך לחלוד וסדוק והשתיקות מתרבות. "אלה היו חיים קשים", היא אומרת בתמצות. "אבא שלי היה מכור לסמים, אמא שלי היתה מכורה להימורים. הם לא היו הורים מתפקדים, אז הוציאו אותי מהבית בגיל חמש וגדלתי בקיבוץ עד גיל 14". בגיל 13 היא עברה תקיפה מינית. "התחלתי לצרוך סמים ממש במקביל לתקיפה המינית", היא מספרת. "עישנתי בהתחלה חשיש אבל מהר מאוד עברתי להירואין וקוקאין. לא סיפרתי על התקיפה המינית. כשכבר התחלתי לדבר על זה, הייתי עמוק בתוך ההתמכרות לסמים. התגובה של הסביבה היתה שאני מסוממת ומדברת שטויות".

 היא נשרה מהתיכון ונשאבה לשימוש מוגבר בסמים. "כדי לממן את צריכת הסם התחלתי לעבוד בזנות ולסחור בסמים". בגיל 24, כשהיא אם לילדה בת שלושה חודשים, היא נכנסה לכלא לראשונה בגין סחר בסמים. "הילדה נלקחה ממני והתחילה 'דלת מסתובבת' של ארבעה מאסרים בגלל סחר בסמים", היא אומרת. במאסרה האחרון, לפני כשלוש שנים וחצי, היא בחרה לראשונה בחייה לאמץ את הצעת הרשות לשיקום האסיר – להיחלץ ממעגל הפשיעה והזנות ולפנות לשיקום. "פניתי לגמילה לראשונה בחיי רק בגיל 45", היא אומרת. "הצלחתי להתנקות מהסמים והתחלתי בתהליך שיקום שנמשך עד היום".

 למפעל ההדפסה היא מגיעה ארבע פעמיים בשבוע בשעות הצהריים, בתום משמרת בוקר כקופאית. "מקום העבודה הזה אהוב עלי במיוחד", היא אומרת. "אני מרגישה שאני עובדת במקום שהציל לי את החיים. אני מרגישה כאן מוגנת. אין פה שיפוט חברתי. שאר העובדות הן גם אסירות משוחררות וכשאני באה לכאן אני לא צריכה מסכות. בנוסף, ההצעות שיש לאשה כמוני בשוק התעסוקה מוגבלות מאוד. העבודה במפעל משלבת עבודה יצירתית עם נשמה ומאפשרת לי ללמוד גרפיקה ממוחשבת ויזמות, להתקדם ולהרוויח יותר". 

 בחודשיים האחרונים חוסכת יפה סכום של 400 שקל ממשכורתה. "מנהלת המפעל שאלה אותי מה אני רוצה לעשות עם המשכורת, ואמרתי שהחלום שלי הוא לשקם את השיניים שלי שנהרסו כליל בגלל שימוש ממושך בסמים", היא משתפת. "זאת הפעם הראשונה בחיי שאני חוסכת כסף", היא מחייכת בהתרגשות, "ופעם ראשונה שאני מרגישה שהגשמת החלום הזאת אפשרית".

 אסירה משוחררת במפעל ההדפסה הדיגיטלי ZOT.ZOT. "מפעל ההדפסה הוקם בגלל שהרגשנו ששוק התעסוקה חסום לאסירות משוחררות". צילום: תומר אפלבאום

מפעל ההדפסה הדיגיטלי "ZOT.ZOT", הוקם לפני כשנה על ידי הארגון החברתי "ZE.ZE" בשיתוף עם תל"מ – מרכז יום המספק תעסוקה לאסירות משוחררות מטעם הרשות לשיקום האסיר. המפעל הצנוע ממוקם באחד מחדרי המבנה שבו מצוי מרכז היום לאסירות משוחררות בתל אביב.

"המפעל הוקם במטרה להעניק לאסירות משוחררות שיקום תעסוקתי ופרנסה תוך צבירת ידע וניסיון מקצועי", מסבירה מירב לוי, רכזת תעסוקת נשים ארצית ברשות לשיקום האסיר.  מדי שנה מלווה לוי במסגרת תפקידה כ-70 אסירות משוחררות משלב ראיונות העבודה ועד לשילובן במקום העבודה. "כבר שנים ארוכות שאנחנו נתקלות בקשיים רבים בגיוס מעסיקים ובקושי בשילוב אסירות משוחררות בשוק התעסוקה", היא מסגירה. "מפעל ההדפסה הדיגיטלי הוקם בגלל שהרגשנו ששוק התעסוקה לא פתוח עבור האסירות המשוחררות ושזה חיוני לייצר להן מקום עבודה משלהן".

לדברי לוי, אסירים גברים משתלבים לאחר יציאתם מהכלא בקלות גדולה יותר בשוק התעסוקה לעומת נשים אסירות. "החברה נרתעת יותר מאשה אסירה והיא שיפוטית כלפיה יותר מאשר לגבר אסיר, וזה מתבטא הרבה פעמים בסירוב להעסיק אסירות משוחררות לעומת היענות להעסיק אסירים משוחררים".

 לדבריה, "כשאסיר משתחרר מהכלא הוא מרושת מבחינה חברתית הרבה יותר מאסירה. במרבית המקרים המשפחות תומכות באסירים המשוחררים ודואגות להם. יש להם לאן לחזור. הם משתלבים בטבעיות בעבודות פיזיות מתגמלות כמו נגרות, בניין, חשמל ורכב, מתפרנסים יפה ומתקדמים. לעומתן לנשים המשתחררות מהכלא מחכה בדידות והדרה חברתית. ברוב המקרים אין להן משפחה, אין רשת חברתית ואין להן לאן לחזור. הן צריכות לאסוף את עצמן ואת הילדים שמפוזרים במוסדות ובמשפחות אומנה ולנסות לבנות את חייהן מחדש".

 לוי מפלחת את הרכב האסירות המשוחררות ומאפיינת את החסמים הייחודים להם בשוק התעסוקה. "הרוב המכריע של האסירות הן נשים שסיפור חייהן הוא כרוניקה של בית אלים ומתעלל, ממנו הן נפלטו לרחוב או למוסד ולחיי סמים־זנות־פשיעה הכרוכים במעגליות של כניסה ויציאה מהכלא", היא אומרת. "לנשים האלה הרבה פעמים אין כישורי חיים בסיסיים, וצריך ללמד אותן דברים יומיומיים כמו לקום בבוקר לעבודה או איך נוסעים באוטובוס ומחשבים זמנים כדי להגיע לעבודה. צריכת הסמים הממושכת וחיי הזנות ניכרים פעמים רבות במראה החיצוני שלהן – היעדר שיניים, סימני פגיעות עצמיות שצרובים בעור גופן, לבוש לא הולם למקום עבודה ושפה נמוכה. כשאני מלווה אותן לראיונות עבודה הן שומעות הרבה פעמים 'לא' ממעסיק שמסתכל עליהן בעיניים שיפוטיות. 

 "בשנים האחרונות יש עלייה במספרן של אסירות "צווארון לבן" – נשים המוגדרות בחברה כמתפקדות – הן נשואות ואמהות לילדים, כולן בעלות השכלה תיכונית, מרביתן אף אקדמאיות. הן מנהלות קריירה בתחומי בנקאות, הנהלת חשבונות, מזכירות בכירה. רובן נתפסות לראשונה בביצוע עבירה בגיל 40 ומעלה ובדרך כלל הן נאשמות בהונאה, מרמה, מעילה וזיוף. הן נשים מתוחכמות מאוד שחיות עד לרגע חשיפת הפשיעה חיים כפולים שנועדו להסתיר את המעשים שלהן מהסביבה. הנשים האלה משתחררות מהכלא ומגלות מציאות חדשה – הן לא יכולות לחזור לעבוד בתחום העיסוק הקודם שלהן ואסור להן לעבוד עם כספים. במשך שנים רבות הן טיפחו קריירה מצליחה, הגיעו למעמד, למשכורת גבוהה וכעת הן נאלצות להתפשר על עבודות כדי לשרוד. מעסיקים נרתעים מאסירות הצווארון לבן כי הן ביצעו את הפשיעה הזאת במשך שנים במקום העבודה בלי שאף אחד ידע. לנשים האלה יש היצע דל של עבודות שלא מתאימות לכישורים שלהן, אז הן מתפשרות ועובדות בעבודות שלא מתאימות להשכלתן או שהן עושות הסבה מקצועית ומנסות תחום חדש, ובגילן השינוי הוא לא פשוט".

 

 אוראל שקד, מנהלת המפעל zot.zot. "לשמוע אותן צווחות מאושר 'הצלחתי לבד!' שווה את כל ההשקעה בהן". צילום: תומר אפלבאום

האסירות המשוחררות משובצות במקומות עבודה המכונים "מעסיק ידיד". "אלו מעסיקים שמסכימים לקלוט במקום העבודה אסירה משוחררת", מבהירה לוי. "כך הנשים לא צריכות להסתיר את עברן ואנחנו מוודאים שהיא מועסקת בסביבת עבודה שאינה פוגעת ומנצלת אותה. יש לנו קושי רב לגייס 'מעסיק ידיד' בגלל הסטיגמה השלילית הקיימת בחברה כלפי אסירות משוחררות. מאכזב במיוחד לגלות שכשאשה עומדת בראש חברה גם אז אין פתיחות. כשנכנסתי לתפקיד היתה לי ציפייה שנשות עסקים מצליחות יהיו קשובות יותר. אני זוכרת שהייתי אוספת את רשימות 'מאה הנשים המובילות במשק' מהעיתונים ופונה לחברות שבראשן הן עומדות מתוך מחשבה שהן יקדמו שינוי והייתי מתאכזבת מהסירוב להעסיק נשים השואפות לחזור לחברה ולהשתקם. הרי מה זה שיקום אם לא תעסוקה?", היא מהרהרת בקול, "הרי הנשים האלה בסופו של יום חוזרות הביתה והן צריכות קורת גג ולפרנס ילדים. יש להן רצון להשתלב מחדש ואסור ששערי שוק התעסוקה יהיו חתומים בפניהן". 

 לדברי לוי, "מפעל "ZOT.ZOT" מאפשר לאסירות הצווארון לבן להשתלב במקום עבודה מאתגר יותר ויצירתי התואם את השכלתן ובמקביל מאפשר לרוב השכיח של האסירות להשתחרר מעבודות הניקיון והסדרנות וליהנות מהכשרות מקצועיות ולהתפתח".

 מפעל ההדפסה הדיגיטלי הוא עוד אחד מהפרויקטים החברתיים היצירתיים של ZE.ZE- ארגון חברתי שהוקם על ידי שני אחים תאומים יונתן ודניאל וינקלר בשיתוף נרקיס אלון ותנה ורפט־אשכנזי, ומטרתו לאפשר לצעירים לקדם עשייה חברתית ויצירה בצורה מהנה וייחודית. אחד הפרוייקטים מחממי הלב של ארגון "זה.זה" הוא "פילהרמונית רחוב" המאגד נגני רחוב להרכב מוזיקלי קבוע בשכר ומאפשר להם ליצור ולהופיע ולקיים הופעות עם אמנים ישראלים מובילים.

"מפעל ההדפסה 'ZOT.ZOT' מתמחה בהדפסה דיגיטלית בטכנולוגיה איכותית על מגוון רחב של מוצרים", אומרת אוראל שקד, בת 26, מנהלת המפעל מטעם ארגון "ZE.ZE", תוך שהיא מציגה גלריה מרהיבה של פריטים שהאסירות המשוחררות יצרו – תיקי גב אופנתיים, כובעים, כיסויים לטלפונים חכמים, ספלים ושעוני קיר.

 

שעון קיר שנעשה בשיתוף פעולה של מפעל ZOT.ZOT עם המעצב עמית שמעוני. "אנחנו שואפות שמעצבים ואמנים נוספים ישתפו איתנו פעולה ושמעגל החברות, בתי העסק והארגונים שעובדים איתנו יתרחב כדי שנוכל להרחיב את המפעל". צילום: תומר אפלבאום

 "גילינו מהר מאוד שנכנסנו לשוק תחרותי מאוד והחלטנו ליזום בנוסף שיתוף פעולה עם אמנים ומעצבים צעירים", אומרת שקד. "המודל העסקי מבוסס על אמנים ומעצבים שמביאים לנו את היצירות שלהם ואנחנו מפיקות להם קולקציה ללא דרישת עלות, מוכרות ומשווקות את זה בירידים וב"נסיך" (בר-מסעדה בנחלת בנימין ,18 בתל-אביב, שבשעות היום משמש כמשרדי ארגון "ZE.ZE", ובערב הופך ל'בר עם תוכן חברתי'). האמנים והמעצבים הצעירים מקבלים חשיפה, קידום ורווח מכל מכירה תוך עשייה חברתית".

 המפעל נמצא כיום בראשית דרכו והוא מעסיק ארבע אסירות משוחררות בלבד. "אין לנו אפשרות לספק עבודה ליותר נשים", אומרת שקד. "הן עובדות מ-14:00 עד 20:00, וזה משמש אותן רק כשכר משני – הן יכולות להרוויח כיום כ-2,000 שקל בחודש. אנחנו שואפות שמעצבים ואמנים נוספים ישתפו איתנו פעולה ושמעגל החברות, בתי העסק והארגונים שעובדים איתנו יתרחב כדי שנוכל להרחיב את המפעל ולספק יותר שעות עבודה לאסירות המשוחררות. היו חודשים מאוד קשים כשלא נכנסו עבודות והיתה רק משמרת פעם בשבוע. זה יכול להשתנות בקלות אם עסקים יגלו יותר אחראיות חברתית".

 עובדות המפעל הדיגיטלי מעורבות בכל שלבי העשייה של המפעל. "מטרת המפעל היא להקנות לעובדות ידע מקצועי בתחום ותוך כדי זה להרחיב את הניסיון התעסוקתי שלהן", אומרת שקד. "הן יוצרות קשר עם ספקים, לומדות לשווק את המוצרים, לעבוד מול לקוחות ולנהל מלאי. הנשים שעובדות במפעל סיימו בהצלחה קורס בתוכנות העיצוב פוטושופ ואילוסטרייטור. בנוסף, הן השתתפו בקורס יזמות והן שותפות לנעשה במפעל, נוכחות בוועדות ההיגוי ומעורבות בקבלת ההחלטות, במטרה שבעתיד הן יאיישו את כל התפקידים השונים הנדרשים להצלחת המפעל".

 שקד, סטודנטית לעיצוב בשנקר, החלה את דרכה בארגון "ZE.ZE" כמתנדבת. לפני כחצי שנה החלה לנהל את מפעל הדפוס הדיגיטלי. "אני באה עם רקע של ניהול מהמגזר העסקי", היא אומרת. "כשהייתי בת 23, אבי נפטר והוריש לנו מפעל לזיווד אלקטרוני. למרות גילי הצעיר ניהלתי את המפעל המשפחתי. הניסיון שרכשתי בשוק העסקי מנחה אותי להתייחס למפעל הזה כאל מפעל מקצועי לכל דבר, כשתל"ם מספקים מטרייה טיפולית־סוציאלית לאסירות המשוחררות העובדות במפעל".

 שקד מציינת שמקום העבודה הזה ממלא אותה במשמעות. "יש המון סיפוק בעבודה איתן", היא מודה בעיניים בורקות. "זה נותן תחושת שליחות. הן חוות פה הצלחות, הן מרגישות מוערכות, הן מרגישות שהן תורמות לחברה כי הרי בלעדיהן המפעל לא היה מתקיים. לשמוע אותן צווחות מאושר – 'אוראל, הצלחתי לבד!' שווה את כל ההשקעה בהן ואת המאבק מולן לקיצור הפסקות הסיגריות הארוכות שלהן", היא צוחקת.

נטלי, (שם בדוי), בת 50, עורכת סקר שוק לרכישת גרביים לדרי־רחוב וכרבוליות חדשות להדפסה. עד לחשיפת הפשיעה הכלכלית שביצעה היא ניהלה במשך 20 שנים עסק עצמאי לראיית חשבון והעסיקה עובדים. לפני שמונה שנים היא נכלאה למשך שבעה חודשי מאסר. לפני כשנתיים נכלאה בשנית למשך חצי שנה. בשל העבירה שביצעה היא אינה יכולה כיום לחזור לעבוד בתחומה. "שוק העבודה לא מציע לי דבר היום", היא אומרת באכזבה גלויה. "בגלל שיש לי רקע פלילי אני לא יכולה לחזור לעבוד בתחום שלי ואני לא יכולה להשתלב בשום גוף ממסדי. כשאני פונה למעסיק אני בסוף סדר העדיפויות שלו. שוק התעסוקה לא ידידותי לנשים, ולא לנשים בגילי, וכשיש לך עבר פלילי את הופכת לשקופה".

 השחרור מהכלא היה המשכה של ירידה תלולה בחיי, היא אומרת. "החברה לא סולחת וממשיכה לשפוט גם אחרי שריצית מאסר. יש נידוי חברתי, סטיגמה קשה וריחוק של חברים ואת מוצאת את עצמך צריכה להתחיל הכל מחדש". נטלי עובדת במפעל כחודשיים. "זה מקום העבודה היחיד שלי כיום. לא הצלחתי להיקלט בשום מקום אחר למרות הכישורים וההשכלה שלי. אני מתחילה בימים אלה הסבה מקצועית מתוך הבנה שאני אהיה חייבת להיות עצמאית כי המעסיקים בחוץ מפנים עורף". 

נטלי מספרת שביריד שבו היתה באחרונה ומכרה את מוצרי המפעל לקהל הרחב הבחינה לראשונה ביחס אחר מצד החברה. "הסברתי לקהל שאלה פריטים של מפעל שנותן תעסוקה לאסירות משוחררות בשיתוף פעולה עם מעצבים צעירים. התגובות היו אוהדות – היו שהתרגשו ואחרים שאמרו שזה חברתי וחשוב. היו גם כמה שמיד לאחר ההסבר קנו מוצרים. היה מרגש להבין שכשמסבירים נכון לציבור על אסירות משוחררות אז יש סיכוי שהם יתייחסו אלינו בצורה חיובית, יקבלו אותנו ולא יחשבו שאנחנו מרתיעות".

 

 אסירה משוחררת מדפיסה על ספלים. "המפעל מספק לאסירות 'הצווארון הלבן' עבודה מאתגרת ויצירתית ומאפשר לרוב השכיח של האסירות המשוחררות להשתחרר מעבודות הניקיון". צילום: תומר אפלבאום