בשנים האחרונות הפכה סמטת עכו שבתחנה המרכזית הישנה לתחנת סמים סואנת. המכורים לסמים, ההומלסים, שבתחנה המרכזית משתרכים – כבדי תנועה, שבורי גוף – מכל קצוות המתחם אחר ריח הסם הנידף במעלה הסמטה הצרה, המבודדת, הנחבאת לעין.

אחרי רכישת המנה ב"בבקתה" שבמעלה סמטת עכו פונים המכורים ל"חצר ההזרקות" – חצר סמוכה, מגודרת, מעופשת ועמוסה בנהר של אשפה. על מצע של קרטונים לחים, קרשים טחובים, בקבוקים ריקים, ניירות חרוכים ומזרקים משומשים, מכורי התחנה מזריקים את הסם. השקט שבמקום מצמית. דממת מוות של אנשים הנעים בין הכרה לחוסר הכרה ומתרסקים לתוך עצמם. כשהשפעת הסם פגה כליל מתחילים החלשים שבמכורים לחטט באדמה בייאוש, רעבים לפירורי סם.

בלב החשכה מפלחת הלב של סמטת עכו, הקימה עמותת "קורת גג" בתחילת חודש דצמבר 2014 מאהל זמני לתקופת החורף, הפועל 24 שעות ביממה, ומספק מקום לינה ואוכל ללא תנאים לכל אדם הזקוק לכך. עיריית תל-אביב הוציאה צו הריסה כנגד המאהל המספק לינה ואוכל להומלסים, וביום שני, ה-19בינואר, הוא יפורק בהחלטת בית משפט.  

ביקרתי במאהל בשבוע שעבר. בשעת בוקר מוקדמת אפשר היה למצוא במאהל כעשרה הומלסים והומלסיות מכורים שהתעוררו משנת לילה. העגלה של עלא (כל שמות ההומלסים המופיעים בכתבה בדויים), בן 48, חונה לצד המיטה שלו. כל ציודו מרוכז בסדר מופתי בעגלת הברזל. עלא יושב על המיטה השוכבת ובוהה. העייפות ניכרת בו. "אוכל אפשר למצוא בכל מקום. אני תמיד מוצא אוכל", הוא אומר כשמבטו נודד לעבר ההומלסים המתגודדים ברעב ניכר סביב משלוח האוכל הטרי שהגיע למאהל. "הבעיה שלנו, ההומלסים בתחנה המרכזית הישנה, שאין לנו איפה לישון", הוא אומר. "אין לי בית בכלל, אני זרוק ברחוב. בגיל 18 התמכרתי לאלכוהול והיום אני כבר מכור להירואין ולכל הסמים האפשריים. השתחררתי מהכלא ב-2007 ומאז אין לי בית. המשפחה שלי בנצרת לא מקבלת אותי חזרה".

לפני כשלוש שנים הגיע עלא לתחנה המרכזית בתל-אביב והתמכרותו לסם העמיקה. עלא החל לישון במאהל "קורת גג" ביום הראשון לפתיחתו. "המקום הזה נותן לי הרבה", הוא אומר. "לפני שהגעתי לכאן ישנתי ברחוב, במדרגות של בניינים, בחורבות נטושות, בזולות ועל המדרכה, אבל אנשים תמיד הזמינו משטרה", הוא משתתק בכאב גלוי. "אנשים נבהלים כשהם רואים הומלס ישן ברחוב או בחדר מדרגות. אנחנו בסך הכל מחפשים מקום להניח ראש ואנשים נבהלים מאיתנו".

יש לעיריית תל-אביב מענה לינה לגברים, למה אתה לא נעזר בו?

"הייתי שם לילה אחד והפסקתי ללכת. זה רחוק מהתחנה המרכזית, אני מתקשה לזוז וללכת. יש שם צפיפות שאי אפשר לנשום בכלל ויש הרבה חוקים והגבלות – המקום נסגר בסביבות 23:00 בלילה ובבוקר אנחנו צריכים לצאת החוצה. אסור להישאר במיטה בשעות היום.

"המאהל הזה שונה – אפשר לבוא לכאן בכל שעה. אף אחד לא אומר לך לצאת מהמיטה בבוקר. מותר לך לישון במיטה גם בבוקר. אין פה שיפוט. יש רק נתינה. זה משהו שאנחנו, ההומלסים מאוד צריכים – מקום שפתוח 24 שעות ושנוכל לבוא ולישון. היומיום שלנו הוא הישרדות מתישה. כל היום מסתובבים בחוץ במצב קשה, זה מקום שעוזר מאוד".

אופיר אמינוב, בן 36, מקים המאהל משקיף על ההומלסים הישנים במקום המתקבצים סביב האוכל המוגש להם בלב כבד. "אני מכבד את החלטת בית המשפט ואני אפרק את המאהל אבל הלב נשבר. מה ההומלסים של התחנה המרכזית יעשו בגשם? בקור? אני לא מבין למה הרשויות לא משתפות פעולה כדי לעזור לאוכלוסיות הכי חלשות שיש?"

אמינוב, הוא מנהל ומייסד עמותת "קורת גג" הפועלת מ-2007 וממוקמת בדרום תל-אביב. "העמותה עוסקת במציאת פתרונות דיור להומלסים", הוא מספר. "המקום שאני מפעיל כולל 12 מיטות ומאכלס אנשים שהם משתמשים בסמים לשעבר שנדרש להם דיור. הם מופנים אל העמותה באמצעות עובדים סוציאליים ממחלקת דרי רחוב בעיריית תל-אביב ואנחנו מלינים אותם ודואגים להם לקורת גג".

אופיר אמינוב לצד המאהל שהקים בסמטת עכו בתחנת המרכזית הישנה. "צריך לדאוג שיהיה להומלסים בתחנה המרכזית מענה הומאני בתקופת החורף המספק להם את הצרכים הבסיסיים ומגן עליהם מפגעי מזג האוויר". צילום: תומר אפלבאום

"אבי מפעיל כבר 20 שנה בית תמחוי למורשת יהדות בוכרה הממוקם בקרית שלום", אומר אמינוב. "כילד, גדלתי בתוך האווירה של נתינה ועזרה לאוכלוסיות מוחלשות. בית התמחוי שמפעיל אבי מספק אלף ארוחות ביום. אבי זיהה את המשיכה שלי מקטנות ואמר לי כדי לגונן עלי 'זה עולם קשה, עדיף שלא תסחף לזה', אבל זה ממכר", הוא מחייך. "זה באמת קשה מאוד כי נחשפים להמון כאב וסבל אבל זאת עבודה חברתית שממלאת אותך מבחינה רוחנית".

לאורך התקופה שהוא עובד עם דרי רחוב זיהה אמינוב שהמצוקה של ההומלסים בחורף מקצינה ושרבים מהם נותרים ברחוב ללא מענה הולם. "שמתי לב לאורך כל התקופה שאני עובד עם האוכלוסייה הזאת שהמענה הכי חיוני, פשוט והכרחי לא קיים", הוא אומר. "שמתי לב שאין מחסה להומלסים בתקופת החורף שיספק להם אוכל ולינה בלי שיפוט, בלי חוקים, בלי הגבלה. מקום שהם פשוט יבואו, יאכלו, ינוחו משגרת היום האכזרית שהם חווים ויקבלו כוחות חדשים ותחושה שהם לא שקופים. צריך לכבד שלא כולם רוצים להיגמל ורוצים שיקום, וזאת חירותם וזכותם, אבל צריך לדאוג שיהיה להם מענה הומאני בתקופת החורף המספק להם את הצרכים הבסיסיים ומגן עליהם מפגעי מזג האוויר".

אמינוב מספר שפנה ב-2010 לעיריית תל-אביב וביקש מבכיריה להקצות שטח שלא יפריע לסביבה ויאפשר הקמת מענה הפתוח 24 שעות ומספק לינה ואוכל להומלסים ללא הגבלה. "קיבלתי תשובה שאין שטח פנוי והרגשתי שאין שיתוף פעולה", הוא אומר בתסכול גלוי. בשנה שעברה הקים אמינוב בתקופת החורף מקלט זמני להומלסים ברחוב חכמי ישראל בתל-אביב. "התחילו הגשמים ולא יכולתי לסבול שההומלסים חשופים וזרוקים בחוץ", הוא מסביר. "אז פתחנו מקום והגיעו 20 הומלסים, אבל זה יצר אי-נוחות והיו תלונות מצד השכנים שיש מכורים ומזרקים בשכונה. הרגשתי אי נעימות. המטרה שלי היתה לעזור לאוכלוסייה של ההומלסים לעבור את החורף מבלי להפריע לסביבה".

העגלה של עלא במאהל ההומלסים שבתחנה המרכזית הישנה. "הבעיה שלנו, ההומלסים בתחנה המרכזית הישנה, שאין לנו איפה לישון". צילום: תומר אפלבאום

בשנה האחרונה החלו פעילי העמותה של "קורת גג" לחלק אוכל להומלסים המכורים בסמטת עכו שבתחנה המרכזית הישנה. "זיהיתי שבסמטת עכו יש ריכוז גבוה של הומלסים ושהמקום מבודד", אומר אמינוב. "שמתי לב שאין פה ממש שכנים, אז בחרתי להקים את המאהל להומלסים כאן, מתוך הבנה שהוא לא יפריע לסביבה. חשבתי שעכשיו לא יוכלו להתלונן שאני מביא הומלסים לשכונה, כי מדובר במילא באיזור המחייה שלהם, איזור שהם נמצאים בו מלכתחילה".

אמינוב פנה לבעל חניון בסמטת עכו וביקש לשכור שטח כדי להציב בו מאהל. "בעל החניון שאל אותי לאיזה צורך אני רוצה את השטח אז סיפרתי לו שאני רוצה להקים מאהל להומלסים בתקופת החורף כדי שהם לא יסבלו מפגעי מזג האוויר ויוכלו לישון ולאכול במקום", משחזר אמינוב. "בעל השטח התרגש ואמר לי 'דיברת ללבי, אני מאפשר לך לפעול כאן בחינם. קח את המקום לתקופה קצרה ותקים את המאהל לתקופת החורף'".

אמינוב שכר מאהל ב-5,000 שקל לחודש והציב אותו בשטח הפרטי ב-1 בדצמבר 2014. "הבאנו 30 מיטות והרבה שמיכות חמות וסידרנו את המקום שיראה ביתי ומזמין, וההומלסים החלו לבוא", הוא מספר. אמינוב הציב במאהל שומר לשעות הלילה, ובשעות הבוקר הוא ופעילי העמותה מוודאים שהסדר במקום נשמר. "אנחנו מביאים מאפים, לחמים, מעדני חלב ושתייה בכל בוקר ובצהריים ומגישים להם מרק בשרי כל יום", הוא מספר.

ב-4 בדצמבר גילה אמינוב צו פינוי מעיריית תל-אביב שהודבק לפתח המאהל. "זה היה בחמישי בלילה", הוא אומר. "הוקצבו לי 12 שעות בלבד לפירוק המאהל. הופתעתי. למי מאהל זמני כזה שנותן מענה חיוני להומלסים ונמצא על שטח פרטי בסמטה שאין בה שכנים יכול להפריע? מועד הדבקת ההודעה תוכנן לדעתי כך שלא יהיה לי זמן למנוע זאת, אבל למרות השעה המאוחרת פניתי לעורך דין שכתב בקשה לשופט תורן. למחרת, ביום שישי, בשמונה בבוקר פניתי לבית המשפט להוציא צו מניעה כדי לא לפרק את המאהל". אמינוב מציג קלסר המכיל תכתובת משפטית מקיפה בנושא. "בהתחלה היתה דרישה מצד הפיקוח העירוני לפירוק המאהל, אחר כך זה התגבש לצו הריסה מטעם המחלקה לתכנון ובנייה בעירייה", הוא מפרט. "ביקשתי בדיון המשפטי להשאיר את המאהל עד סוף חודש מארס, סוף החורף. הדגשתי שזה זמני, שזה נועד לסייע להם לעבור את מזג האוויר הקשה הזה ואחר כך זה יפורק. איך אפשר לזרוק אותם מהמאהל החוצה בקור?" הוא תוהה. 

חלוקת אוכל במאהל. "התחילו הגשמים ולא יכולתי לסבול שההומלסים חשופים וזרוקים בחוץ". צילום: תומר אפלבאום

בהחלטת בית המשפט כתב השופט אביים ברקאי: "החורף אינו תופעה זמנית. החורף חוזר מדי שנה וקביעה לפיו אין להרוס מבנה שהוצב שלא כדין בשל עונת החורף משמעה היתר דה פקטו להצבת מבנים בהתאם לעונת השנה ובניגוד לדין. קביעה לפיה יש להתיר הצבת מבנה בחורף מסוים תפגוש גם את החורפים הבאים אחריה".

ועוד כותב השופט: "לא עניינם של דרי הרחוב, אשר אף אחד מהם לא הוצג לבית המשפט וכן לא הוכח קיומם, לא רק הוא עומד בפני בית המשפט. עניינה של השתלטות על קרקע והצבת מבנה ובקשה להציגו כמבנה עונתי – זה חלקו האחד של העניין העומד בפני בית המשפט. ואם לא די בכל הרי חלקו האחר של אשר עומד בפני בית המשפט הוא הציבור כולו שבמקרה הטוב עלול להיפגע כעת ובעתיד מהפרת החוק ובמקרה הפחות טוב עלול לפגוע וליטול אף הוא כמו המבקשת את החוק לידיו ולהקים מבנים עונתיים ללא כל דין".

בית המשפט פסק לפרק את המאהל ב-19 בינואר. "זה מאכזב מאוד", אומר אמינוב. "ההתעסקות בדיונים היתה מה יקרה בחורף הבא אם המענה הזה יישאר. המדינה בחרדה שהעזרה הזמנית הזאת חס וחלילה לא תהפוך למענה של קבע בכל חורף. כל זה בעוד שההומלסים צריכים לעבור את החורף הנוכחי ואין להם מקלט שפתוח 24 שעות רצוף. זה אבסורד, למעשה הוחלט לפרק את האוהל ולהוציא אותם חזרה לגשם מפחד שבחורף הבא גם נספק מענה כזה".  

"זה מענה כל כך הכרחי", הוא מוסיף. "הומלסים חייבים את זה. כל עוד העירייה לא מספקת מענה כזה המאפשר להם לינה ואוכל 24 שעות בתחנה המרכזית למה לא להשאיר את זה רק עד סוף החורף? אנחנו מכבדים את ההחלטה לפרק את המאהל ולכן ביקשנו מבית המשפט להשאיר את המאהל רק עד סוף החורף. מה כבר יקרה? המאהל הרי כבר קיים והמטרה היא למנוע סבל מאנשים שזרוקים ברחוב".

המאהל הזמני שהוקם להומלסים המכורים בתחנה המרכזית, מבט מבפנים. "נותן הרגשה אמיתית של בית". צילום: תומר אפלבאום

"20 שנה אני בארץ ולא ראיתי אדם שעושה ככה בשביל נרקומנים", אומר מיכאל. "אני הרבה-הרבה שנים בתחנה המרכזית. לפני שבאתי למאהל ישנתי בחוץ, הייתי זרוק בכל מיני מקומות. התחלתי לישון פה כשהמאהל נפתח. מה אני אגיד, כל פעם שאני נכנס לפה אני מרגיש כמו בבית", מיכאל עוצר את שטף הדיבור ומבקש לדייק, "'לא כמו', זה ממש בית. זה נותן הרגשה אמיתית של בית".

"זה משהו שלא הכרנו", מוסיף ג'קי, הומלס מכור בן 28. "אני בתחנה המרכזית שלוש שנים וזה הכי נחוץ לנו. גיליתי את המקום רק לפני יומיים וזה עזר לי לעבור את ימי הקור והגשם. אפשר לבוא לישון פה בלי לעבור מנגנון של בירוקרטיה עירונית כמו  במקומות של העירייה שדורש ממני להצהיר רשמית שאני הומלס ומכור לסמים. אני לא הולך לישון ב'גגון' כי זה רחוק מהתחנה המרכזית ואני לא רוצה להיות מוכר לרשויות כהומלס וכמכור לסמים. פה יש אדם שמושיט לך יד, מחייך, נותן לך מיטה לישון, מספק לך אוכל ולא מבקש ממני משהו. אני לא צריך למלא טופס מיוחד ואני יכול לבוא לישון 24 שעות ביממה".

ז'אן הומלס מכור מתנודד בעייפות. "כל הכבוד להם", הוא אומר ומצביע על האוכל והמיטות שחלקן מקושטות בבובות כדי להנעים את האווירה. "אין עזרה גדולה יותר מזו בתקופת הגשמים".

הומלסים במאהל "קורת גג" בתחנה המרכזית הישנה. "מענה כל כך חשוב לאוכלוסייה כל כך שקופה". צילום: תומר אפלבאום

"כבר יומיים שלא אכלתי", אומרת טניה, בת 25, שהרעב הוביל אותה למאהל. "יותר מדי סמים אז שכחתי לאכול", היא מסבירה. טניה הגיעה לתחנה המרכזית באחרונה מעיר אחרת. היא עלתה לישראל בגיל 14 ממדינות חבר העמים. בגיל 18 התמכרה לסמים. "אני עושה את כל הסמים. עכשיו אני בהזרקות של הירואין. אני מולטי נרקומנית", היא מחייכת בסרקזם. "אני לא גרה עם ההורים מגיל צעיר אבל הם מאוד רוצים שאחזור. בניגוד למכורים אחרים יש לי בית אני אומנם לא מסוגלת לחזור לשם בגלל שיש לי", היא משתתקת לרגע. "איך אומרים את המילה הזאת?", היא מהרהרת בקול ברוסית ואז ממשיכה בעברית, "רגשות אשם. בגלל שיש לי רגשות אשם שאני משתמשת בסמים ושזה שובר אותם אני לא חוזרת הביתה".

טניה מהדקת את המעיל שלגופה. "המעיל הזה לא ממש עוזר", היא אומרת. "קר מאוד בימים האחרונים. החורף הזה קשה יותר". ריח המאפים הטריים שמביאים פעילי עמותת "קורת גג" מושך אותה לשולחן האוכל. היא אוכלת בתאווה ניכרת.

"אני פה רק לכמה ימים", היא אומרת, "בעוד כמה ימים אהיה במקום אחר. אבל אנשים כאן חייבים את האוהל הזה. חבל לפרק את המאהל. יש פה אנשים שנמצאים שנים ברחוב והם מנותקים לגמרי. אנשים שאין להם משפחה ובית ואין להם לאן ללכת. זאת קורת גג לכל דבר עבורם". טניה מצטיידת במזון. "הגיע הזמן לעזוב", היא אומרת ומתבוננת בסמטה המתייבשת מהגשם האחרון.

"אנחנו נפרק את המאהל ביום שני כמו שעיריית תל-אביב רוצה ובית המשפט פסק, אין לי עניין לבזות את החלטת בית המשפט", אומר אמינוב. "אני רואה שהתקשורת נלחמת על השארת מאהל מחוסרי הדיור בארלוזרוב בצפון תל-אביב ושיש מאבק ציבורי שלם סביב הנושא. למה שלא יהיה מאבק ציבורי להשארת המאהל הזה בדומה למאבק מחוסרי הדיור בארלוזרוב? הייתי רוצה שגם במקרה הזה – מאהל שהוקם עבור הומלסים מכורים בתחנה המרכזית הישנה –  יהיה הדהוד ושזה יהפוך למאבק ציבורי. זה מענה כל כך חשוב לאוכלוסייה כל כך שקופה".

 חלוקת אוכל במאהל ההומלסים המכורים בתחנה המרכזית. "למה שלא יהיה מאבק ציבורי להשארת המאהל בדומה למאבק מחוסרי הדיור בארלוזרוב?" צילום: תומר אפלבאום

תגובת דוברות עיריית תל-אביב: "אין מקום לקשור בין הדאגה לחסרי הבית, שעיריית תל אביב-יפו משקיעה רבות בסיוע להם, לבין הבניה הלא חוקית שנבנתה ללא היתרים, תוך פלישה לשטח פרטי ועלולה לסכן את השוכנים במקום. בית המשפט פסק באופן חד משמעי כי דינה של בניה זו להיהרס. יודגש כי העירייה מפעילה יחידה מיוחדת לטיפול בדרי רחוב, המעניקה טיפול מערכתי הכולל, ניידת המבצעת סיורי רחוב יזומים לאיתור דרי רחוב החשופים לסיכון, הלנה בגגוני עמותת לשובע', הפנייה לגמילה או ליחידה לתחזוקת מתדון, מיצוי זכויות מול המוסד לביטוח לאומי ומשרד השיכון ועוד.

 בעניין הותרת המבנה עד סוף החורף, קבע בית המשפט כי "החורף חוזר מדי שנה וקביעה לפיו אין להרוס מבנה שהוצב שלא כדין בשל עונת החורף משמעה מתן היתר דה פקטו להצבת מבנים בהתאם לעונות השנה ובניגוד לדין".

 

 מאהל ההומלסים, מבט מבפנים. "אין עזרה גדולה יותר מזו בתקופת הגשמים". צילום: תומר אפלבאום

 *

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter